בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שלושים ושניים

לשוט בקליפת אבטיח. סוליות החשיש החסרות

לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ

עלי בן ג'וואד מוסתקים רצה לבוא למושבה לבוש בשרוואל הלבן, חגור באבנט הכחול, חבוש בתרבוש האדום, והפרח הריחני באוזנו.

הוא לא חשש מבני-האיכרים, פן ילעגו למכנסיו הרחבים, בסגנון ספני יפו, ויאמרו שהערבים לבושים כך כדי שאם פתאום ייוולד לאחד מהם מוחמד קטן, הוא לא יפול ארצה אלא יצנח לתוך השרוואל.

אבל דודי ואבי הפצירו בעלי לרכוש ביפו לבוש אירופי ולבוא למושבה הפעם כשהוא לבוש עלא-פראנג'י.

כאשר הופיע בחצר-סבי היה לבוש באורח כה משונה, שבני-הבית התאפקו בכל כוחם שלא לפרוץ בצחוק למראהו.

כפות-רגליו הענקיות היו נתונות בסנדלים רחבים בצבע האבק, כי שום סנדלר יפואי לא הצליח לתפור נעל שתתאים לגודלו. המגבעת האירופאית על ראשו דמתה לכובע זעיר על ראשו של ליצן בקרקס. חליפת בגדים ששאל בלי רשות מארונו של הקונסול האיטלקי חובב-הנערים ביפו, שעה שהוד-מעלתו התכופף בתחתונים מופשלים בחדר הסמוך, שקוע מאוד בתחביב הבעילה שלו – חליפה זו היתה צרה על עלי עד להכאיב. הוא פסע בה בקושי וברגליים פשוקות, עד שניראה כאילו הוא עצמו השתופף בפעילות הקונסולרית.

אינני יודע אם נכון אני נוהג בחושפי פרטים שכאלה, אך אולי הגיע הזמן שאגלה כי גם בגילי המתקדם, הריני איש זקן כיום – הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא?

עלי הוזמן למיטבח ושם הפליא את סבתי ואת דודתי יעל כאשר הרים באצבעותיו את קציצות הגפילטע-פיש שבהן כיבדוהו ובלע אותן בלועו הענק בזו אחר זו עד שכילה כל מה שנישאר בקערה.

בינתיים אספו דודי ואבי מחבריהם בגדים ונעליים לעלי, אך עד מהרה התברר שאין עוד גבר במושבה במידותיו של עלי – אלא יוסקה המרסק עצמו. דודי אלכס, שידע לטפס על צינורות כזיקית וללכת בצמרות העצים מענף לענף כסנאי, טייל אל חדרו של יוסקה מבעד לחלון הפתוח ושלף מהארגז חליפת בגדים.

הם טרחו להתאים נעליים ובגדים לעלי מוסתקים, והוא מצידו עסק, בצריפון הרחצה שבחצר, בשטיפת ביציו הגדולות, שמהיותן כרגיל מלוחות ממי הים, בערו עתה בגלל השפשוף, וכאבו מהחיכוך והתנפחו מלחץ המכנסיים האירופיות שמעודו לא התנסה בהם, ועוד בהליכה ברגל בדרך החול מיפו למושבה.

בעודו רוחץ ביציו עסקו דודי ואבי בהתאמת שמלה ופיאה ונעלי עקב לעזרא קובלמן השתקן, שהסכים לשאת שמשיה וללכת יד ביד וזרת בזרת עם עלי מוסתקים לכל אורך חובבי-ציון, הרחוב הראשי של המושבה, מבית סבא עד לגן המייסדים.

עזרא היה בנו של קופל קובלמן, האיכר שבשנותיה הראשונות של המושבה שיחק את ושתי ואת אסתר המלכה וגם נשלח לביאליסטוק ולפינסק כדי להשפיע על היהודים שהיו קשורים לתנועת חובבי-ציון לקנות חלקות במושבה.

