לפני 21 שנים
מתוך היומן

אוקספורד. יום רביעי. 11.3.1998. אני הולך בחברת עוד כמה צעירים, בעיקר צעירות, הנמצאים בירנטון [הכפר שבו שוכנת האחוזה של "אוקספורד סנטר פור היברו אנד ג'ואיש סטאדיס"], ומגיעים לבית-הכנסת. אני שם כיפה שחורה על ראשי, היא נמצאת אצלי תמיד בארנק-הצד הקטן של הנסיעות, בעיקר ללוויות. בית-הכנסת הוא מיבנה מודרני. עזרת הנשים יותר גדולה מתחום הגברים כי שם יושבים גם הילדים עם האימהות. הקהל מאוד צעיר ואני יושב בשורה ראשונה, בצד – המקומות חופשיים, מוקף נערים יהודים אנגליים, לבושים ספורטיבית, בנעלי ספורט וטי-שירטס. אחד מחזיק בקבוק ויסקי קטן עטוף בעיתון. אני שואל אותו אם הוויסקי כשר והוא עונה לי: "כן. זה ויסקי שמיוצר בתאילנד. שם נמצאים כל כך הרבה ישראלים שהוא מוכרח להיות כשר. יש עליו חותמת כשרות של סניף חב"ד בתאילנד!"
בקיצור, חברה נהדרים, עם חוש הומור וחיוניות בעיניים. לא ניראים דתיים במיוחד ולא מעוררים אנטאגוניזם כמו נוער הכיפות הסרוגות בארץ, שרובו שטוף בחזון הלאומני המשיחי. למרות שבית-הכנסת אורתודוכסי, האווירה חופשית מאוד ומזכירה קהילה ריפורמית כמו בית דניאל בתל-אביב. אין רב או חזן קבוע. את המגילה קורא בחור צעיר, יונתן וֶבֶּר, המשמש גם מורה להיסטוריה יהודית ב"מרכז" בירנטון. הוא דומה באופן מדהים ל-י. גיסי. אותו זקן. אותן תנועות וחיתוך דיבור, אותה קומה ואותו רזון יחסי.
לבושו: נעליים חצאיות שחורות מצוחצחות היטב. ז'קט בצבע אדום-בריק נוצץ עם דוגמאות בחום-זהב, כשלטי-אבירים קטנים, וחגורת בד שחורה שאינה רכוסה אלא משתלשלת כשני זנבות לצד ירכיו. (למחרת מסבירה לי אשתו, קוני, שהלבוש "סמוקינג ז'קט" של אביו, מעין חלוק-בית שגברים היו נוהגים ללבוש אותו לארוחה לא-פורמאלית בביתם. אין לכך קשר עם עישון, אף כי העישון היה ממש נפוץ. בתור ילדה היא זוכרת שאחרי הארוחה מחלקים לגברים סיגרים ולנשים מניפות, וזאת בתוך חדרים סגורים). על הז'קט הצבעוני – טלית ענקית, וממעל, על מחלפותיו הארוכות וזקנו העבות – כובע נפוליון שחור גדול, משולש קצוות. וכן משקפיים עגולים בסגנון סבתא.
לידו ניצב גבר עב-זקן, הניראה ככרוז במכירה פומבית או כשחקן המבוגר, שמת באמצע המסיבה ב"ארבע חתונות ולווייה אחת"; לראשו כובע צילינדר ענק בצבע אדום. לפני קריאת המגילה הוא עורך חזרה עם הקהל, בעיקר הילדים, ומסביר באנגלית שכל פעם שיושמע השם "הומן" צריך להרעיש בכל האמצעים, עד אשר הוא ירים את "גָמָלִי" (בעברית), בובת גמל בינונית בצבע חום, וזה האות להפסיק בבת אחת את הרעש. הוא עושה שתי חזרות, והקריאה מתחילה, לאחר שקדמה לה סדרת הברכות הרגילות.
לאט-לאט מתברר לי שמעודי לא שמעתי קריאה מיוחדת כזו של המגילה. עברית שכספירית. בהברה ספרדית צלולה ומדוייקת, עם טעמי המקרא וזאת בקריאה מתוך מגילת הקלף עצמה, ללא ניקוד, ומבלי לעשות אפילו שגיאה אחת בהגיית כל השמות הפרסיים המסובכים והמשונים שבמגילה, שלא לדבר על צורות מיוחדות-לעיתים של העברית. אני מחזיק בידי, ככל השאר, מהדורה דו-לשונית של המגילה, שהוצאה בארה"ב ויש בה לא מעט שגיאות דפוס, לפחות בעברית.
לנוכח קריאתו הרהוטה אני סבור תחילה שהוא מחביא מגילה מנוקדת קטנה בתוך מגילת הקלף, אך לא. הוא יודע את כל הטעמים והניקוד בעל-פה. אמנם הקריאה בתורה היא תמיד מתוך מגילה, ללא ניקוד וטעמים, שאותם צריך לדעת בעל-פה, אך בהברה אשכנזית אין שומעים את יופייה של השפה אלא מעין מיש-מש שצלילו כאידיש, ואילו כאשר שומעים את העברית הספרדית של גאוני ש"ס, מתברר לעיתים שיש להם בעיות בהבנת הנקרא.
האווירה הולכת ומתחממת ככל שמוזכר יותר שמו של המן. הציבור נכנס ממש לאכסטזה של הרעשה בכל הכלים האפשריים – רעשנים, קופסאות, טפיחות ידיים, שריקות וקולות. התפרצות אדירה של שחרור אנרגיות, שכלל לא ניראית מתאימה לאופי האנגלי העצור, שגם היהודים חיים כאן במסגרתו.
