בהוצאת "אסטרולוג" 2000
פרק עשרים ושבעה
...ומתנחמת בשמוק הפרולצארי של הפועל זיאמה פולונסקי

זיאמה פולונסקי נשאר במושבה גם לאחר שובו של עמשי השומר לגליל.
הוא התיידד עם דודתי יעל והיה מנשק את אצבעותיה היפות והארוכות. לאחר שהחלים מהמכות שקיבל אותו לילה מהבידואים, מבלי דעת שאלה היו אחיה אלכס ואלישע, הוא אבי, ומבלי שאדרתו של עמשי השומר תגן עליו מפניהם – החליטה יעל שהיא תראה למשפחתה ולאנשי המושבה מה כוחו של זיאמה – ותמצא לו עבודה, ודווקא כשומר. כן, היא תוכל לעשות זאת. הרי הפרדס הגובל עם פרדס משפחתנו זקוק לשומר. השאלה היא אם שיח' איסחאק נורדאו יסכים לקבל לשמירה בחור שזה לא כבר ירד מהאונייה.
יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סירקה והחליקה אותן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לביתו של שיח' איסחאק נורדאו. תחילה קיבל אותה בחשד קל בלבד. גם לאוזניו הגיעה השמועה שהיא תולה כביסה בשבת כדי להרגיז את אימה ולביישה בעיני המושבה. אך כאשר פרשה לפניו את מטרת בואה, נצטמצמו עיניו הכחולות והחלו לירות זיקים עכורים.
"את הרי לצידם, לצד הרוסים. זה ידוע! אני לא יכול לקחת על עצמי אחריות על עבודת שמירה של בחור חדש בארץ, שרק לפני ימים אחדים ירד מהאונייה ואפילו לא מדבר ערבית. בשמירה נחוצה אחריות רבה לרכוש המושבה, לחיי התושבים, לחיי השומרים עצמם, ליחסים עם השכנים הערבים ועם השלטון. כל זה יתקלקל אם אפטר את השומרים הבידואים ואקח משלנו במקומם! הבידואי נאמן לי ולא איכפת לו אם הגנב ערבי או יהודי. הוא יודע שאם לא יהיה שומר טוב, אפטר אותו. זה לא עניין לאומי. גם האפנדי יפטר אותו אם לא ידע לשמור היטב."
יעל עמדה והביטה בו וחשבה: הרי אלה זבובים כחולים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה כחולים-ירקרקים. היא שמחה על מחשבותיה ושכחה אותו לגמרי. ואז, משום מה, אולי בהשפעת נעוריה, בבת-אחת נשתנו פניו של נורדאו ובטון מעשי שאל: "כמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי שלך?"
פני יעל לא נשתנו. "אני לא יודעת," אמרה, "יבוא ותדבר עימו."
"טוב, אני מחכה לו."

היה זה ניצחון גדול בימים ההם. דודתי יעל קיבלה אותו כדבר המובן מאליו, ואילו נורדאו העדיף להיראות כמי שנכנע למשוגותיה מאשר שנאלץ לשנות דעתו בגלל הלחץ שהפעילו עליו כמה מהאיכרים הצעירים, בעלי הפרדסים, וירקוני בראשם.
השומרים הערבים באו אליו בטענה: "מדוע התחלת לקחת שומרים לא-משלנו?"
"אסור כבר ליהודים לעסוק בשמירה? אולי תפסלו גם אותי?"

בקרבת הפרדס היה כרם ענבים. בעונת הבציר שמר עליו מוגרבי, מוסלמי מצפון-אפריקה, שהיה מבקר אצל השומר זיאמה פולונסקי ומביא לו לפעמים מאשכולות הכרם ומספר לו מעשיות. מעשה בנער-הרועים חוסני, שלאחר שהגיע עם חבריו העירה, קנה בשוק אצל חכם זקן פסוק תמורת דינר: "אל תחצה את המצולה בטרם בדקת את עומקה!" בזכות הפסוק ניצל חוסני משיטפון פתאומי בוואדי, ואילו חבריו, שליגלגו עליו, טבעו כולם.