מטבעו היה בעל נטייה להפריז בדבריו ולצייר את המציאות בצבעים ובתיאורים שהיה בהם הרבה מן הרצוי ומעט מן המצוי, למשל, הקושי להוציא לחם מן הארץ. איש כמוהו נחשב פעם להוזה, מר גוזמאי-הבדאי, בלופר וצי'זבטניק, ואילו היום הפך מקצועו מכובד מאוד – יחצ"ן, תדמיתן, מקדם מכירות וקופירייטר.

צרות רבות עברו על האיש התמים, העליז ורב-הגוזמאות קופל קובלמן. בעבודתו החקלאית לא הצטיין במומחיות יתירה. כשהיה עליו לזרוע את שדהו דורה ושומשמין, ולשם כך צריך רק רוטלים אחדים של זרעים, הלך וקנה מיטען גמל שלם, כמות שיכלה להספיק לזריעת כל שטח אדמתה של המושבה.

בתקופה שבה נעזבה המושבה, בעיקר בגלל האיסור על עבודת האדמה בשנת השמיטה הראשונה להיווסדה, נאלץ קובלמן לחזור לירושלים. אשתו מתה עליו והשאירה אותו מטופל בחמישה ילדים. את צעיר-בניו, עזרא, מסר לבית-היתומים הראשון שנוסד בעיר, ושאותו ניהל המחנך דוקטור וילהלם-זאב הרצברג משטטין שבגרמניה.

הייקה המסור נרדף על-ידי חוגי הקנאים בראשות הרב דיסקין ואשתו, הרבנית מבריסק, שניהלה את ענייני בעלה ביד רמה והיתה לשם דבר בירושלים בשתלטנותה ובקנאותה. אמרו עליה שהיא מושכת את בעלה בזקן, וגם שהיא משעשעת אותו בסתר בסיפורים מן הגזעטען ומן הביכלעך, מהעיתונים ומהספרונים.

דוקטור הרצברג נחשב בעיני הקנאים לאדם משכיל, שאינו שומר די על הצביון הדתי של מוסדו. יום אחד, כאשר עבר הדוקטור בסימטה, שפכו קנאי ירושלים על ראשו דלי מלא צואה יהודית, צורת הפגנה שהיתה מקובלת בתקופה שקדמה לידוי האבנים.

כך עוללו לימים גם למר"ן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצג"ל. הרב קוק מצא צידוק למפעלם של החלוצים החילוניים, באומרו שהם כקליפות שיש להן קיום מכוח היאחזותן בניצוצות הקדושה ויניקתן ממנה. ואולם ה"ניצוצות" הירושלמיים דחו אפילו את התירוץ הדחוק של הרב קוק, (שאמנם גם הוא ראה בנו, בחופשיים, הפוטרים עצמם מעול תורה ומצוות, ראה רק קיום של קליפות, שסופנו להיבטל וליפול לתהום דנוקבא רבא), ואולם הקנאים הירושלמיים כינו את הרב קוק בשם "ציוניסט" ו"מסית ומדיח" וכאשר ביקר אצלם הפכו גם על ראשו דלי מלא צואה כשרה, הקרוייה בשפה נקייה – גרף רעי.

הרב והרבנית דיסקין ומחנה עושי-דברם לא בחלו באמצעים כלפי מתנגדיהם, מה עוד שבאותה תקופה יסדו מקורביהם את בית היתומים דיסקין, על שם רבם, והתחרו בבית היתומים של דוקטור הרצברג על קבלת סיוע מנדבנים וממוסדות יהודיים מחוץ-לארץ.

מה שיפה במחלוקות הללו, מאז ועד עתה, הוא שכמעט לכולן נמצא הסבר כלכלי מוצק, שאפשר ללומדו וללמדו גם על פי תורתו של ר' קארל מארכס.

הקנאים הפסיקו את חלקו של קובלמן בכספי ה"חלוקה", וגזרו שאיש לא ישכיר לו דירה. כדי להמחיש את האיומים התנפלו שליחיהם יום אחד על דירתו, כאשר נמצאו בה רק ילדיו הקטנים – הם השליכו החוצה את הילדים, ואחריהם את כלי-הבית והרהיטים אל לב הסימטה, והכריזו על קובלמן שהוא מוחרם מעדת ישראל על אשר נתן את בנו הקטן לבית היתומים של הדוקטור הרצבר"ג ימ"ש, ראשי-תיבות: הלך ראש צפעונים ברא ראשית גיהינום, ימח שמו.

