בעקבות הסדרה "מעברות" בערוץ 1,
"נער האופניים" של אלי עמיר,
ו"מעברה" של יוסי אלפי
כיוון שבנתיבות חיי חוויתי את העלייה ארצה וגם שהייה במעברה, ברור שהתעניינתי בספרים ובכתבות בטלוויזיה על תקופה כאובה זאת בקורות ישראל המתחדשת. אלי עמיר ויוסי אלפי מבקשים שנאמין כי תקופת המעברות תיזכר כתקופה של חלוציות וגבורה, ואלי עמיר אף מדמה את התקופה לימי מֵי-פלאואר של ההגירה החלוצית לצפון אמריקה. לדעתי, הם מבקשים להעניק לתקופה הכואבת הזאת מחלצות שאינן לפי מידותיה. אני, כאמור, "בוגר מעברה", והיה לי גם המזל לעבוד שכם אל שכם עם חלוצי העלייה השנייה והשלישית.
אין בכלל מקום להשוואה ביני, בינינו, לבין הענקים ההם. משפחתי עלתה ארצה ב 22.2.1951, והוסענו במשך יום שלם למעברת באר-שבע. שם קיבלנו אוהל, ארבע מיטות ושמיכות. בלילה התחוללה סופת חול, והאוהל עף. קשה לתאר את הייאוש שאחז בנו: איך אפשר לחיות כאן (ים של אוהלים, אין שיח, אין עץ, אין צל!)? איך נתפרנס? מה נאכל? איזה סיכוי יש במקום הזה לחיי רוח? אבא, ששרד את המחנה לעבודות הכפייה הפשיסטי, ואת ההתנכלויות של המשטר הקומוניסטי, הצליח להוציא אותנו מהמעברה, ולשכן אותנו ב"ארמון" (צריף שוודי) במושב עובדים.
ואיך הוא עשה את זה? הרי במכס הקומוניסטי הפשיטו אותו כדי לחפש דברי ערך מוחבאים על הגוף, הם הסירו אפילו את טבעות הנישואין מהידיים. המטען שהרשו לנו להביא ארצה היה זהה לרכושו של קבצן. אבא ידע שבארץ יש משבר כלכלי גדול, שכינו אותו "צנע", והוא הצליח להגניב במטען שני נקניקי סיביו. סיביו היא עיר יפיפייה בטרנסילבניה, שהתפארה באדריכלות הגרמנית של בתיה ובנקניק שלה שהיו לו מוניטין גם מחוץ לרומניה. אבא לקח את שני הנקניקים ומכר אותם בשוק של באר-שבע, ועם הכסף שפדה נסע לאורכה ולרוחבה של הארץ לחפש מקום סביר שניתן לשכן בו את משפחתו. הוא מצא מקום כזה בכפר יהושע, שם שוכנו עולים חדשים ב"ארמונות" – צריפים שוודיים, שהיה בהם מטבח עם מים זורמים, נוחיות ומקלחת בחוץ (היה קיץ, והמים בצינורות הגלויים היו רותחים) – ממש אמריקה!
אלא שהמקום היה מובטח לנו רק לזמן מוגבל – אחרי מספר חודשים נאלצנו להצטרף להתיישבות במושב עובדים, ואמנם הגענו למושב הוותיק כפר יחזקאל, ושם קיבלנו צריפים הרבה יותר צנועים, בעלי גג פח, ללא מים זורמים וללא חשמל, ובחורף הקשה של שנת תשי"ב (1952-1951), ראיתי לא פעם את אבא תומך את הגג במוט ברזל, כדי שלא יתמוטט עלינו. אחרי שנתיים קיבלנו שיכון ללא תקרה (ראו מלמטה את הרעפים), ללא מרצפות, ללא מים זורמים וללא חשמל. אבל במקום הזה שמתחת לפני הים עשיתי הכרה עם ארץ ישראל הוותיקה.
הייתי אז בן שלוש-עשרה-ארבע-עשרה כשפגשתי את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי העלייה השנייה והשלישית. עמדתי מולם משתאה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש שלעולם לא אשתווה אליהם, ואולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. הם אלה שמרדו בהורים ובמסורת, וחתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה, ובמקום זה לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שאיננו מתייאש מן העשייה.
בעשר אצבעות הם הקימו כפרים יפהפיים בלב השממה, והגנו עליהם מפני מתנכלים, והם גם הספיקו להקריב את מירב הקורבנות לפני ובעת מלחמת השחרור. לנו באמת לא היה כלום, ולהם כבר היו בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים. המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם, והאותיות החרותות בשיש הזכירו את מחירה של החירות, את מחירו של החלום. וכשבאנו להסתפח לכפריהם, הם הפשילו שרוולים ולימדו אותנו לעבוד בשדה, ובערב, כשהם ואנחנו סחוטים מרוב עבודה, הם היו מכנסים אותנו ומלמדים עברית, שרים עמנו מזמירות הארץ ומספרים לנו את סיפורי ארץ ישראל החדשה.
עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח להתחרות עמם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. בעיניי הם היו יצורים על-אנושיים. מעולם לא חשתי יחס של התנשאות מצדם, מה שאינני יכול לומר על נכדיהם שהיו בני גילי, ושבוודאי לא היו זכאים להתחלק בתהילתם.