באחד מלילות השמירה שמעו זיאמה והמוגרבי דפיקות חזקות מכיוון הבייקה, בית-האריזה, שבו נערמו תיבות ריקות לאריזת התפוזים. התעורר בזיאמה חשד שמישהו נמצא שם. הוא ביקש מהמוגרבי לגשת עימו לבית-האריזה ולבדוק מה סיבת הדפיקות, אך הלה סירב ואמר שזה מקרה של "קטיל".
"מה זה קטיל?"
"קטיל, יא חוואג'ה, זו נשמה של הרוג שדמו רותח וזועק לנקמה. לפני שנים רבות נרצח זלמה משהור, איש מפורסם, באחד הוואדיות בסביבה הזו. דמו טרם נוקם, לכן הוא רותח בלילות הקיץ החמים!"
"קטיל-שמטיל," ענה זיאמה, "מקטיל אינני פוחד."
והוא הדליק מנורה וביקש מהמוגרבי שיחזיק בה בעת שהוא-עצמו נכנס להיווכח מה סיבת הדפיקות.
"לפני שנים רבות עבד כושי, מקנת-כספו של אחד השייח'ים הידועים בנגב, ברח לכאן עם בת-השייח' היפהפיה, שהתאהבה בו... שניהם נרצחו... ואיש לא גאל את דמם."
זיאמה ניגש לערימת התיבות, הרים תיבה אחת, קפץ משם עכברוש בגודל חתול וציווץ כאילו דרכו עליו. עיניו ירקו אש ירוקה. המוגרבי זרק את המנורה – "יא אללה!" – ומרוב בהלה ופחד ברח כל עוד נפשו בו. למרבה המזל לא פרצה שריפה.
למוחרת סירב המוגרבי להמשיך בשמירת הכרם כי פחד נשמתם של הקטיל המשהור והיפהפיה ההרוגה נפל עליו. זיאמה כבר עמד לכתוב לחבריו השומרים בגליל לבוא למלא את מקום השומר המוגרבי.

בלילה אחר שמע זיאמה רשרוש מכיוון השער של הפרדס, והבחין שערבי מטפס על השער. הוא לא איבד את עשתונותיו ומיד המציא תכסיס, כאילו הוא מעיר עוד חברים שבאו מהגליל לעזור לו בשמירה, והיפנה עצמו לעבר בית-האריזה וצעק:
"היי! חבר'ה! קומו מהר, גנב מטפס על השער!"
ותוך השמעת קולות אחדים של המתעוררים-משנתם, "מה מי מו," – "אוסיה, אימסיקו!" – אוסיה, תפוס אותו! – זיאמה התקרב לשער, כך שהערבי הוטעה לחשוב מי יודע כמה חבר'ה נמצאים עם השומר בפרדס, ומיד התנצל ושאל בפחד:
"יא חוואג'ה, פי שריבעט מויע?" – אדוני, יש מים לשתייה?
זיאמה קילל אותו ברוסית באם-אימו ובערבית באבי-אביהו, והלה נשא רגליו וברח כל עוד נפשו בו.

ואולם, חדירת שומר עברי למושבה לא היתה לרצונם של ערביי הסביבה, בייחוד הביעו את מורת-רוחם אלה שלטשו עיניהם לקבל משרת שומר במשכורת קבועה ונהגו לגנוב מהפרדסים המרוחקים כדי להמריץ את בעליהם למנות להם שומר. לא מרוצים היו גם השכנים הערבים שנוח היה להם לבוא לכלל הבנה עם שומר מבני-עמם ולגנוב בלי הפרעה.
השומר החדש זיאמה פולונסקי, ה'מוסקוב', לא הבין דקויות שכאלה ביחסים שבין שומר לגנב. אמנם היו שאמרו כי ל'מוסקוב' יש איזו אמונה מופקרת שבאה מהשטן, סוציאל-רבולוציונריות שמה, על פיה צריך לחלק את הרכוש ולבטל את הקניין הפרטי. אבל בפועל לא הראה זיאמה נטייה להתחלק ברכוש היהודי עם שכניו הערבים, ולכן החליטו להפחיד אותו ולהרתיעו, כדי שיסתלק מהשמירה.