במסע היחצ"נות שלו התארח קובלמן אצל משפחה יהודית של חובבי-ציון בביאליסטוק, שתה טה, קינח בעוגת לקח טעימה ופיטם את מקטרתו. זו היתה מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם, שמעולם לא משה מפיו והיתה לו כאחד מאיברי גופו. המקטרת שמורה עד היום במוזיאון בית התפוצות בעיר העברית הראשונה, תל-אביב, והיא הינה לעת-עתה הפריט היחיד שם ששייך לארץ-ישראל.

קובלמן ישב וסיפר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן, והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. פותח לו היהודי את חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס הטה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכיל אותם לאשתו ולבניו, ממש כמו בתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בעל-הבית, חובב-ציון מושבע שכבר החל בהכנות לעלייה: "ר' קופל, האם אני צריך לקחת לארץ-ישראל את החליפה ואת הצילינדר?"

"צילינדר?! אתה שואל אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: ארץ זבת חלב ודבש, כל עץ וכל שיח, ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? הלא תלכלך אותו בדבש! השאר אותו כאן, אין בו ובשכמותו צורך בארץ-ישראל."

"ומה טיב אדמות המושבה?" היקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים ידיעות רעות, שמועות זוועה, על מצב הירקונים, על השטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בגזעטען," השיב להם קובלמן. "קוראים בעיתון על נשים מופקרות, אז מה – כל הנשים מופקרות? קוראים בעיתון על מלכים נואפים, אז מה – כל המלכים חייבים מיתה? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם פרט אחד שממנו תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור שכזה, שאת מחצית האבטיח אוכלת לשובע משפחה שלימה וזה מזונה למשך היום, יחד עם גבינת-צאן מלוחה שמגבנים אותה מחלב העז הרועה על הגדה הירוקה. וכשמסיימים – מנגבים את המחצית הריקה, פורשים בה שטיח, שמים משוט, מתיישבת לה המשפחה בתוך קליפת האבטיח, שקיבלה צורת סירה או בוצית, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים. אלה דגי הירקון הגדולים, הטעימים, שהקטן בהם משקלו לא פחות ממחצית הפוד..."

"ר' קופל," מפסיקו משתתף אחר, "כלום אינך מגזים? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל של סירה!"

"רואה אתה את היבלות?" פורש קובלמן את כפות-ידיו בפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה במשוט, באותה קליפת האבטיח שאינכם מאמינים בה, על מי הירקון?"

כאשר הגיעו חובבי-ציון למושבה נוכחו לדעת שהמציאות שונה לחלוטין מן הגוזמאות של קופל קובלמן, ובאו אליו בטענות קשות. ענה להם:

"אתם הייתם כאותו סוס המסרב להיכנס לאורווה אלא-אם-כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הוצאתי אתכם מן הגולה והכנסתי לארץ-ישראל, ועל כך עליכם להכיר לי תודה רבה וגדולה מאוד."

לפני שנים מצאתי את עצמי, יחד עם בן-דודי אבנר, בנו של דודי אלכס, עומד בשדה פתוח בפאתי עיירה הונגרית השייכת כיום לסלובקיה, מול בית-קברות יהודי שהיה כלוא בריבוע גדול של חומת ביטון, שניראה דומה לכלא שאטה שבלב שדות העמק. מגן דוד לבן על רקע כחול התנוסס על דלת מתכת סגורה, באמצע צידו המערבי של קיר-החומה.

אישה נוצריה אמרה לנו, בדרך, ששנים רבות לא ביקר איש בבית-הקברות היהודי וכי לא נותר שום תושב יהודי בעיירה.

