* אורך רוח לאומי – הידיעה על החזרת גופתו של זכריה באומל מרגשת מאוד. פעמים רבות כתבתי נגד עסקאות של שחרור מחבלים חיים, תמורות גופות של חללי צה"ל. במקרה זה הוכח שאפשר גם אחרת, הגם שנדרשת סבלנות. צר לי שאביו, יונה באומל, לא זכה.

* החלטות נכונות ערב בחירות – אין שום קשר בין עיתוי החזרת גופתו של זכריה באומל לבין הבחירות. במקרה הזה, תזמון של עיתוי כזה בלתי אפשרי מבחינה מבצעית, מדינית ודתית.
אך מעבר למקרה הזה, אני רוצה להתייחס עקרונית לסוגייה (שעלתה גם בהקשר של ההכרה בריבונות על הגולן, ביקור נשיא ברזיל ועוד). לפני כל מערכת בחירות, מאז ומעולם, כל אופוזיציה, תוקפת כל ממשלה, על שהיא מבצעת פעולות בגלל הבחירות. זה כמעט חוק טבע.
מתי הביקורת הזאת מוצדקת? כאשר מדובר בהחלטות פופוליסטיות, בעיקר בתחום הכלכלי, שממשלה מקבלת מתוך ידיעה שהן שגויות, משיקולים אלקטורליים. או כאשר הממשלה חורגת ממדיניותה ומקבלת פתאום, לפני הבחירות, החלטה פופולרית.
אולם כאשר הממשלה מבצעת צעדים נכונים ומקבלת החלטות נכונות סמוך לבחירות – מה רע בזה? האם היא צריכה לדחות אותן לאחר הבחירות מתוך טהרנות? אף ממשלה לא תנהג כך ובצדק. תמיד יש לממשלה יתרון בקביעת סדר היום הלאומי, וכיוון שבממשלה יושבים פוליטיקאים, תמיד יהיו לה שיקולים פוליטיים. כל עוד היא מבצעת פעולות נכונות, גם אם יש בהן שיקול פוליטי, זה לגיטימי לחלוטין.
הדוגמה המובהקת לכך היא בחירות 1981. סמוך לבחירות צה"ל השמיד את הכור העיראקי. נמתחה אז ביקורת על בגין, כאילו הפעולה בוצעה מטעמי בחירות. היתה זו ביקורת מופרכת ובלתי הוגנת (שפגעה במי שהשמיעו אותה). אולם באותן בחירות, אותה ממשלה, בפירוש ביצעה כלכלת בחירות שערורייתית, "הכלכלה הנכונה" של יורם ארידור, שאף היא הותקפה. כאן, בניגוד להשמדת הכור, הביקורת הייתה מוצדקת.

* פשקוויל נאצה – כאשר נודע על הענקת פרס ישראל לרונה רמון, היה לי ברור שבתוך יום או לכל היותר יומיים יפרסם רוגל אלפר פשקוויל נאצה שבז לרונה רמון על כך שבחרה להיות "הפלקט בשירות פולחן המוות" ומדינת ישראל שמקדשת את המוות כדי לעודד את בניה למות במלחמות מיותרות וכו'. ובאופן מפתיע, חלפו יומיים והפשקוויל לא פורסם. איך זה יכול להיות?
הסיבה לכך היא שלמחרת נודע על החזרת גופתו של זכריה באומל, ולכן האיש הרע הזה הסיט את חיצי הבוז, הלעג והשנאה למטרה אחרת. "עוד מפגן של טירוף ישראלי." על האמירה שהשבת גופתו "מממשת את החוזה שבין המדינה לאזרחיה" הוא כותב: "איזה חוזה? שעליהם לראות בהקרבת עצמם למענה בלי סיבה את פסגת חייהם?"
וכיוון שתחביבו העיקרי הוא לנוד למשפחות חללי צה"ל והטרור ולפצועים, הוא ציין שוב ושוב, בשמחה לאיד ובהנאה, שמה שהוחזר כבר אינו גופה אלא "שרידים".
"מה אתה רוצה ממנו, הוא פסיכופט," אומרים לי כאשר אני כותב עליו.
איני יודע, איני איש מקצוע בתחום. אבל הבעייה אינה בו, אלא במי שמציב אותו בחלון הראווה של השוקניה. למחרת הוא פירסם עוד פשקוויל נאצה בעניין באומל.