בשבת בבוקר באו להודיע לשיח' איסחאק נורדאו כי זיאמה נפצע ברגלו מיריית רובה ציד.
נורדאו הזעיק מיד את גששו הבידואי אחסן דלדום, והם מיהרו לפרדס. זיאמה שכב באחת מצלחות העפר הרך, החפורות במעדר סביב כל עץ בפרדס, והיה עטוף באדרת החומה של עמשי. הוא אמר:
"ירו בי מצד מערב, אולי ממרחק ארבעים מטר. תיכף אחרי הירייה שמעתי צעדי איש בורח בכיוון ההוא."
כחמישים צעדים ממקום פציעתו, על אדמת הבור שבקצה הפרדס, מצא אחסן דלדום עקבות אדם שבא וחזר, והן הובילו עד לסוכת השומר שבפרדס המרוחק, על גבול אדמת הביצה, פרדס שהיה שייך לערבים. משם והלאה ניראו עקבות איש מבוגר וילד מוליכים לכיוון דרום-מערב, וסוכת השומר היתה ריקה, אין קול ואין עונה. בסוכה התגורר שומר הפרדס, בידואי שחור מאל-עריש, עבד אבו-נימר שמו, יחד עם בנו הקטן, כבן עשר. שניהם נעלמו, והיה ברור כי הוא זה שניסה לפגוע בזיאמה.
אילו קרה הדבר ביום חול היה נורדאו שולח את אחסן להביא לו מהבית את הסוסה, הרובה והתפילין, כמנהגו בצאתו למירדף. אבל עתה שבת.
"גש אל בית הרב," פקד על הגשש, "ספר לו מה קרה ושאל אם מותר לי לרכוב ולצאת אל מחוץ לתחום השבת של המושבה, אחר העקבות. אם יאמר כן – תחזור וגם תביא לי את הסוסה והנשק."
כאשר ראה שזיאמה הפצוע מתבונן בו בתמיהה, הסביר: "בענייני גניבות, כאשר הנזק כספי בלבד, אסור לחלל את השבת. כך פסק הרב קוק מיפו. אבל כאשר מדובר בפגיעה בנפש, מותר. במקרה שלך לא ברור המצב, כי אתה רק נפצעת."
"ואני חשבתי שאתה גיבור גדול יותר מן השבת!" אמר זיאמה.
"אתם," אמר נורדאו, "הכל מותר אצלכם, אפילו לעשן בשבת!"
זיאמה לא נישאר חייב. "וגם לחזר אחר נשים נשואות התיר לך הקדוש-ברוך-הוא רק בימות חול?"

כמו כדי להשלים את דבריו של השומר הפצוע נשמעו קולות צחוק צלולים של שתי צעירות, בנות המושבה, שטיילו בשבת בבוקר על סוסיהן במשעולי הפרדסים: דודתי יעל וחברתה ארלטי קלדם, בתו של מסייה בוריס.
ארלטי הנאה, בהירת הפנים, ודודתי בעלת הגוף החטוב ועור השוקולד, יצאו מבין עצי-ההדר ירוקי העלים, שהיו גדושים פרי שאמוטי זהוב-כתום. הן הופתעו למראה הפצוע, שבאו לבקרו על משמרתו.
"מה אתן רוכבות בשבת כמו פריצות!" גער בהן נורדאו. "אין לכן מה לעשות?"
כאשר ראה זיאמה את השתיים, השים עצמו מתעלף, והשתיים השמיעו קריאות-בהלה. דודי ההולל אלכס נהג לספר שכך קרה לשומר המסכן לאחר שראה את ארלטי היפהפיה ולא בגלל יעל שלנו, הרזה, הירקרקת ואכולת המאלאריה.
עודם מדברים והנה שב אחסן דלדום עם הסוסה, הנשק והתפילין, וקצת דברי אוכל שצררה אשת איסחאק.
"הרב אמר – איסמע יא שיח' איסחאק נורדאו, אתה לא רק מותר לך, אתה חייב לקחת את הסוסה והנשק ומותר לך לצאת מחוץ לגבולות המושבה ולעשות כל מה שאתה יכול כדי לתפוס את היורה."
"קחו אותו אתכן למושבה. מצבו לא מסוכן." פקד נורדאו על הצעירות, והוא יצא עם אחסן אחר עקבות המבוגר והילד, שהוליכו דרומה.