שער הברזל היה סגור על מנעול ולא היתה אפשרות להיכנס. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה ועדיין היה עלינו למצוא מלון ללינת לילה בעיר הבירה ברטיסלבה, היא פרסבורג, עירו של החת"ם סופר, שדבריו השפיעו על סבא-רבא שלנו לעלות לארץ.

עלינו על תל עפר בפינה של חומת הבטון וראינו בפנים עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, חלק נחרב במרוצת השנים, ושרידי המצבות טבעו בעשב גבוה.

אני התייאשתי מלהיכנס והצעתי לאבנר לצלם מבחוץ את המצבות. אבל אבנר, המבוגר ממני, התעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," אמר, ובעודי מסתכל פה ושם – וכבר טיפס על שער הברזל וקפץ פנימה.

הנשים שלנו קראו גם לי לבוא ולטפס אחריו. ניגשתי לשער הסגור וניסיתי לטפס. לא הלך לי. אני כבד מדי ולא היה לי במה להיאחז. גם כשהייתי צעיר ורזה לא הצטיינתי בזה, ואילו אבנר, מנעוריו, היה דומה לאביו, שהיה מטפס על העצים בזריזות מדהימה.

הצצתי פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, ראיתי את אבנר מטייל ליד שורת קברים, ופתאום קרא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

"מצאתי מצבות עם שמות של בני-משפחתנו! בוא תיכנס. אתה רק צריך להתרומם לגובה השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים, לא צריך לקפוץ מגבוה וגם לא תהיה לך בעייה לעלות כדי לחזור."

נאחזתי שוב בשער הברזל הגבוה, הנשים תפסו אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, וכך הצלחתי לטפס עליו, להעביר את משקל גופי פנימה מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה. זו היתה מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הפרי מהפרדסים בעונת הקטיף.

סרקנו במהירות את המצבות. בשורות המרכזיות היו חרותים שמות של בני-משפחתנו. צבענו את תחריטי האותיות הלבנות במארקר שחור. נותרו כשעתיים לשקיעה. השמש הנמוכה במערב האירה היטב את המצבות, שכתובותיהן פנו לעומתה. עמדתי בין הקברים, במרכז הריבוע הגדול המוקף חומת הבטון, בלב השדות הרחבים, ודיברתי למצלמת הווידאו של אבנר:

"אנחנו נמצאים בעיירה שממנה יצאו אבותינו לארץ-ישראל. כאן קבורים בני-משפחה אחרים שלנו. הייתי רוצה לומר קדיש לזכרם. המקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. הכל ניראה פה שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח. 'יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, [ – – – ] עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.' טוב שסבא-רבא, טוב שסבא ושאר בני-המשפחה עלו לארץ מבעוד מועד והיו ראשוני העלייה הראשונה. חבל שחלק מהם נישאר בגולה. אלה הטמונים כאן, אולי חיו חיים מאושרים או לפחות שלמים – כי כל השאר, אלה שהיו בחיים ערב השואה – נשמדו ללא מצבה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ."

על התחתית של אחת המצבות העתיקות כתבתי במארקר השחור כי אני ובן-דודי ביקרנו כאן ואמרנו קדיש, וגם ציינתי את התאריך.

כאשר הארבעה – דודי ההולל אלכס ואבי, המחזיקים בזרועותיהם את אדון עלי וגברת עזרא – עברו על פני מדרגות בית הוועד של המושבה, שהיה בשעתו בית הפקידות של הברון, ירד ובא מולם ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו. הוא ניפנף בידיו עיתון אידיש אמריקאי ודיקלם בלעג בפני דודי:

"אס'קומט דער שיינער! אס'קומט דער שווארצער!" – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!

וחבורת האיכרים שעמדו מסביב פרצה בצחוק כי שבועות אחדים קודם לכן הזמין שיח' איסחאק נורדאו עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון "דער אמריקנער" לישיבה של ועד המושבה, ובישיבה הזו דנו בסלילת כביש, "שוסיי", ברחוב פינסקר, שהיה מלא בוץ מדי חורף.

