על הספר "סיפור חיים" מאת מתי דוד

(שותף לכתיבה – יורם דורי)

הוצאת אופיר ביכורים, 150 עמ'

האישיות של מתי דוד, כפי שהיא מצטיירת בספר שלפנינו, מעוררת אהדה, ולו משום האופטימיות השופעת שלה, וההתמסרות הטוטאלית שלה לכל משימה שהיא לקחה על עצמה. וכל זאת למרות שלא משתמע מהספר שהאיש הגיע להישגים מרשימים בכל אחד מהתחומים בהם הוא התנסה: כלכלן במשרד מבקר המדינה, מזכיר ארצי של עובדי המדינה בהסתדרות, דירקטור בחברת החדשות, חבר במועצה הציבורית של ערוץ 1 וערוץ 2; בין מארגני מצעד החיים הראשון, וחבר בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות.

כאמור, אל הפסגות ממש הוא לא הגיע – היתה לו אמנם פינה ברדיו (עם יוסי גרבר), וכתב אינספור כתבות ב"ניוז 1" ובעיתונות היומית, אבל לדרגת עיתונאי מעולם לא הגיע. הוא מתאר עסקנות פוליטית עניפה, עם ההישגים משמעותיים, אבל, למרות שניסה להתמודד – לא הצליח להתברג במקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת.

הספר גדוש בשמות של אישים, עימם יצר קשר, ולפי דבריו, חלקם גם הושפעו ממנו, אבל עצם ההתפארות בקשרים אלה מצביעה על מעמדו האמיתי גם בעיני עצמו. אגב, התפארות – מתי דוד מרבה לטפוח לעצמו על השכם (ראו דוגמאות בעמ' 56, 61, 86, 94), וכידוע, קוראים מעוניינים להסיק בעצמם את ההתרשמות מהדמות המתוארת בביוגרפיה, ואילו בספר זה לא ניתנת להם הפריווילגיה הזאת.

בעניין הזה אני חייב לספר חוויה אישית: ביקרתי בלוויית אימי ז"ל בבית ביאליק שהיה מנוהל על ידי משה אונגרפלד המנוח. קשה להגזים ברושם הקשה שהמקום השאיר על מי שנזקק לשירותיו של אונגרפלד – המקום היה מוזנח בצורה פושעת ממש – ספרים קרועים התגוללו על הרצפה, אחרים נשרו מהמדפים העמוסים. למרבה הפלא אונגרפלד היה מוצא ספרים עתיקים שנדרשו על ידי חוקרי ספרות שנקלעו למקום. אימי, כצפוי, התרשמה קשות מהאיש ומהמקום. ואני לוחש לה: "זה משה אונגרפלד, איש חשוב, כתב ספר על כתבי ביאליק." ואז אימי אמרה משפט שנחרט בזיכרוני: "ביאליק חשוב, מי שכותב על ביאליק – לא ממש חשוב."

בזמנו לא הסכמתי עם דבריה של אימי, כי ידעתי שלאונגרפלד יש זכויות בשדה הספרות, אבל ללא ספק מקצת מהצדק יש בדבריה.

ומדוע הבאתי את הדברים האלה ברשימה על ספרו של מתי דוד? משום שהספר גדוש בשמות של אישים ידועים שלדוד היה קשר כלשהו עימם, כביכול הקשר הזה עשוי להרעיף על מתי דוד עצמו מהגדולה שלהם.

החלק הראשון של הספר, המתאר את המעבר הלא ייאמן שבין זוועות השואה שכמעט פגעו במתי (מריאן בשמו הקודם) ובמשפחתו, והתקומה, שזכה הוא וזכתה משפחתו בארץ ישראל. החלק הזה כתוב בצורה מרתקת, וללא ספק יכול לשמש מצע לרומן, או לפחות לנובלה: אביו של מתי (מריאן), עו"ד ד"ר קרול דוד, מגויס לצבא פולין הנלחם בגרמנים, בתור מתורגמן (ידע חמש שפות). הצבא הפולני מובס תוך שלושה שבועות, וקרול בורח לרומניה. מתי עם אימו נשארים בעיר לבוב, הנכבשת קודם על ידי הסובייטים, ואחר כך על ידי הגרמנים. היהודים מוכנסים לגטו לקראת משלוחם לאושוויץ ולטרבלינקה. אימו, שיודעת לדבר גרמנית, מצהירה שהיא איננה יהודייה, והמנהל הגרמני של הגטו משחרר אותה, את אחותה ואת מתי (שלוש אחיותיה האחרות נספו בשואה). היציאה מהגטו אינה מבטיחה הצלה, כי אין בידיה של אימו תעודות, לא כסף ולא מקום להסתתר ממלשינים. מכרה אוקראינית מסתירה אותם בבור מכוסה בקש. וכאן קורה הלא ייאמן: האב, הנמצא בבוקרשט, יוצר קשר עם קולונל גרמני, בשם פון ליקל, הממונה על רשת הרכבות, וזה ממציא למתי דרכון מזויף של ארי בשם מריאן טדיאוש ואבז'ק, וכן מזמן לילד בן השמונה מבריח גבול שמביא אותו לרכבת המנוהלת על ידי הקולונל. זה מחביא אותו במזוודה, כדי שלא יתגלה על ידי המפקחים שחיפשו יהודים ברכבות. אילו גילו את מתי, ללא ספק גם הקולונל וגם מתי היו מקבלים כדור בראש. כעבור זמן אותו קולונל שולח מבריח גבולות נוסף להביא גם את האם. הוא מביא אותה ליאסי, ושם הקולונל מסיע אותה ברכבת עד לבוקרשט, והמשפחה מתאחדת באורח ניסי ממש. מאלמנתו של פון ליקל נודע למתי דוד שהאיש המדהים הזה הציל עוד יהודים, ועל כך שילם ביוקר – נשפט ונשלח למאסר. לא ברור מהספר אם פון ליקל זכה על מעשי הגבורה שלו לאות חסיד אומות העולם, אות שכל כך מגיע לו.