על הסוס הראשון רכבו השתיים, דודתי מחזיקה במושכות וארלטי חובקת אותה מאחור ותופסת במותניה. הן משכו אחריהן במושכותיו את הסוס השני, שעליו שכב זיאמה מקופל על בטנו, ידיו וראשו פשוטים מכאן, רגליו מכאן, העבאייה, האדרת החומה, כיסתה את גבו, והרובה הקשור לידו היטלטל באוויר עם כל תנועה של הסוס.
השתיים היו גאות על השליחות שנפלה לידיהן והן שרו בקולות צלולים: "שאו ציונה נס ודגל / דגל מחנה יהודה..."
חלקות הפרדס מכאן ומכאן היו רחוצות ועמוסות פרי הדר בשל. הרובה נשמט ארצה ונתקל בגדם עץ יבש בצד הדרך, מושך אחריו את זיאמה, שזרם מעל גבי הסוס אל חתימת העשב החדש שהחל צומח בשוליה. הוא נותר מונח שם והשתיים המשיכו לרכוב קדימה, שדיה של זו מתחככים בגבה של זו, והן שרות "שאו ציונה".
לאחר רגעים אחדים נעצר הסוס שמאחור, והמושכה נמתחה ועצרה גם את סוסן של הצעירות. הן הביטו לאחור וחדלו לשיר. זיאמה איננו!
מיד חזרו על דרכן ומצאו אותו בעשב הטרי, הרימו אותו, העמיסוהו שוב על גבי הסוס והמשיכו בדרכן למושבה. תחילה ניראו רציניות אך עד מהרה חזרה אליהן תחושת השובבות והן שבות לשיר:
"שאו ציונה נס ודגל..."

כאשר עברו השתיים על פני בית גרשוני צהלו הסוסים וצהל לעומתם הפרד החדש מתוך האורווה שבחצר ויצאה אליהן בעלת-הבית אנא חוואג'ה צחת הפנים.
"את מי אתן מובילות על גבי הסוס, נערותיי השרות?"
"את השומר העברי שנפצע ברגלו, בעלבוסטע, אל הדוקטור זכריאס-כהן!" ענתה דודתי יעל.
ליבה של שיינע-פשה גרשוני הלם בהתרגשות מרגע שהבחינה באדרתו החומה של עמשי, זה השומר השחצן, היפה, כחול-העיניים, שנשק לה בליל הגשם ועורר את השדים בפיזדתה.
"הכניסו אותו אליי, ולכנה לקרוא לדוקטור." מיהרה שיינע-פשה אל ביתה פנימה.
אורחת הסוסים הקטנה פסעה אל חצר גרשוני שהיו בה רפת, אורווה, אסם ועצים רבים, ובית נאה במרכז. ארלטי ויעל קפצו מסוסן והוליכו-גררו מעל האוכף אל המרפסת את זיאמה המעולף. הן ידעו היטב שבבתיהן לא יתקבל הפרוליטאר-הפצוע במאור פנים, מוטב שיחלים כאן.
"עמשי השומר!" דיקלמה שיינע-פשה בהתרגשות כאשר שבה למרפסת הקדמית, נושאת כד אמאיל לבן מלא מים ומגבות ורצועות בד לחבישה. אך למראה פניו של זיאמה נחרדה. הכד נשמט מידה אל הרצפה, והיא כמעט התעלפה.
"מה קרה לך בעלבוסטע? מה זה רעדת והרטבת פתאום?" אמרה דודתי יעל. "נורדאו אמר שהפצע אינו חמור. על זיאמה רק לנוח ימים אחדים."
"לכנה מיד והבאנה את הדוקטור, אבל ברגל. גם כך סוערות עליו הרוחות במושבה, שהוא מזלזל בקדושת השבת."