שיח' איסחאק נורדאו רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו, יכתוב עליו ויפאר אותו. הוא היה רגיל לככב בתור סמל המושבה שלנו, ואף שלא היטיב לדעת לקרוא היה אוהב לנופף בעיתונים שבהם הופיעה תמונתו, בדרך-כלל כשהוא רוכב על סוס ומקטרת בפיו או רובה על שכמו. וכך העיתונאים שתיארו אותו והסופרים שכתבו עליו, בעברית ובאידיש, במשך עשרות שנים – יותר ממה שראו את שיח' איסחאק נורדאו כפי שהיה באמת – ראו בו את מה שרצו לראות בו ואת מה שהוא רצה להראות להם מהדמות שלו.

בישיבה שבה הועלה עניין הכביש קם חבר הוועד האיכר סנדרל גרשוני, הידוע בקמצנותו, ושפמו השחור הקטן – הניראה מודבק – רטט בפניו השמנמנים כאשר אמר באידיש: "זיכרו – יוישער! יוישער און שפארזאמקמט! חיסכון! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אנחנו לא צריכים 'שוסיי', אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!"

כך דיבר, חרף חיגרותו.

קם דודי אלכס וענה לו, גם כן באידיש: "אתה, חוואג'ה סקנדר, יכול ללכת בבוץ יוישער און שפארזאמקמט! – ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ – יוישער און שפארזאמקמט! – אבל זה לא יעזור לך, ה'שוסיי' ייסלל ואנחנו – לא נלך בבוץ! אנחנו לא העראבערס מיהודייה וגם לא נחיה כמו ביהופיץ שלך. אנחנו ארצישראלים וככה נחיה! לא נסכים שהמושבה תיראה כמו איזו עיירה ליטאית מסריחה!"

דודי החשיב מאוד את עצמו, בגוף וברוח. יכולת לשמוע מפיו: "חלק מהאיכרים שאני מכיר הם אידיוטים עם קבלות, קושאן רשום על טיפשותם בטאבו! – והשאר הם סתם מטומטמים." הוא לא נהג לשטוף את ידיו אחרי השתנה. "אני יש לי כבוד למה-שמו שלי! אני שוטף את הידיים לפני שאני נוגע בו, כדי שלא יתלכלך. אבל אחר-כך? מה פתאום? שלי – נקי!"

האיבה בין דודי לבין האיכר גרשוני לא החלה במות דודתי בת-שבע מבעיטת פרדו. סנדרל היה קצר-קומה מאוד וגם רגזן גדול. כשהיה אלכס דודי כבן שמונה כבר הגיע לגובהו של סנדרל. שבת אחת השולטיקעס, השובבים, חבריו של דודי, גירו אותו שביציאה מבית-הכנסת, ברחוב חובבי-ציון, יצלע סמוך לסנדרל – והם מילאו פיהם צחוק למראה הזוג המוזר, האחד מתנדנד בצליעה ימינה, והשני שמאלה. הרגיש בכך סנדרל, ופתאום נחתה על פני דודי סטירת לחי מצלצלת, שחירשה את אוזנו לתקופת זמן.

בתקופה מסויימת, כאשר כבד עליו פקק העצירות, שאותו כינתה שיינע-פשה אשתו בשם פקקה – סבל סנדרל מכאב מתמיד בגב התחתון, ואולי גם מטחורים. הוא החל לשאת עימו לכל מקום שני כרים שטוחים וגליל-כר מרופד, כדי שיוכל "להכין קן לעכוזו בכל כיסא זר," כדברי דודי אלכס כאשר היה "עושה איסקנדר אבו-ג'יללה" בבית של סבא, כשהוא מציג בארשת פנים רצינית ובשפם שחור קטן מודבק את הצליעה עם שלושת הכרים, את הכינון או הקינון לתחת ואת אנחות הישיבה – בחצי-אידיש וחצי-ערבית, יחד עם תרועת ההצלצות.

