לפני 25 שנים, ארגנה תנועת "זו ארצנו", בהנהגתו של משה פייגלין, בטרם הפך למשיח הסטלנים, מבצע שנקרא "מבצע מכפיל". היה זה במסגרת תפיסת המרי האזרחי שהוא הטיף לו באותם ימים. המבצע היה הקמת מאחזים הפגנתיים בכל רחבי יו"ש, ולהכריז על הכפלת מיספר היישובים, מתוך כוונה להתעמת עם צה"ל וכוחות הביטחון.
בעקבות המבצע, פירסמתי ב"מעריב" מאמר שכותרתו "מבצע מכעיס". במאמרי גיניתי את המבצע, הן בשל רעיון המרי האזרחי המסוכן, אך גם בעיניים של איש התיישבות, בעיצומו של מאבק על עתיד ההתיישבות. כתבתי, שמי שמציג הפגנה כהתיישבות, אל יתפלא אם הציבור יתייחס להתיישבות כאל הפגנה.
למחרת פירסום המאמר, קיבלתי טלפון ממיכאל בן חורין, חבר מושב נוב שבגולן, ופעיל מרכזי בתנועת "כך" של "הרב" כהנא, מועמד בצמרת רשימתו הגזענית לכנסת ה-11 ומי שהכריז ב-1989 על הקמת "מדינת יהודה", שמשמעותה היפרדות ממדינת ישראל השנואה על הכהניסטים, ומינה את עצמו ל"נשיאה". חרף הסלידה העמוקה שלי מעמדותיו הפוליטיות ומפעילותו הפוליטית, חיבבתי אותו והיינו מיודדים. בן חורין ביקש להיפגש איתי, ולשוחח איתי על המאמר שפירסמתי ב"מעריב".
בפגישתנו הוא מחה על כך שכדובר ועד יישובי הגולן, שאמור לייצג גם אותו, אני תוקף את "אחינו ביש"ע". הסברתי לו את עמדתי, והמסר המרכזי שלי היה שהקיצוניות הזאת פוגעת במאבק על א"י ובמאבק על הגולן. והוא השיב משפט שהימם אותי: "מבחינתי, אין דבר כזה קיצוני."
מה פירוש הדבר? תהיתי, והוא השיב: "כל מה שבעיניך קיצוני – בעיניי מבורך, וככל שהוא יותר קיצוני – הוא מבורך יותר."
כמו למשל? שאלתי, והוא השיב: "כל מה שתדמיין לעצמך וייראה בעיניך שיא הקיצוניות – הוא לא מספיק טוב משבילי."
זה נשמע לי מטורף.
ביום שישי של אותו שבוע, ערב פורים, בדיוק לפני 25 שנים, בוצע הטבח במערת המכפלה, שייזכר לדיראון עולם בתולדות העם היהודי. המחבל, רוצח ההמונים, ברוך גולדשטיין, נכנס לפנות בוקר למערת המכפלה בשעת תפילת השחר המוסלמית, חמוש ברובה ומחופש לקצין צה"ל וירה בגבם של המתפללים. הוא רצח 29 מבוגרים וילדים ופצע 125. מרחץ הדמים נפסק בשל מעצור בנשקו, שהציל עוד עשרות או מאות ממוות.
באותו בוקר מר ונמהר התעוררתי אל החדשות הללו, ומיד נזכרתי בשיחתי עם בן חורין. אני חייב להתקשר אליו, חשבתי ביני לביני, להוכיח לו לאן אפשר להגיע בקיצוניות הזאת. הרי לא יתכן, סברתי, שהוא תומך במעשה.
הייתי עסוק אותו היום בהכנות לאירועי פורים באורטל, ולא הספקתי להתקשר אליו עד כניסת השבת. תכננתי להתקשר אליו בצאת השבת.
בערב צפיתי במהדורת החדשות ומי ניבט אליי מן המרקע, מדושן עונג, צוהל ושמח, חוגג את הטבח ההמוני ומשבח את המחבל? מיכאל בן חורין, כמובן. כמובן שלא התקשרתי אליו, ומאז ועד היום לא החלפנו מילה בינינו. כתבתי לו רק מכתב חריף בצאת השבת.