המשפחה עולה לארץ באונייה "קזבק" שמגיעה עד איסטנבול, ומשם דרך סוריה ולבנון מגיעים ארצה, כשמתי נקלט בקיבוץ רמת יוחנן, שם הוא מצליח להפוך לצבר.

כאמור, הפרק הראשון, שעניינו "משואה לתקומה", הוא הפרק הכי מעניין בספר. לעומת זאת, בפרק על החוויות שחווה מתי דוד בשלושים שנה ששימש כמדריך תיירים (עמ' 73-37), אין חידושים מפליגים, וגם מי שסתם תייר בעולם (ואיזה ישראלי לא תייר בעולם?) יכול להזכיר חוויות לא פחות מעניינות מאלו שמתי דוד מזכיר, וגם לא מעט תקלות שהן נחלתו של כל טיול, בוודאי טיול מאורגן.

עניין מסוים יש לקורא בתיאור מפגשיו של מתי דוד עם לך ולנסה, עם גנרל יהודי בצבא האדום, עם ערבי עיראקי הפועל בפולין להשגת נשק עבור כנופיות הטרור, עם זביגנייב בז'יז'ינסקי, איתו נפגש בשדה התעופה בלונדון, ושוחח עימו בפולנית; אברהם שפירא, שכונה "מנכ"ל המדינה", שעדותו של מתי כי שפירא לא חילל שבת, כי לא טס עם אשתו ארצה, וגם שהמטוס בו טסה אשתו לא חילל שבת – העדות הזאת, לפי דבריו של מתי דוד, גרמה לשרידות הממשלה. וכן מוזכרים עוד אישים שהנסיעות הרבות לחו"ל זימנו לו כשהוא מדריך בראש קבוצות טיילים.

הפרק שעוסק בעסקנות הפוליטית של מתי דוד מזכיר מפגשים והתכתבויות עם פנחס ספיר, יוסי שריד, חיים הרצוג, דליה דורנר, רינה שפירא, מוטי קירשנבאום, בוגי יעלון, אהוד ברק, פואד בן-אליעזר, לובה אליאב, שלמה גזית, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן, יולי אדלשטיין, קובה קרייזמן.

מתי דוד זוכה לשבת ליד דוד בן גוריון בפאנל הדן באיחוד בין רפ"י ומפא"י. תמונה המנציחה את המפגש והשיחה הזאת עם האיש שמתי דוד העריץ (הוא החשיב עצמו כל חייו כבן-גוריוניסט) – מופיעה על עטיפת הספר.

לזכות פעילותו הפוליטית הוא מזכיר את מלחמתו נגד ישראל קיסר בעניין העושק של מבוטחי הפנסיה (שיטת הממוצעים, במקום העדפת המשכורת של שלוש השנים האחרונות), מלחמתו בגזל בעלי החשבונות "הרדומים"; הוא חושף את התשלומים הענקיים שמקבלים בכירים בהרצאות שהם מקיימים בחו"ל; נלחם נגד תשוקת הפרסום של העיתונאים הגורמת לא אחת לסיכון החיילים; מצדד בהקמת "מדיקל סנטר" בהרצליה, ומגנה את אבא אבן שהתנגד כי המוסד ייבנה קרוב מדי לווילה שלו. הוא מספר שתמך בפרס, באהוד ברק, בפואד בן-אליעזר, בחיים רמון ובעמיר פרץ. למרות היותו נץ ובן-גוריוניסט מושבע, הוא מסכים עם אשכול, נגד דעתו של בן-גוריון, ומצדד בהבאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ. הוא מצדד בממשלת אחדות לאומית, ומתנגד להקמת מדינה פלסטינית. הוא מוקיע את הנטייה שמאלה של מפלגת העבודה, נטייה שלדעתו תוביל אותה לשקיעה. הוא מתעב את המדיניות הפרו-פלסטינית של עיתון "הארץ", את "שוברים שתיקה" ו"בצלם", אבל גם את "להב"ה" ו"נוער הגבעות".

הזכרנו את הטפיחות שטופח מתי דוד על כתף עצמו – ובכן, בסוף הספר מופיעים 17 אישים שמהללים ומשבחים את מפעל חייו של מתי דוד, ביניהם – משה שחל, אופיר פינס, עוזי ברעם, זלמן שובל, שמעון שטרית, עמיר פרץ, יוסי פלד, אהוד ברק.

לפי התבנית שלו – הספר – המגובה בתמונות בני המשפחה, בחלק מהאישים שפגש באורחות חייו, בתעודות וכתבות בעיתונות– נועד לבני המשפחה ולחברים, אבל צריך להודות כי יש קטעים בספר שעשויים לעניין את כלל הציבור הישראלי.

משה גרנות