אחר-כך בא חיקוי נוסף שבו הופיעו הקול הדק (כאילו שתה גרשוני ביצה חיה), המקל המחודד, השחלת הגללים היבשים והיבשים-למחצה בדרך לפרדס, ושיחרורם לסל.

העיתונאי של "דער אמריקנער" חזר לניו-יורק. לאחר שבועות אחדים הגיע למושבה בפוסטה גיליון של העיתון ובו הכתבה, וגיבורה – דודי אלכס, ושם נכתב עליו באידיש, באהבה ובהערצה: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם מאוד מהופעתו ה"צברית" של אלכס, המתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי לבנבבן שעליו ירוקים מבצבץ מכיס מקטורנו. הוא תיאר את דמות הצעיר העברי החדש, בן-המושבה, היפה והגאה, בעל העור השזוף, היוצא בשם הקידמה נגד הדור הישן, המוכן להמשיך ולדשדש בבוץ.

לכן עמד שיח' איסחאק נורדאו על מדרגות בית הוועד, ועשה פארודיה מהתיאור של אלכס בכתבה הטרייה בגליון של ה"דער אמריקנער" שאותו החזיק הפוך בידו כי בקושי ידע לקרוא קצת אידיש, ועברית בכלל לא.

הוא נהג לקנות עיתון עברי אצל בעל הקיוסק בפינת השוק הקטן, לשמוע ממנו מה מספרות הכותרות, ואחר-כך לשבת על מרפסת ביתו הפונה לרחוב כשהעיתון בידו ולשוחח עם מבקריו על חדשות היום.

שיח' איסחאק התנפח כדרכו וגימגם הרבה אידיש וגם ערבית מרוב התרגזות, והאיכרים, וסתם בטלנים ועוברי-אורח, ניצבים סביבו וצוחקים מדודי. הוא האשים את דודי שכביכול ביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. כאמור, שיח' איסחאק התרגל שכל כתבה על המושבה תעסוק בעיקר בו, ולכן התרגז מאוד שהגיבור הפעם היה מישהו אחר.

תחילה לא הבין אלכס מדוע הפך מטרה, ללעגם ואולם כאשר התברר לו שהסיבה היא הכתבה בעיתון, וכי מעלילים עליו שקרים, אזיי למרות שהיה צעיר בשנים אחדות משיח' איסחאק נורדאו, תפס אותו וטילטל אותו הרם היטב ואמר לו:

"דיר באלאכ [היזהר] יא שיח' איסחאק, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כיסא ובזה הרגע מוריד לך אותו על הראש!"

שיח' איסחאק נורדאו נבהל והשתתק מיד, אבל בכך לא הסתיים הסיפור.

בן-דודי אבנר, בנו של אלכס, שירת לאחר שנים אחדות בתור נוטר ב"הגנה". חיל הנוטרים היה יחידה צבאית-למחצה שהקימו מוסדות היישוב העברי יחד עם השלטון הבריטי בימי המאורעות כדי להגן על התנועה בדרכים ולשמור על ביטחון היישובים מפני התנכלויות של ערבים.

יום אחד עצר הפטרול של אבנר על גבול המושבה גמל ערבי, כשהוא מגמל גמל טעון, שניראה להם חשוד. כאשר חיפשו במטענו של הגמל החלו ליפול ממנו סוליות חשיש.

הם הביאו את הגמל הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים ששכנה בביתו של סרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק, והוחלט להסגיר את הגמל הערבי עם מטען-גמלו למשטרה הבריטית.

המשטרה שכנה במיבצר טיגרט שניבנה בלב המושבה, סמוך לחלקת-האדמה הראשונה שחרשו המייסדים.

הנוטרים היו חבורה בעלת דמיון וכושר המצאה, ועם מבט למרחוק. הם החליטו שסוליות חשיש אחדות תישארנה בידיהם. לא חס ושלום להשתמש בהן לתצרוכת עצמית אלא כדי שאם יצטרכו בעתיד להפליל ערבי אחר, יחביאו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית חשיש ויסגירוהו למשטרה. השיטה טובה גם כדי להיפטר בעת הצורך מטרוריסט יהודי, מאיזה אצ"לניק הרפתקן שמכין פצצות-תופת בחדרו ומסכן את המושבה.