כעבור ימים אחדים נעצר בן חורין למעצר מנהלי של חצי שנה. לאחר מכן הוא הפיק את ספר ההלל והשבח למחבל, "ברוך הגבר".
ערכתי באותם ימים את העיתון "הרי גולן". בכל פעם שהגיע מכתב למערכת ממיכאל בן חורין (אז המכתבים הגיעו בדואר, עם מעטפה), שלחתי אותו חזרה לנמען, והוספתי פתק עליו כתבתי: "או 'הרי גולן', או 'ברוך הגבר'. אתה בחרת." כעבור שנים אחדות נפגשנו בבית המשפט. אחת השיטות של הכהניסטים ועוזריהם היא להלך אימים על המבקרים אותם באיומי תביעות, ולעיתים הם מנצחים, וממנים את פעולותיהם בכסף זה. בן חורין תבע אותי והפסיד בבית המשפט.
אך לא רק בן חורין צהל וחגג את הטבח הנורא, אלא כל הכהניסטים. כל הפרצופים המוכרים של המוטציה הזאת של היהדות, הופיעו בטלוויזיה, חוגגים את הרצח. הם ותלמידיהם. התמיכה בטבח זיעזעה אותי אף יותר מן הטבח עצמו. את הטבח ביצע מפגע בודד, ובכל חברה עלול לקום פסיכופט ולעשות מעשה כזה. התמיכה של הקולקטיב הכהניסטי זעזעה אותי יותר מכך.
הבנתי שגולדשטיין, תלמידו המובהק של כהנא, מימש במעשהו את האידיאולוגיה שלו. לכן, עד היום הוא מושא הערצם של הכהניסטים. הוא דמות המופת ומעשהו הוא מעשה המופת. לא בכדי דיוקנו מופיע בבתיהם ומשרדיהם של כהניסטים רבים ובהם איתמר בן גביר, ממנהיגי הכנופיה.
לא בכדי, בעקבות הטבח, תנועת "כך" הוצאה אל מחוץ לחוק (שנים אחדות לאחר שנפסלה מלרוץ לכנסת). ביום הרצח הבנתי מהו הכהניזם, מה הפילוסופיה שלו, למה הוא חותר.
שלחתי מאמר לגיליון פסח של "נקודה", ביטאון מועצת יש"ע, תחת הכותרת "ביעור חמץ". קראתי בו למתיישבי יש"ע להילחם בכהניזם, לדווח על פעילות הכהניסטים לשב"כ, לחסל את התופעה. העורך נתן למאמר כותרת אחרת, ציטוט מתוך מאמרי: "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם." שנה וחצי מאוחר יותר, לאחר רצח רבין בידי יגאל עמיר, מעריצו של גולדשטיין, התקשרו אליי תושבים מיש"ע שזכרו את מאמרי, והביעו צער שלא שמעו בקולי.
מאז תקופת נעוריי סלדתי עד עומק נשמתי מן הכהניזם. הזדעזעתי כשכהנא נבחר לכנסת ב-1984. באותן בחירות הצבעתי לתנועת התחיה. התחיה היתה המפלגה ה"ימנית" ביותר בכנסת באותה תקופה. עם זאת, בינה לבין כהנא היה פעור אוקיינוס. ברור היה ש"התחיה" קרוב לר"צ לאין ערוך יותר מאשר לכהנא. לא בכדי, "התחיה", יחד עם כל המפלגות בכנסת, תמכה בחוק נגד הגזענות, שאסר על השתתפות כהנא בבחירות. לא בכדי חברי "התחיה", יחד עם כל חברי הכנסת, יצאו מאולם המליאה בכל פעם שהוא עלה לנבוח את נאומיו המתלהמים.
באותן שנים, השתתפתי בהפגנות שארגנה תנועת מענ"ה – מטה על נגד הגזענות, יחד עם חניכיי מגרעין תנועת הצופים לאורטל, ולצדנו חניכי כל תנועות הנוער ובהן בית"ר ו"בני עקיבא".