שיח' איסחאק נורדאו ואחסן דלדום עברו בין הכפרים סלמה וחירייה, נכנסו לחולות שממערב לראשון-לציון והמשיכו ללכת עד לקרבת הכפר יבנה. במוצאי-שבת, סמוך לחשיכה, אבדו עקבות השניים בבטישת החול שהותירה אחריה שיירת גמלים שצעדה דרומה.
"את שמו של עבד אבו-נימר אנחנו יודעים," קבע שיח' איסחאק נורדאו. "לפי העקבות ברור לנו שהוא זה שברח אחרי הירייה. נחזור ליפו, שם נודיע למשטרה עליו ועל תוצאות החקירה שלנו."
לא עברו ימים רבים ועבד אבו-נימר נידון שלא-בפניו לעשר שנות מאסר אלא שבינתיים התברר כי נמלט מהארץ ואין בדעתו לחזור כלל כי הוא יודע שיושלך מיד לכלא.

זיאמה פולונסקי הנמוך, רחב-כתפיים, בעל הגוף השרירי והמוצק, שכב בביתו של האיכר סנדרל גרשוני והתרפא מפצע הירייה. גרשוני הצולע התיידד עימו ואף הציע לו לעבוד כמשגיח על עבודת הקטיף בפרדס או להשתלם באריזה או ללמוד את מלאכת הנגרות שבהתקנת תיבות למשלוח הפרי. זיאמה קירטע מחדר לחדר כשהוא נעזר במקל-הליכה שהשאיל לו בעל-הבית.
האיכרה גרשוני טיפלה בזיאמה במסירות רבה ופיטמה אותו יום אחר יום במיטב תבשיליה והקפידה לנגב ולרחוץ אותו במטלית לחה וביסודיות, כתינוק, וכשהחלים מעט היתה מסיקה את דוד-המים עבורו ומכריחה אותו להיכנס ולטבול כל יום באמבטיית הברזל היצוק שקנה לה בעלה, אך בכל טירחותיה אלה גם הפגינה כלפיו קרירות, כאילו הוא אשם שהוא – הוא, ולא מישהו אחר.