הם הורידו סוליות אחדות והפקידו אותן בידי אבנר, והוא החביא אותן בבור, בחצר של אביו, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת דודי, וסיפר לו על כך.

דודי ההולל אלכס, חרף תעלוליו, היה אדם ישר באופן קיצוני, בלי קונצים, ותיכף אמר לו:

"מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן לפני שאני מחטיף לך סטירת-לחי למרות שאתה כבר חושב את עצמך לבחור גדול."

הלך אבנר והחזיר לסרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק את הסוליות.

לימים התאבד צ'רטוק בשריפת עצמו בפרדס, לאחר ששחט את כל התרנגולות בלול ותלה אותן על חבל הכביסה בחצרו וגם אמר לאבי שמדינת ישראל אינה יודעת להכיר תודה לגיבוריה, אנשי ההגנה והביטחון, וכי מגיע לו סידור בתור משוגע צבאי בבאר-יעקב.

זה היה בחורף, וברדת הגשם היה לפידס עומד חצי ערום ומלטף את חזהו הרטוב כאילו הוא אדמה הנירווית מים. לאחר שהציק פעמים אחדות לאימי, בבואו אליה לבקש גבינת עיזים, שבהכנתה היתה מומחית, אמר לו אבי שתיים-שלוש מילים שכתוצאה מהן בנה לפידס גדר פלאפונים בין חצרו לחצרנו ונשבע שכף-רגלו שוב לא תדרוך אצלנו.

אביו של לפידס, חנוך צ'רטוק, התאבד גם הוא. הדבר קרה זמן לא רב לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות סכסוך מר שהיה לו עם סבי מצד אימי, שתבע אותו למשפט בטענה שהזניח את הטיפול בפרדס המשפחה, שעליו היה מופקד. בני משפחת אימי, מלודז', היו חדשים במושבה. הם עלו ארצה רק בקיץ שלאחר ההתקפה הגדולה שבה נהרג אביתר ירקוני, אהובה של דודתי יעל, שהשביעה אותי שישים שנה לאחר מכן, כאשר גססה מזיקנה והיתה כבר מצומקת כולה כציפור גדולה: "לעולם אל תסלח לערבים על כך שרצחו את אביתר ועל האופן הנורא שבו רצחו אותו!"

אילמלא עלה אז סבי הפולני עם משפחתו ארצה, הייתי נולד בגולה, וגורלי היה ודאי נחרץ להישרף באושוויץ כשאר נתיניו של "מלך היהודים" בגטו לודז', המהנדס רומקובסקי.

השוטרים הבריטיים חקרו את הגמל ערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שנמצאו על גמלו.

התבונן בהן הגמל וחשכו עיניו כי נוכח שחסרו אחדות. הוא פחד בעיקר מפני שולחיו, העלולים לחשוב שגנב סוליות לעצמו ואחר-כך הסגיר עצמו כדי לטשטש את המעשה, ולכן התחיל לצעוק:

"גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"

קצין המשטרה הבריטי התלונן בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא בן-דודי אבנר לבירור במפגו"ש, מפקדת הגוש של ה"הגנה".

הוא נכנס לתומו, ומיד התקבל במטר של פקודות: "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד ליד הפתח כמי שנקרא למשפט צבאי. ראש-השומרים-לשעבר שיח' איסחאק נורדאו, שהמשיך ועמד עתה בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית, כששפמו הלבן והזקור רועד מכעס אצור:

"ווין הומה? איפה הן!"

"שו הומה? מי זה הן?" ענה לו אבנר.

"וואללה עייב! – בושה! – איפה אותן סוליות החשיש שלקחת מהגמל הערבי?"

"עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי את כולן לתחנת הנוטרים של סרג'נט לפידס צ'רטוק!"

"עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שיח' איסחאק מתוך ביטחון מלא שאבנר מחביא את החשיש אצלו.