לצד סלידתי מן התופעה, היא סיקרנה אותי מאוד. קראתי מחקרים ומאמרים רבים עליה, קראתי חומרים רבים שכתב כהנא – חוברות ומאמרים. ולמדתי על הכהניזם באוניברסיטה. בלימודי התואר הראשון שלי במדע המדינה, בחרתי שני קורסים של אהוד שפרינצק ז"ל על פוליטיקה קיצונית. קורס אחד על פוליטיקה קיצונית בעולם ושני – בארץ. למדנו על תופעות של קנאות ורדיקליות מן הימין עד השמאל; מן המחתרת היהודית מימין ועד מצפ"ן ואודי אדיב משמאל, מנטורי קרתא ועד הפנתרים השחורים. במסגרת קורס זה כתבתי את מחקרי על אורי אבנרי, שאותו פרסמתי בבמה זו לאחר מותו, אשתקד. התופעה שלה הקדשנו יותר מאשר לכל תופעה אחרת, הייתה הכהניזם. שפרינצק היה מומחה מס' 1 לכהניזם, והיו לו שעות כהנא רבות מאוד.
חשבתי שאני מכיר את הכהניזם ומתמצא בו, אבל רק ביום הטבח נפל לי האסימון. רק ביום הזה הבנתי ש"מוות לערבים" אינה רק קריאת האספסוף המתלהם בהפגנותיהם, אלא זו תמצית האידיאולוגיה שלהם. לא בכדי, גולדשטיין, מי שרצח יותר ערבים מכל מחבל אחר, הוא גיבורם האולטימטיבי, עד היום. לא בכדי כהנא עצמו יצא להפגנת שמחה ותמיכה בטבח הערבים של עמי פופר בבת-ים.
האידיאולוגיה של כהנא מבוססת על הצו "לא תחנם". המשמעות המעשית של הציווי, אליבא דכהנא, היא שאין מקום לנוכרים בארץ ישראל. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון יגרש את כל הערבים מארץ ישראל. אבל כיוון שלא היה בשלטון, ולא היו בידיו רכבות ומשאיות למימוש זממו, הוא סבר שיש "לעודד" את הערבים לעזוב, אם באמצעות שוחד ואם באמצעות אלימות. לא בכדי, הסמל של הכהניזם הוא אגרוף קמוץ, מונף כלפי מעלה. איך אפשר לגרום להם לעזוב? ככל שנהרוג יותר ערבים, כך הם יסתלקו. בטבח במערכת המכפלה ובתגובות עליו, הבנתי שהמצע האמתי של כהנא הוא "מוות לערבים".
זאת התועבה הכהניסטית. אין כהניזם אחר. אין כהניסטים אחרים. כל הניסוחים הפתלתלים שבהם מנהיגיהם היום מנסים להסוות את דרכם כדי לזכות בלגיטימציה, הם מסך עשן, שנועד לחפות על דבקותם בתורתו של כהנא כפי שהוגשמה בידי ברוך גולדשטיין.
עצם קיומה של המוטציה הכהניסטית היא חרפה לעם ישראל. אולם אנו יכולים להתגאות בכך, שבעוד מפלגות ימין קיצוני נוסח "עוצמה יהודית" עולות כפורחות באירופה, אצלנו הכהניזם אינו מתקרב לאחוז החסימה. על פי כל הסקרים, זה היה מצבם גם בכנסת הנוכחית. העובדה שנתניהו הציל אותם, היא חרפה לאומית. במעשהו, הוא נתן לגיטימציה לתורתו הגזענית של כהנא ורהביליטציה לטבח במערת המכפלה.
איני חושד בנתניהו שהוא תומך בגזענות הכהניסטית. אני משוכנע שהוא סולד ממנה. הבעייה היא שהוא מוכן להקריב הכול למען האינטרס שלו. אם הוא פחד מקולות שיתבזבזו ויפגעו במחנה ויפילו אותו מן השלטון, הוא יכול היה ליזום תמיכה של הליכוד ומפלגות הימין בפסילת "עוצמה יהודית" מלרוץ לכנסת, ובכך היה פותר את הבעייה. אבל היה לו חשוב להכניס דווקא אותם לכנסת, כי הוא סומך עליהם שיתמכו בכל חוק שיסייע לו לשבש את פעולת טחנות הצדק בענייניו הפליליים.