יום אחד נסע גרשוני ליפו, למשרד של אגודת "פרדס" בנמל, כדי לזרז את העמסת הפרי על האונייה שעגנה בים. הוא לא חזר למושבה בדילג'אנס הערב, ושלח להודיע לאשתו שיחזור רק למוחרת.
לאחר ארוחת-הערב, שעברה בשתיקה תוך כדי כירסום כנפי העוף מהמרק, צלע זיאמה לחדרו. הוא היה אדום עדיין ושלוק מהאמבטיה החמה. מאוחר יותר נפתחה הדלת והאיכרה גרשוני גבוהת החזה הופיעה בחלוק-שינה, שערה הזהוב סתור, כך ניצבה מול מיטתו ובידה כוס חלב שהיה חם עדיין מחליבת-הערב, ואותו הביא לפני שעה קלה הפועל הערבי.
"זה נכון מה שמספרים עליך, זיאמה פולונסקי?" שאלה בעודו שותה, ועיניה נעוצות באדרתו החומה של עמשי הפרושה על כיסא, ועליה מונח מקל-הליכה.
"מה מספרים?"
"שאתה כמו עמשי השומר. שאין נערה אחת במושבה שלא נשקת לה?"
זיאמה צחק במבוכה. שיינע-פשה אמנם צעירה ויפה ומחלפות שערה נהדרות ואי אפשר להסב עיניים מהחזה הגדול שלה אך היא אישה נשואה, וקצת מבוגרת וגבוהה ממנו, והתנהגותה מפחידה. אילו ידע בעלה! – מצד שני, אולי כך נוהגות הבורז'ואיות, כמו ברומאנים?
"האיכרה גרשוני, אני, רק לפני שבועות אחדים ירדתי מהאונייה," ענה במיבטאו הרוסי הכבד, "יש לי רובוטה, עבודה, אבל עוד אין לי ניסיון."
"מדוע העיניים שלך לא כחולות כשלו?" שאלה והגבירה את האור במנורת הקרוסין כפי שלא הירשה גרשוני אלא אחת לשנה בסדר פסח. "אין דבר. אתה יכול לנשק אותי גם ככה..."
זיאמה המופתע מאוד ניסה למחות במילים מגומגמות, "אבל, האיכרה גרשוני, הכבוד... אם אגע בך, אני לא אוכל להישאר כאן, אחר-כך, לעבוד אצל בעלך..."
"תן לי, תן לי זיאמה להחזיק את השמוק הפרולצארי את הפוץ המתוק שלך כי הפיזדה אצלי כבר רטובה מהצהריים..." דיקלמה לפתע שיינע-פשה ברגש ובסגנון של ראשית התיאטרון העברי את המילים הטמאות, ואלה התגלגלו על לשונה בקלות מדהימה וכבר היתה במיטתו, חמה, רחוצה ונקיה, ומנשקת אותו על פיו וטועמת בשפתיו את שרידי החלב הטרי של חליבת-הערב –
"האיכרה גרשוני, מה פתאום פוץ פרולצארי?" התקומם, "אני בא ממשפחת רבנים מפורסמת, מצאצאי המנחם-זיאמה פולונסקי מוויסלה..." – אך היא לא הניחה לו: "תגיד פיזדה בורז'ואית זיאמה, תגיד פיזדה בורז'ואית, זה בשפה שלכם..." – ומילאה עתה את פיו בפיטמתה, שהדיפה ריח סבון טרי והיתה גדולה כבישליק והיתה עסיסית ומחוספסת כפרי-צבר מקולף – בעוד שרידי החלב החם על שפתיו, עד שנעתר לה ודבק בה ושניהם התגלגלו ונעשו למושבה אחת ללא הבדלי מעמדות מי למטה מי למעלה והיא נמצצה וצרחה מעונג.
זיאמה, בחור קצר-קומה ומוצק וכוחו עז במותניו, אך אישה טרם ידע מימיו, והאיכרה שיינע-פשה המיוחמת ולבנת-העור לימדה והכניסה אותו פעם ועוד פעם אל פיזדתה הרטובה והוא עלה וירד אותו לילה על הפיסגה הזהובה והמיוערת של הגרשונית מהמושבה שלנו שלוש פעמים – – "איך בין ממֶש תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע ילען-דינהא..." נזכר בנבואת עמשי השומר שנלחשה באוזנו – – ובכל תקיעה היא והוא נלפתו וקראו יחדיו, "עוד פרוליצאר... עוד בורז'ואיה... מטיילים ביער... הללויה..."

כתשעה חודשים לאחר הבוקר שבו עזב במפתיע זיאמה, הפרולטאר השומר, את בית גרשוני ואת המושבה וצלע הגלילה (ושוב לא ניראו פניו בה עד שלא זעק ביום ההלווייה של אביתר ירקוני ועד שלא נאם באסיפת בחירות בכיכר העיריה בתור שר בממשלת בן-גוריון השנייה או השלישית), ערך סקנדר אבול-באר'ל מסיבה מפוארת לאיכרים האמידים ולנשותיהם בהיוולד לו בתו-יחידתו רותי-רבקה (על שם דודתה רבקה שמתה בצעירותה בקדחת), נינתו של הברון הגרמני גונטר פון לאקסן מהאנובר. וסקנדר עבר מאורח לאורח ואמר: "הנה צוקריה גדולה. תאכל עוד ביסקוויט, כבר אכלת שלושה. קח עוד מופלטצ'ינקה, כבר לקחת שתיים!"
"שהקמצן הזה יאביס את כל שנואי-נפשו? פלאי פלאים! הוא הרי אוסף אפילו את חרצני הזיתים שאורחיו אוכלים ומפצח אותם כדי שאשתו תבשל מהתוך שלהם ריבה... פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שֶבת לגרשוני נולדה..." חזר ואמר גרישה ירקוני בקולו המאנפף-קמעה באוזני כל מי שהקשיב לו במלון "חובבי-ציון".
המשך יבוא