על ספרו של יוסי אלפי "מעברה", בהוצאת המועצה לשימור מורשת ישראל ומשרד התרבות והספורט, 2019, 299 עמ' במבנה אלבומי
יוסי אלפי, איש רב זכויות, מייסד תיאטרון העם, וכנסי מספרי סיפורים המופלאים, עשה עוד מעשה חלוצי – תיעד באמצעות כ-120 "בוגרי מעברות", מלוויהם (כמו רבקה ומרדכי גובר, לובה אליאב), וחוקריהם (כמו פרופ' אסתר מאיר גליצנשטיין) – את התקופה הקשה של ראשית המדינה, כאשר הצטרפו לאוכלוסייה של 650,000 תושבים עוד 700,000 תוך פחות מארבע שנים – תופעה דמוגרפית שלא אירעה מעולם בשום מקום אחר בעולם. המדינה שלא מכבר קמה "קרועת לב אך נושמת" נאלצה, אשר בעקבות מלחמת השחרור, ובהיותה במשבר כלכלי נורא – לקלוט עולים שמיספרם עלה על מיספר הקולטים. התוצאה הייתה ההכרח לשכן את העולים במאתיים מעברות שפוזרו בכל הארץ, ושם חיו העולים בתת תנאים ובהשפלה מתמשכת, לעיתים במשך שנים ארוכות.
יוסי אלפי רואה בתקופת המעברות – תקופה חלוצית, ובדרי המעברות – גיבורים (עמ' 13), ויש לו אילן גבוה להיתלות בו בקביעתו זאת, הלא הוא שירו של נתן אלתרמן "הצריפון האחרון" (הטור השביעי, 18.10.1957), שבו מתואר איך אב מספר לבנו מה היתה המעברה: "זה היכל לאומי, זו מזכרת אחד הפרקים הגדולים / של קיבוץ גלויות, בכבוד הוא מילא תפקידו ובאומן" (עמ' 10). יוסי אלפי אף מפליג ואומר שניתן להשוות את איכותה של העלייה ההמונית של תחילת המדינה לעליות ההרואיות של סוף המאה ה-19, ותחילת המאה העשרים.
ובכן, יורשה לי לחלוק על שניהם – על נתן אלתרמן ועל יוסי אלפי – וכל כך, משום שאני בעצמי "בוגר מעברה", ומשום שהיה לי המזל לעבוד שכם אל שכם עם חלוצי העלייה השנייה והשלישית. יש הבדל אדיר בין מי שיזם עלייה חלוצית, כבש את העבודה, הִשקה בזיעתו ובדמו את האדמה, ובין מי שנקלע, להוותו, למצוקה שלא פילל לה, שחש מרומה על ידי המדינה שקלטה אותו בתנאים משפילים.
אנשי המעברות חוו חוויות איומות של עוני מחריד, של השפלה, של חוסר תקווה, אבל הם לא היו חלוצים, ולא היו גיבורים, כפי שיוסי אלפי רוצה שנאמין – הייתי במעברה, וראיתי הכול במו עיניי, ואין כלל מקום להשוות אותי, אותנו, לאנשי העלייה השנייה והשלישית. רוב העולים היו בטוחים שהם מגיעים לירושלים עיר הקודש, שיפגשו כאן דמויות מהתנ"ך (ראו לדוגמה עמ' 180), ומוסדות המדינה, שידעו לאיזו עניות מייעדים אותם, היו מביאים אותם בלילות למעברה, כדי שלא יידעו מה מחכה להם. רימו אותם שהמעברה ממש קרובה לתל-אביב, וכשראו עיניהם לאן הובלו, הם הצטערו על היום שהסכימו לעלות ארצה (הגם שלא היה לאן לחזור – הארצות האסלאמיות שללו את הדרך חזרה, ולארצות הקומוניסטיות ממש לא היה כדאי לחזור). כל מי שקרא עיתונים, הבין שאין שום סיכוי לחיים סבירים במדינה החדשה ששכלה אלפים מבניה במלחמה אכזרית, שקלטה מספר עולים הגדול ממספר הקולטים, שמשבר כלכלי קשה פוקד אותה (צנע). אבל רוב העולים מארצות האסלאם היו בטוחים שהם מגיעים לארץ זבת חלב ודבש, והאכזבה הייתה קולוסאלית, תחושה עמוקה שהובלו שולל, שרימו אותם (עמ' 46).