לאן נוליך את החרפה?

2. צרור הערות 20.3.19
* הראשון לזהות – סימני השאלה באשר למעורבותו של נתניהו בפרשת כלי השיט והצוללות מעוררים דאגה חמורה. החשש שראש הממשלה העדיף שיקולי בצע כסף אישיים על האינטרס הביטחוני, חייב להדיר שינה מעיניו של כל פטריוט.
הפרשה הזאת חייבת להיחקר לעומק, ואין לי ספק שהיא תיחקר. ואני סומך על המשטרה וגורמי החוק שהם יגיעו לחקר האמת. אני מקווה מאוד, לטובתה של מדינת ישראל, שיתברר שהחשדות נגד נתניהו בנושא זה הם חשדות שווא.
הסוגיות הפליליות צריכות להיחקר בידי הגורמים המוסמכים, ואין לי דעה בעניין כיוון שאיני מכיר את הראיות. אולם מאז ומתמיד טענתי שהפן הציבורי חשוב בעיניי לא פחות מן המשפטי והפלילי. הרף להנהגה לאומית צריך להיות גבוה הרבה יותר מן הסף הפלילי. אין די בכך שאדם אינו פושע פלילי כדי שינהיג את המדינה, אלא עליו לעמוד ברף ערכי ומוסרי הרבה יותר גבוה.
מבחינה ציבורית, עצם העסקתם של בני משפחה וחברים קרובים בקודש הקודשים של ביטחון ישראל – היא כשלעצמה מעשה מושחת. כאשר מתברר שהמקורבים הללו פעלו באופן מושחת, מי שמינה אותם, לא על בסיס כישורים אלא על בסיס קשרים איתו, נושא באחריות להתנהגותם, בין אם ידע על כך ובין אם לאו. חזקה על מי שאמון על "הראשון לזהות", שיהיה ראשון לזהות את השחיתות.

* החלטה בלתי מאוזנת – ישנן שתי אסכולות בנוגע לרמת הייצוגיות בדמוקרטיה. ישנה הגישה המכילה, על פיה עוצמתה של הדמוקרטיה נבחנת ביכולתה להכיל גם את הקיצון שבקיצון, כולל המטורפים ביותר שבשולי השוליים. וישנה הגישה של דמוקרטיה מתגוננת, על פיה על הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני אויביה מבפנים, המייחסים לה חולשה ומנצלים את פתיחותה כדי להרוס אותה מבפנים.
אני דוגל בדמוקרטיה המתגוננת. בעיניי, זה הלקח של רפובליקת ויימאר. אבל אני מבין ומכבד גם את התפיסה המכילה.
החלטת בית המשפט העליון, לפסול את בן ארי ולאשר את בן גביר ואת עופר כסיף אינה קונסיסטנטית ואינה מאוזנת. אני מאושר שהאיש הרע הזה, החוליגן בן ארי, לא יטמא את הכנסת. אני מצר על כך שהחוליגנים עופר כסיף ואיתמר בן גביר יטמאו את הכנסת.

* ברוך שפטרנו – בשבוע שעבר השתתפתי במפגש עם הרב רפי פרץ, ראש רשימת איחוד מפלגות הימין. בפגישה, תקפתי בחריפות את הברית הנואלת עם התועבה הכהניסטית. בדברי תשובתו תירץ פרץ את המעשה במיני תירוצים שונים ומשונים. אחד התירוצים היה לגליסטי. הוא אמר שיש הבדל בין עוצמה יהודית לכהנא. "עובדה – בג"ץ פסל את כהנא ואישר את עוצמה יהודית."
אז הנה, בג"ץ הוציא לו את הערמונים מן האש. הוא יכול לברך "ברוך שפטרנו".

* קמפיין מתוזמר – בימים האחרונים הרשתות החברתיות מוצפות בפוסטים רבים של מנוולים היוצאים נגד תרומת הריאה לנחמה ריבלין. אין זאת, כי אם קמפיין מתוזמר היטב, מבית המדרש שממנו מתנהל קמפיין הנקם הנואל נגד ריבלין מיום היבחרו.