הם היו שזופים, לבושים בפשטות נזירית –א"ד גורדונים מהלכים במרחק של מגע יד! וכשהמולדת נזקקה להם (ומתי היא לא נזקקה להם?), הם ובניהם התנדבו ליחידות הצבא הקרביות ביותר. בניהם היו קצינים גבוהים בצה"ל, מג"דים ומח"טים, ובילו חודשים במילואים, כשמשקיהם משוועים לידיים עובדות.
ובכן, אנשי המעברות חוו חוויות איומות של עוני מחריד, של השפלה, של חוסר תקווה, אבל הם לא היו חלוצים, ולא היו גיבורים, כפי שיוסי אלפי רוצה שנאמין – הייתי במעברה, וראיתי הכול במו עיניי, ואין כלל מקום להשוות אותי, אותנו, לאנשי העלייה השנייה והשלישית. רוב העולים היו בטוחים שהם מגיעים לירושלים עיר הקודש, שיפגשו כאן דמויות מהתנ"ך, ומוסדות המדינה, שידעו לאיזו עניות מייעדים אותם, היו מביאים אותם בלילות למעברה, כדי שלא יידעו מה מחכה להם. רימו אותם שהמעברה ממש קרובה לתל-אביב, וכשראו עיניהם לאן הובלו, הם הצטערו על היום שהסכימו לעלות ארצה (הגם שלא היה לאן לחזור – הארצות האסלאמיות שללו את הדרך חזרה, ולארצות הקומוניסטיות ממש לא היה כדאי לחזור).
אני זוכר שעל האונייה "טרנסילבניה", שהובילה אותנו ארצה, כשהגענו לים האגאי, והאונייה היטלטלה כמו שיכור, וכולם הקיאו את נשמתם, שאלתי את בני אחי: "פה על האונייה נורא רע, אבל בישראל יהיה לנו טוב, נכון, בני?" – והוא חייך חיוך עצוב והסביר לי שאין סיכוי לחיים טובים בארץ ישראל – על סיפון האונייה הזאת יש כאלפיים עולים, לאף אחד אין שום רכוש (כאמור, המכס הקומוניסטי הפשיט אנשים כדי לבדוק אם לא הסתירו דבר ערך, הסירו אפילו טבעות נישואין מהידיים, ומן הסתם גם מארצות אסלאמיות לא הגיעו לכאן עולים עם רכוש), כמעט אף אחד לא יודע את השפה, כמעט לאף אחד אין מקצוע (הרוב בעלי "לופט געשעפטן"), וכל שבועיים מגיעה אונייה כזאת לארץ, ועוד אוניות מארצות אחרות – איך יהיה טוב?
ובכן, אנחנו היינו מוכנים למצוקה שמחכה לנו, אבל רוב העולים היו בטוחים שהם מגיעים, כאמור, לארץ זבת חלב ודבש, והאכזבה היתה קולוסאלית, תחושה עמוקה שהובלו אותם שולל, שרימו אותם. חבל שאיש מפוכח כמו אחי לא טס עם העולים מעיראק, או באונייה מצפון אפריקה – כדי להבהיר להם נכוחה לאן הם מגיעים. רבים מדרי המעברות רצו לחזור לארץ המוצא (כך גם אימו של אלי עמיר), היה אפילו עולה חדש שמכר את התינוק שנולד לאשתו כדי להשיג כסף לחזור לצרפת. במעברה הובעה שנאה ענקית למדינה, לבן-גוריון למפא"י, שנאה שלא שככה גם כאשר המעברות חוסלו.
בפרק השלישי של "מעברות" מספר פרופ' סמי שלום שטרית, איך יום אחד נעלמו הרומנים מהמעברה, ונותרו בה רק יוצאי ארצות האסלאם, וההסבר: את הרומנים העדיפו המוסדות, והעניקו להם שיכונים.
ובכן, עוד אגדה חסרת שחר שליבתה את השנאה לאשכנזים, שנאה שהתפרצה בצורה מזוויעה בשנות השמונים של המאה הקודמת ("אשכנאצים!", "אשכנזים לבוכנוואלד!"). תיארתי לעיל את הוויה דולורוזה שעברה משפחתי עד שקיבלה שיכון, שלמענו חתם אבא על משכנתא לעשרים שנה – וכל זה התאפשר משום שאבא הצליח להגניב ארצה נקניק סיביו – הכול בגלל נקניק סיביו, שבוודאי לא מצדיק את טונות השנאה שהופנו כלפינו מאז ועד היום.
מי שצפה בפרק הרביעי של "מעברות", התוודע לעובדה המוזרה שדרי המעברות לא היו מוכנים לעזוב את מגוריהם שם ולעבור לשיכון, כי הוא היה כרוך בחתימה על התחייבות כספית, ומשום החשש שתיוולד שם שכונת מצוקה, ערש של אלימות ופשע. המוסדות נאלצו לפנות את המעברות בכוח, ולהרוס את הצריפים כדי שלא יהיה לאן לחזור.
ובכן, תקופת המעברות היתה באמת תקופה איומה, תקופה של ייאוש, של עניות מנוולת, ומי שחווה אותה, על הרוב זוכר אותה בכאב גדול, אבל להשוות את דרי המעברות לחלוצים שיזמו מהלך היסטורי חד-פעמי בדברי ימי עם ישראל, ואולי אפילו בדברי ימי העולם – זאת השוואה חסרת שחר, ואת זאת אני אומר מידע אישי כ"בוגר מעברה" וכחניכם של החלוצים.
משה גרנות