אחד המרעישים ביותר הוא דב-בער קארלר, המורה לאידיש שמוצאו מרוסיה, גבר ענק, מוקף זקן עבות ומחלפות שיער. מחזיק בידו רעשן וממלא אחר המנהג בדבקות. הוא משמש מורה לאידיש כאן, ויכול היה לשחק בתור טוביה ב"כנר על הגג" באופן יותר משכנע מחיים טופול.
הערב נעשה מעניין יותר ויותר מעוד כמה בחינות. מתברר שיונתן ובר הוא אחד הקריינים המעולים ביותר של המגילה והוא עושה זאת כבר קרוב לעשרים שנה. הוא אינו רב ולא חזן. הקהילה מתנהלת כאן ללא רב, ובהתנדבות. הוא עצמו מתפלל בשבת בבוקר עם מתפללים בנוסח אשכנז. כל הזרמים והנוסחים חיים כאן בשלום תחת קורת גג אחת, וכל יהודי אורח מתקבל בסבר פנים יפות ומיד מרגיש את עצמו חלק מן הקהילה והשמחה. ממש משונה לי שלפתע כל הפנים האנגליות, שאינן שונות בהרבה מהממוצע האירופי של רחוב באוכספורד – הן של יהודים.
הקריאה של יונתן ובר היא ממש מונודרמה, ערב תיאטרון אנגלי משובח, בעברית. סיפור המגילה, שיש בו איכויות ספרותיות ודראמטיות רבות, אפילו סקס וחשדות, וכידוע שם אלוהים אינו נזכר בו אפילו פעם אחת – הסיפור כאילו מתרחש עכשיו, בקריאתו של יונתן ובר. כל פעם שהוא מסיים פרק, הוא עושה הפסקה קצרה, כמו לאחר ניגון פרק בקונצרט, ואז קורא הגבאי בעל ה"גמלי" והמטה בקול של דראמאטי עבה, ובאנגלית חגיגית: "צ'פטר טו!" או "צ'פטר טרי!" – "צ'פטר פור!" – והקריאה מתחדשת, וכאשר האווירה מתחממת, מקדים יונתן ושר קטע תרועה קצר, כמו של חצוצרה: "טה לה לה לה, טה לה לה לה..."
הקהל רובו מבין לפחות את העברית של המגילה, זה ניכר לפי תפילותיהם לפני ואחרי, ולפי תגובותיהם ל"מדרש פורים" מפי יונתן ובר, שבא בסוף, לאחר קריאת המגילה, ויש בו חידודי לשון בעברית שדורשים ידיעה טובה מאוד בשפה, ומובנים מיד על-ידי רוב השומעים.
וישנו גם הנמשל, או הסמל. יושבת קהילה יהודית של כמאתיים איש, המון ילדים וילדות קטנים, רובם מחופשים וצבועים, יושבת בלב הממלכה הבריטית, וחוגגת בקולי-קולות את מפלתם של ושתי ושל המן וכיצד היהודים התגברו בסופו-של-דבר על הגויים ואפילו הרגו בהם, ברשות המלך אחשוורוש (שניראה לי משום מה דומה לנסיך צ'ארלס), במשך יומיים.
בישראל לא חשבתי מעודי על המימד הזה – שקריאת המגילה בגולה היתה מעין משחק של נקמה בגויים, שיחרור לחצים, כמו "שפוך חמתך" בליל סדר פסח. אם הייתי גוי אנגלי והייתי נוכח בערב הזה ומבין את תוכנו הייתי אומר לעצמי שהיהודים הם בכל זאת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – זאת חרף המרחק והשוני בין המלכה ושתי למלכה אליזבט.
הקריאה המחודשת במגילה מגלה לי עוד דבר. זה שנים מתקנים מחדשי העברית וקובעים שאין לומר הראשון לחודש אלא האחד בחודש, ולא האחד עשר לחודש אלא האחד עשר בחודש, והנה במגילה כתוב "הארבעה עשר לאדר"! – כלומר שהלמ"ד הוא בסדר גמור, ורק אידיוטים התנפלו עליו להשמיטו.
בתום קריאת המגילה, שלא שיעממה אף רגע, ולאחר שהקהל הוציא את כל המרץ שלו בהרעשות המן, נושא יונתן ובר "מדרש פורים" בנוסח "ברוך מוכר פרי הגפן", מדרש שכל-כולו שיר-הלל למצוות ההשתכרות בפורים, והוא מוזג לעצמו כוסית ויסקי ושותה בברכה שאינה קשורה בפרי הגפן. מאוחר יותר מסבירים לי שהוויסקי נחשב כשר משום שאינו עשוי מפרי הגפן ולכן אין חשש ליין נסך. אני לא בקיא גדול, אבל נידמה לי שבארץ אדם דתי לא מרשה לעצמו לשתות ויסקי, שכידוע מיוצר רק על ידי נוכרים. אין ויסקי "כשר". אולי לכן הדת היהודית ניראית כאן יותר נחמדה, ולא משעבדת.
בתום הקריאה והברכות מתאספים הכל באולם הסמוך להרמת כוסית ולאכילת אוזני המן. אני חש צורך לגשת ליונתן ובר ולשבח אותו על קריאתו הנפלאה. מציג עצמי בשמי ואומר שאני סופר עברי הנמצא כעת בירנטון. בו-במקום הוא מזמין אותי לבוא לביתו מחר בערב למסיבת פורים ולקידוש.
אהוד בן עזר