* מאבק צמוד – מירי רגב ויאיר נתניהו מתחרים על התואר: ביבי ללא פילטרים.

* מיהו מזרחי – אבי גבאי אמר בראיון שכל מזרחי שמכבד את עצמו – שלא יצביע נתניהו. ושאלתי היא: האם כשהוא מדבר על "מזרחים" הוא מתכוון אליי? ראשית, אני חי באחד היישובים המזרחיים ביותר בישראל, ובחבל הארץ היחיד במדינה שהוא ממזרח לשבר הסורי אפריקאי. שנית, ההורים שלי באו ממזרח אירופה.
וברצינות – די כבר עם הגלותיות הזאת. נשאיר את זה לדרעי.

* הרס האיזונים והבלמים – שיטת מינוי השופטים בישראל, ששותפים לה נציגי שלוש הרשויות - שופטי בית המשפט העליון ונציגי הכנסת והממשלה (בעיניי אין הצדקה לכך שנציגי לשכת עורכי הדין שותפים לה) היא מאוזנת וראויה. בעבר היתה בעייה. הבחירה של השופטים ברוב רגיל, יצרה מאיוריזציה – רוב קבוע לברית בין שופטי בית המשפט ונציג לשכת עורכי הדין, והדבר פגם מאוד בבחירה. הוא יצר מצב שכמעט כל השופטים באו מאותה אג'נדה ואותה סביבה משפטית וחברתית. הדבר תוקן ביוזמתו של גדעון סער. על פי תיקון סער, היום נדרש רוב מיוחד, 7 מתוך 9 חברי הוועדה, לבחירת שופטים בבית המשפט העליון. התיקון הזה ביטל את הרוב האוטומטי שהיה לנציגי המערכת המשפטית, וחייב הסכמה רחבה על מועמדים, דבר שמבטיח הרכב מאוזן ומגוון.
למרבה הצער, בקוניוקטורה מסוימת שבה היה לה רוב בוועדה, איילת שקד ניסתה להחזיר את הגלגל אחורה. הברית בינה לבין נציגי לשכת עורכי הדין, שבעבר היו בני ברית של בית המשפט, יצרה את הרוב הזה. לכך נוספה התחכמות בבחירת נציגי הכנסת. מזה למעלה מ-25 שנים, נהוג ששני נציגי הכנסת הנם אחד מן הקואליציה ואחד מן האופוזיציה, כדי לתת ביטוי למגוון הקולות המיוצגים בכנסת. בכנסת האחרונה הקואליציה התחכמה, כאשר בחרה כנציג האופוזיציה את ח"כ אילטוב מ"ישראל ביתנו", שאמנם היתה סיעה אופוזיציונית, אבל מן הזרם של הקואליציה, בוודאי בנושא המשפטי, והבחירה בו מנעה ביטוי של מגוון הקולות בחברה. אילטוב עצמו לא היה הגון כדי להתפטר מן הוועדה כאשר מפלגתו הצטרפה לקואליציה, ולאופוזיציה כלל לא היה נציג.
כעת ההתחכמות הזאת עלולה להפוך לשערורייה רבתי, כאשר בהסכם עם הכהניסטים יש כוונה למנות את החוליגן, תלמידו ומעריצו של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין – איתמר בן גביר, לוועדה למינוי שופטים כ... נציג האופוזיציה, אם נתניהו ינצח.
לשמחתי, ניסיונה של שקד לחזור להצבעה ברוב רגיל וליצור מאיוריזציה של הצד שלה בוועדה, לא צלח.
כעת היא רוצה להעתיק את השיטה האמריקאית, שבה רק הפוליטיקאים ממנים את השופטים. זה רעיון גרוע מאוד, שיפר את האיזון הראוי והיפה שנוצר, בעיקר מאז תיקון סער. השופטים יהיו תלויים בפוליטיקאים ומי שירצו להתקדם לעליון, עלולים לכוון את פסיקותיהם כך שיתאימו לרצון הפוליטיקאים, ותהיה זו פגיעה קשה בעצמאות בית המשפט.