"מעברה" מביא את עדויותיהם של 112 עולים "בוגרי המעברות", והם מתארים תנאי מחייה מבהילים: אוהל שעף ברוח, או מוצף במים בגשמים, המיטות צפות במים, וכל המשפחה רטובה עד לשד העצמות. בחורף 1950 אף ירד שלג, ודרי האוהלים קפאו מקור. לא היה אפשר להתרחץ, כי במקלחות הציבוריות זרמו רק מים קפואים בחורף, והשירותים ("בול קליעה") היו משותפים למספר אוהלים, הם הסריחו למרחקים, והזמינו זבובי צואה. בלילות הפשפשים והיתושים היו ממררים להם את החיים. שידרוג האוהל היה פחון, לוהט בקיץ, וקפוא בחורף, או בדון שהיה עולה באש מפתיליות שהודלקו בתוכו. אוכל נפש דל, ועל סף רעב, היה מתקבל מהממשלה והסוכנות באמצעות תלושים. תורים ענקיים היו משתרכים ליד טנק המים, או הברז היחיד שאפשר היה לפתוח, תור ליד משאית הלחם. האחרונים בתור לא זכו תמיד להשיג את מעט האוכל שהוקצב להם, ועל כן התורים היו כרוכים באלימות, כשהחלשים היו חוזרים לאוהלים בידיים ריקות.
באחת העדויות מסופר על אישה שפעמיים הוכתה בתורים למים ולדגי פילה, ומשום כך פעמיים הפילה את הוולד (עמ' 184). המדינה הציעה לעולים עבודות דחק, כמו נטיעות, הכנת תבניות לבלוקים מבטון וסלילת כבישים – וגם זה למיספר מועט של ימים בחודש. עולה מרומניה התלונן על כך שאיפשרו לו רק מעט ימי עבודה, כיוון שהוא אשכנזי, ויש לו רק בת אחת (עמ' 206). הריסוס בדי די טי בוצע לעיתים כבר במטוס, ובעיקר ב"שער העלייה", שהיה מעין קרנטינה לפני השיבוץ במעברות (ראו תמונה בעמ' 73-72). יוצאי אירופה הבינו את הצורך בחיטוי הזה (ראו עמ' 100), אבל יוצאי ארצות האסלאם ראו במעשה זה השפלה.
הצפיפות בין האוהלים ובתוך האוהלים (לפעמים גרו באוהל אחד הורים, עשרה ילדים, סבא וסבתא; לעיתים גרו אפילו שתי משפחות באוהל אחד) גרמה להתפשטות מגיפות: דלקת קרום המוח, גזזת, מחלות עיניים; בגלל תנאי סניטציה גרועים. בתי השימוש הפתוחים והמסריחים והביוב החופשי, גרמו למגיפת שיתוק הילדים. הדיכאון גרם לכך שהורים לא ממש תיפקדו, לא שמרו על הילדים, ויש אפילו סיפור על ילד שנשכח במעברת באר יעקב, והוריו לא חיפשו אחריו. לולא היוזמה שלו לחזור ברגל ובטרמפים (עגלה וסוס), לא היה מתאחד עם משפחתו (ראו דו"ח קצין הרפואה בעמ' 49; וכן עמ' 135; 225-224).
הלידות התרחשו במעברה בתנאים מחפירים, ולאם הטרייה לא היה במה לחתל את התינוק (עמ' 170). חלק מהמעברות מוקמו ליד שדות, מטעים ופרדסים – עובדה זאת אפשרה לעולים לגנוב פירות וירקות כדי להשלים את מנת מזון האומללה שקיבלו, וכן הקירבה לשדות הפגישו אותם עם שועלים, תנים, נחשים ועקרבים, שגם הפילו קורבנות. המעברות ששוכנו במחנות צבא ובשטחי אש של הצבא הבריטי, נתקלו בצרה אחרת – נפלים ותחמושת חיה נטושה גרמה לפציעתם ולמותם של ילדים רבים (עמ' 206 ואילך). גני הילדים ובתי הספר התקיימו באוהלים, ולימים בצריפים, והמורים היו צריכים להתמודד עם אי-ידיעת השפה של הילדים, ואפילו עם כאלה שמעולם לא דרכו על סיפו של בית הספר קודם לכן (ראו דבריה של רבקה גובר – עמ' 226). בשעת מצוקה קשה (שלג, שיטפון) התגייסו הוותיקים לשכן לפחות את הילדים בבתיהם או במבני ציבור, ועיקר העזרה הגיעה, כצפוי, מצה"ל (עמ' 135).