תפס אבנר את שיח' איסחאק ממש כמו שאביו אלכס תפס אותו בשעתו, טילטל וניער אותו ואיים עליו:

"דיר באלאכ, היזהר יא שיח' איסחאק! – אתה זוכר את הכיסא שאבי הבטיח להוריד לך על הראש על מדרגות ועד המושבה? – אז דע לך שאם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – אני מסיים עכשיו לעשות בך מה שאבא רק איים לעשות!"

שיח' איסחאק נורדאו נרתע ואמר שאמנם את סבי הוא מחבב, וגם גאה שסבא היה המורה שלו במלאכת השמירה, ואולם בניו ונכדיו הם פראי-אדם ורק מפני כבודו של סבא הוא לא רוצה להתעסק איתם.

"והסוליות החסרות," נהג אבנר לחייך מול סימני השאלה שלנו בסיימו להציג את סיפור החשיש כשהוא מחקה, ממש כאביו, את דרך דיבורו ביידיש-ערבית של שיח' איסחאק, "הן נעלמו ואינן. מתברר שמישהו במושבה באמת לקח אותן." *

אבנר גם זכה להיות מוזמן אל בן-גוריון, לאחר שזה פרש מראשות-הממשלה – והיה עסוק בכתיבת ספר על העליות הראשונות.

הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני.

ישב אבנר אצל בן-גוריון בערב, בירושלים, בחדר במלון קינג דייויד, בן-גוריון סיפר מזיכרונותיו האישיים ואבנר, הצעיר ממנו בהרבה, השלים ממה ששמע במשפחה. בן-גוריון לא חש בפער הגילים והיה נידמה לו שהוא מדבר עם סבא, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואבנר שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא או של יינע-מייער קוס-אוחתו ומדברים על זקני האיכרים.

לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנים מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא [אבנר] בן של בן של בן מהמושבה [וכאן נקב בשם המושבה שלנו]..."

"אז אם הוא בן של בן של בן מהמושבה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמר אבנר: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לו בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, בן-דודי נישאר, והמשיכו לשוחח. בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, ולדברי אבנר: "כאילו אנחנו שני פיושניקים במנוחת-צהריים לאחר הארוחה, פוייעלים, איש מעדרו לידו, נשענים על דופן גומה בפרדס ומתחרים בהפלצות!"

הנאד של בן-גוריון, שזכה לשמוע בן-דודי, נרשם בקורות המושבה יחד עם הצלחתו של בן-איכרים אחר שלנו, שנסע ללמוד משפטים בלונדון ולילה אחד רקד בנשף עם מרגריט, אחותה של המלכה אליזבט, ומיד כתב על כך הביתה.

אביו הסתובב במושבה והראה לכל אחד את המכתב, והיתה לנו הרגשה שהנה התקרבנו למלכות גם מעבר לאותם ימי הולדת של קינג ג'ורג' החמישי, אדוארד השביעי וקינג ג'ורג' השישי, שהיינו חוגגים בבתי-הספר לאחר שהפסקנו לחגוג את ימי הולדתם של הסולטן עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז.

לימים, כשהתגרשה מרגריט והתפרסמו התמונות והסיפורים על הנסיכה-האחות המרבה לחכך את ערוותה ברכיבה על סוסים, שתוייה ומנבלת את הפה, הרגשנו מבוזים, כאילו פגעה בכבוד המושבה.

המשך יבוא

* הסוליות החסרות: לדברי בן-דודי אבנר הסוליות הוחזקו כדי שאם יהיה צורך לעצור מישהו מן ה"פורשים", אלה אנשי אצ"ל במושבה שהסבו צרות לארגון ההגנה שהיה משותף לשמאל ולאיכרים גם-יחד, והטילו באיומים "מגביות" על האיכרים שהיו מעשי שוד למען קופתם – יהיה אפשר לשתול סוליית-חשיש בבגדיו של איש האצ"ל בטרם יוסגר למשטרה וכך להיפטר מעונשו למשך זמן רב.

הערה מאוחרת שאינה נמצאת בספר.