ההשוואה לארה"ב מתעלמת מהפרדת הרשויות האמתית הקיימת בה בין הרשות המבצעת – הנשיא, לבין הרשות המחוקקת. הרשות המחוקקת עצמאית, חבריה עצמאיים ולעתים לא נדירות הרוב בבתי הנבחרים לעומתי לנשיא.
אצלנו אין כל הפרדת רשויות בין הממשלה לכנסת. הממשלה שולטת בפועל בכנסת. אין סעיף קטן בחוק זניח ושולי שיש בו חופש הצבעה, והכל מנוהל בידי הממשלה. בחירת השופטים בידי הכנסת, פירושה כפיפות של בית המשפט העליון ושל הכנסת לממשלה.
איזונים ובלמים הם נשמת אפה של דמוקרטיה. הצעתה של שקד מבטלת את האיזונים והבלמים. זו הצעה רעה בכל עיתוי, ובוודאי לעת הזאת, שבה מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה קשה, שאותה מוביל ראש ממשלה שתלוי נגדו כתב חשדות חמור ביותר.

* ביקורת שקרית – אני מתנגד לאיילת שקד ובפרט להצעותיה החדשות, הרדיקליות, לרפורמה במינוי שופטים. צפיתי בסרטון שלה על בושם פשיזם, והוא לא מצא חן בעיניי. אגב, אני בספק אם הוא יועיל לה ויוסיף לה קולות.
אבל מאמר ביקורת של צפי סער ב"הארץ" על הסרטון, היה ממש מגוחך. וכיוון שאיני חושד בכותבת שהיא לא הבינה את ה"הפוך על הפוך" – זו ביקורת שקרית. לטענתה, הסרטון הזה יוצר לגיטימציה לפשיזם, הופך את הפשיזם לסקסי. סער כותבת: "'שחור זה יפה' זה הרי כל כך סיקסטיז; עכשיו, מתברר, פשיזם זה יפה." המשפט הזה מרגיז ובלתי הוגן, כיוון שבדיוק בימים האלה מופיע באקרנים תשדיר שירות של משרד המשפטים נגד גזענות, שכותרתו: "אדם זה אדם," והמסר שלו הוא בהחלט ששחור זה יפה.

* מי אשם במצוקתם – ישראל נסוגה מן העיר עזה ומשאר ערי רצועת עזה כבר לאחר הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה, ב-1994. מאז, עזה היא בשלטון פלשתינאי. בניגוד לשטחי יו"ש, ברצועת עזה לא הוחזרה השליטה הביטחונית הישראלית ב"חומת מגן" (אני גוייסתי ב"חומת מגן" בצו 8 לפעולה ברצועת עזה, אך היא בוטלה ברגע האחרון, ואנו הופנינו לאזור טול-כרם).
ב"התנתקות", 2005, ישראל נסוגה מכל שטח הרצועה עד גרגר החול האחרון, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי או המת. ואז שמענו איך רצועת עזה תפרח ותשגשג, ושמעון פרס התפייט שהיא תהיה סינגפור של המזרח התיכון. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, עמדו בתור לסייע לעזה, להשקיע בה הון עתק, כדי להגשים את החלום הזה.
אבל לפלשתינאים היו תוכניות אחרות. את כל המשאבים הם השקיעו בטרור – במנהרות, ברקטות, בטיפוח כוחם הטרוריסטי. כך נהגה הרש"פ, ששלטה בשטח בשנתיים שלאחר ההתנתקות, וביתר שאת – חמאס, שהשתלטה על הרצועה ב-2007.
זאת הסיבה למצוקה הכלכלית הקשה של תושבי רצועת עזה. זו, ורק זו. לא כל קשקושי ה"מצור". אין מצור. יש סגר ימי בהתאם לחוק הבינלאומי של מדינה מותקפת, ויש גבול סגור עם מדינת אוייב, כמו גבולותינו עם לבנון וסוריה. בעצם... סגור? לא. ישראל ממשיכה להעביר לרצועת עזה מדי יום מאות משאיות אספקה, גם בימים הקשים ביותר של ירי רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית. ישראל ממשיכה לספק חשמל לתושבי הרצועה, גם בימים שבהם נורו רקטות מכוונות לעבר תחנת הכוח באשקלון. ואני לא מדבר על מעטפות הפרוטקשן לחמאס לאחרונה.