הספר "מעברה" מזים את הטענה המופרכת שיצאה מפיהם של עסקנים אינטרסנטים, ואף מפיו של רב נערץ, שהמזרחיים שוכנו במעברה, כאשר האשכנזים קיבלו וילות. העדויות בספר הזה של יוצאי ארצות האסלאם עצמם מכחישות את הטענה חסרת השחר הזו. אדרבה, מתוך חוויה אישית שלי, וגם מעדויותיהם של המופיעים בספר, מסתבר שראשוני המשוכנים במעברות היו יוצאי אירופה, ורק אחר כך הצטרפו יוצאי עיראק, ושאר יוצאי ארצות האסלאם (ראו עמ' 97, 238-237, 249).
אני חוויתי את המעברה, והכרתי את חלוצי העלייה השנייה והשלישית – במעברה לא היו חלוצים ולא גיבורים, אבל כן, נחשפה בכל זאת גבורה מרשימה: אותם ילדים יחפים שנאלצו לגנוב בוטנים, תפוזים ובצל להחיות את נפשם, שחיו בתנאים מחפירים, שלא ידעו אות עברית – התגברו על כל הקשיים והפכו לאזרחים נפלאים שתרמו לעצמם ולחברה. הספר מקפיד לציין בסופה של כל עדות מה עלה בגורלם של בעלי העדות – מסתבר שאלה הגיעו להישגים מדהימים: סופרים ומשוררים בעלי מעמד בינלאומי, פוליטיקאים, פרופסורים באוניברסיטאות, עיתונאים, מנכ"לים של משרדים ממשלתיים, רופאים, ראשי ערים ומועצות מקומיות, קצינים גבוהים בצה"ל, שחקנים, מהנדסים. רבים מהם זכו באותות של יקירי עריהם, בפרסים על מפעלם, וכן בפרסים יוקרתיים כמו פרס ישראל ופרס אמ"ת. ויוסי אלפי עצמו, שקשה להגזים בתרומתו הענקית לתרבות העכשווית, הוא הרי "בוגר המעברה", כמוני וכמו מאות אלפים אחרים. ההישגים האלה של יוצאי המעברות הם כל כך מרשימים, שבהחלט אפשר להכתירם כגבורה.
לסיום שתי טענות:
טענה למעצב והעורך החזותי – מילא שמצא לנכון לצבוע את כל הצילומים הישנים של המעברות ויושביהן, ועל ידי כך להקשות על המתבונן בהם, אבל איזה היגיון היה לצבוע את המסמכים הישנים (מכתבים של דרי המעברות אל הרשויות, דו"חות של קצין רפואה ראשי, פקודה של האלוף יצחק רבין, חוזר משרת העבודה, גולדה מאירסון וכד) באפור, צבע שהופך את הקריאה לבלתי אפשרית ממש?
בספר יש, כאמור, 112 עדויות של יוצאי המעברות לפי החלוקה הבאה: 50 של יוצאי עיראק; 13 של יוצאי תימן; 13 של יוצאי רומניה; 10 של יוצאי מרוקו; 8 של יוצאי מצרים; 6 של יוצאי איראן; 4 של יוצאי בולגריה; 2 של יוצאי לוב; 1 של יוצאי הונגריה; 1 של יוצאי רוסיה.
בספר משובצים 14 שירים: 5 של יוסי אלפי; 2 של עזרא מורד; 1 של שלמה שפירא; 1 של רוני סומק; 1 של יוסף עוזר; 1 של אמירה הס; כלומר 11 שירים מתוך 14 הם של יוצאי עיראק; 1 של יוצא מרוקו (ארז ביטון); 1 של נתן אלתרמן; 1 של חוה אלברשטיין.
כל מי שעיניים בראשו מוקיר ומעריך את היקלטות של העלייה מעיראק, ואת הישגיה המרשימים, אבל באמת, יוסי אלפי, לא מצאת דרך קצת יותר מאוזנת לתעד את יושבי המעברות?
משה גרנות