חמאס מנתב את זעם ההמון לצעדות "שיבה" לעבר ישראל – מוכרים להמון את הסיפור שעם קצת לחץ, ישראל תתמוטט והם "ישובו" במיליוניהם לשטח ישראל, לבתים של הסבא רבא שלהם, ובבת אחת, כבמטה קסם, תיפתרנה כל צרותיהם.
בימים האחרונים מסתבר שהציבור ברצועת עזה מבין מי באמת אשם במצוקתו.

* אישה רעה – ב"כאן 11" שודרה כתבה קשה ועצובה על מצוקת הגברים הגרושים, המופלים לרעה בבתי הדין הרבניים ובידי החוק, מופרדים מילדיהם וחייהם נהרסים. הנתון המחריד ששודר בכתבה, הוא שאחוז ההתאבדויות של גברים גרושים הוא פי 7 יותר משל גברים נשואים. וזאת, למרות שגברים פרודים, שאינם גרושים עדיין, נספרים בסטטיסטיקה הזאת כנשואים, כך שהנתון כנראה אף יותר מובהק.
בכתבה הזאת רואיינו שתי נשים. כיוון שלא צפיתי בה בטלוויזיה, אלא שמעתי אותה ברדיו ברכב, איני יודע את שמותיהן. אחת הנשים מאמינה בשוויון מגדרי, ולכן דיברה על העוול נגד הגברים הגרושים והצורך לתקן אותו. השנייה היא שונאת גברים מיליטנטית ונקמנית. האמירה המזעזעת ביותר שלה, היתה התייחסות לנתוני ההתאבדות. מה הקשר? היא היתממה. צריך לבדוק מה הרקע האישיותי שלהם. מי אמר שיש קשר בין ההתאבדות לגירושין?
זו גישה נכונה כאשר מדובר במתאבד הבודד. אין לה שחר, כאשר הסטטיסטיקה כל כך מובהקת. האמירה הזאת היא ציניות ורוע לשמם.
המסקנה המתבקשת היא הצורך לקדם את שוויון המינים, כי הנפגעים מן המצב הקיים הם הנשים והגברים כאחד.

* התקופה המעצבת – במפגש של ועדת החינוך הגולנית, התבקשנו לחשוב על חוויה מעצבת מתקופת נעורינו / ילדותנו. אני אמרתי, שגם אם יהיה עליי להציג עשר חוויות, כולן תהיינה מנעוריי בתנועת הצופים, בשבט ר"ג ואח"כ בגרעין. זו התקופה שעיצבה את חיי, את אישיותי, את מי ומה שאני. החוויה כמדריך ורשג"ד, כפעיל בשכבה שלי ובשבט, כתרבותניק, כפעיל חברתי; עיצוב המנהיגות שלי ודרכי כמגשים בקיבוץ ובגולן; בעצם כל מה שאני עושה מאז ועד היום, כולל חברותי בוועדה, הם המשך ישיר של מה שהתחלתי בתנועה.
ומכלל הן, ניתן להסיק את הלאו. מקומו של בית הספר בעיצוב דמותי שולי שבשולי.

* על מה תוכל לקרוא בספרי – בסוף החודש ייצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים".
על ילדותו, נעוריו ובחרותו של יהודה על הציר ברלין, גבעת ברנר, דמשק (!), תל אביב, חולון, תל אביב, ארה"ב, מנרה. על העלייה החלוצית למחנה הסורי הנטוש בעליקה שבועות אחדים לאחר המלחמה, עוד טרם החלטת הממשלה – עלייה ששינתה את ההיסטוריה ועיצבה את גבול המדינה. על המעבר כעבור חודשים ספורים לקוניטרה, וההתבססות בתנאים חלוציים ותחת הפגזות סוריות מתמידות, ועל המעבר לנקודת הקבע. על הטראומה הגדולה של פינוי יישובי הגולן במלחמת יום הכיפורים ועל חזרתם המהירה לקימום היישובים ולמאבק ציבורי ראשון נגד נסיגה. על הקמת קשת – איך איש הקיבוץ המאוחד ותנועת העבודה הקים את היישוב הראשון של גוש אמונים. על המאבק המוצלח לסיפוח הגולן לריבונות ישראל, שהובילו יהודה הראל ושבס, ועל התמרונים הטקטיים והקונדסיים שהביאו להצלחה הגדולה. על עבודתו עם רבין, בשנותיו הקשות במדבר הפוליטי. על המאבק לשינוי פני הקיבוץ ועיצובו של "הקיבוץ החדש" והתמודדותו של יהודה על תפקיד מזכיר התק"ם, כהתרסה נגד הממסד התנועתי. על המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90 ושיאו – 19 ימי שביתת הרעב בגמלא. על הקמת "הדרך השלישית" וכיצד כפה יהודה את קהלני כמחליפו בראשות התנועה, על אפם וחמתם של האלופים הוותיקים. על ניסיונו של נתניהו לפתות את "הדרך השלישית" לרוץ במסגרת הליכוד, ומה ניתן ללמוד מכך על שיטות פעולתו הפוליטית. על האופן שבו נתניהו סובב בכחש את ראשי "הדרך השלישית" קהלני ויהודה הראל, שעה שניהל מאחורי גבה של הממשלה מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. על הדרך שבה תמרן יהודה את ראשי המדינה לקבלת חוק יסוד משאל עם, בתום מאבק שנמשך עשרים שנה. על מה שלחשה נשיאת בית המשפט העליון אסתי חיות באוזניו של יהודה הראל, חתן פרס ישראל, בטקס הענקת הפרס.
על כל אלה ועוד תוכל לקרוא בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

* התחגגתי – ברכות לנעמי פולני, כלת פרס ישראל. האמת היא שמה שמפתיע אינו שהיא זוכה בפרס ישראל, אלא שהיא עדיין לא זכתה בו. אני אוהב מאוד להאזין לעברית הייחודית שלה, היצירתית, האישית, שגם בעשור העשירי לחייה לא נס לחה. למשל, בראיון בעקבות הזכייה בפרס היא סיפרה על ה"דְהָמָה" שאחזה בה כשקיבלה את ההודעה המפתיעה. "התחגגתי", היא סיפרה על מה שהידיעה עשתה לה.

* ביד הלשון: נעים בהמונים - יוזמה חדשה של פעילי שמאל קיצוני, נועדה לדרבן ערבים ויהודים התומכים בעמדותיהם להגיע לקלפיות ביום הבחירות. על פי עקרונות גילוי הדעת של היוזמה והרכב חבריה, הכוונה היא למצביעי מרצ וחד"ש-תע"ל. שם היוזמה: "נעים בהמונים – להציל את הדמוקרטיה בישראל."
הכותרת "נעים בהמונים" נועדה לנגן על אסוציאציה מדבריו המפורסמים של נתניהו ביום הבחירות ב-2015. אבל נתניהו אמר "נוהרים בהמוניהם". אז זהו, שלא. נתניהו אמר "נעים" ולא "נוהרים".
מעניין איך בתודעת הציבור משתרש ביטוי באופן שונה מכפי שנאמר. הדוגמה הבולטת אותה כבר הצגתי, היא "צריך להחליף את העם," שכביכול אמר בן אהרון בליל המהפך ב-77' – הוא לא אמר את הדברים וזו פשוט המצאה.
אבל כאן מדובר במקרה שונה – הדברים נאמרו, אך נשמרו בזיכרון הקולקטיבי בצורה שונה במקצת מן הנוסח המקורי. דוגמה נוספת: עד היום, בחלוף 29 שנים, עדין מזכירים רבים את קריאתו המפורסמת של יצחק שמיר לאברהם שריר, במרכז הליכוד, אחרי "התרגיל המסריח": "אברשה! חזור הביתה!" – אך שמיר אמר דווקא: "אברהם שריר! חזור הביתה!"
לא שיש הבדל כלשהו בין אברשה לאברהם שריר, או בין נעים לנוהרים. אבל זאת תופעה מעניינת (אותי לפחות).
אורי הייטנר