* רגעי השפל – מערכת הבחירות עוד לא הסתיימה. תוצאותיה אינן ידועות לנו. ולא אחת בימים האחרונים לפני הבחירות היו בה הפתעות. אך ניתן כבר להתחיל לסכם את מערכת הבחירות עצמה. אציג את שלושת רגעי השפל של מערכת הבחירות הללו.
1. השפל הנמוך ביותר היה מסע ההצלה של נתניהו לתועבה הכהניסטית, למעריציו של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין שר"י, וההסכם הטמא שבו רפי פרץ מכר את נשמתו ואת נשמת הציונות הדתית לשטן הכהניסטי.
2. מסיבת העיתונאים שבה הופיע ראש ממשלת ישראל יחד עם "קפטיין ג'ורג'" – ביב שופכין שהסתה ושיימינג אומנותו, כדי להוכיח שזה ביוב אנושי שרק מסתיר את שמו וזהותו, ולא רובוט (בעיניי, אם הוא היה רובוט, זה היה פחות חמור).
3. מסע ההכפשות וההסתה נגד בני גנץ, שהשפל שלו היה הניסיון להציגו כמעורער בנפשו.
ובכל זאת, אציג גם נקודת אור. כישלון ניסיונו של נתניהו לחסל כליל את גדעון סער בעלילה שפלה שרקם נגדו ונגד הנשיא. אמנם רבים מחסידיו השוטים קנו גם את השקר הזה, אך סער נבחר למקום גבוה בצמרת הרשימה. ויש לציין את חברי הליכוד שטיאטאו את רשימתם ממפגעים סביבתיים כמו אורן חזן וכמו ירון מזוז, שמקדם המכירות שלו בפריימריז היה דמות המופת אלאור אזריה.

* אינו עוסק בזה – בכל ראיון שבו נשאל פרס על פעלתנותו הבלתי נלאית להתמנות לנשיא, הוא נהג להשיב בהיתממות "איני עוסק בזה." באותה שיטה מיתממת, התעקש נתניהו, בראיון לדקל & סגל ב"כאן ב'", להשיב שוב ושוב "איני עוסק בזה," בשאלת החוק הצרפתי. חשוב להבהיר: מדובר בחוק מגה-שחיתות, שנועד להציב את נתניהו מעל החוק, להפוך את השחיתות לנורמה מקובלת ולמנוע עשיית דין וצדק בחשדות הכבדים נגדו, כולל בגין שוחד, ובניגוד לחוק המושחת בצרפת – ללא הגבלת זמן. החוק הצרפתי הוא הנפת מאכלת על מדינת החוק.

* חוק מגה-שחיתות – ח"כ סמוטריץ' מנסה לשנות את חוק החסינות, כדי למנוע את העמדתו לדין של נתניהו, אם לאחר השימוע יוגש נגדו כתב אישום. הצעתו היא לבטל את התיקון שביצעה הכנסת ב-2005, ולהחזיר את החוק לקדמותו.
ב-1951, קיבלה הכנסת את חוק חסינות חברי הכנסת. תכלית החוק פותחת את נוסח החוק: "חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת."
החוק ברור. הוא נועד להגן על הדמוקרטיה – למנוע מהממשלה לפגוע בפעילותו הפוליטית של ח"כ מן האופוזיציה או מן המיעוט, כאשר הוא פועל במסגרת תפקידו או למען מילוי תפקידו. תיאורטית, הוא נועד גם להגן על ח"כ מהקואליציה, במקרה כזה. כמובן שלא היה בכוונת המחוקק להעניק חסינות לפעילות פלילית של ח"כ. המסורת היתה, שכאשר היועץ המשפטי לממשלה ביקש להסיר את חסינותו של ח"כ, בקשתו היתה מתקבלת. חבריו של הח"כ לסיעה תמכו בהסרת החסינות, ולא העלו על דעתם להפוך את הכנסת לעיר מקלט.
בשנות ה-90, סביב פרשת דרעי והתייצבות ש"ס, מנהיגה הרוחני והציבור שלה לתמיכה בו, הציבור הישראלי החל לראות בחוק החסינות בעייה, המקלה על שחיתות ועל מושחתים. על כך נוספו מקרים שבהם ועדת הכנסת סירבה להסיר את החסינות של ח"כים שסרחו (נעמי בלומנטל, יחיאל חזן), החלטות שהמאיסו את הכנסת על הציבור וגרמו לאי אמון ציבורי בפוליטיקה.
בעקבות זאת, ב-2005, יזם הליכוד את שינוי חוק החסינות, וההצעה התקבלה ברוב גדול. עד אז, כאשר היועמ"ש החליט להעמיד ח"כ לדין, היה עליו לפנות לוועדת הכנסת. אם ועדת הכנסת אישרה את בקשתו, הנושא עלה להצבעה במליאת הכנסת. על פי החוק החדש, אם היועץ המשפטי החליט להעמיד לדין ח"כ, על הח"כ ליזום בתוך חודש בקשה מוועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו. כלומר ברירת המחדל התהפכה – אם עד החוק היה על היועמ"ש ליזום פניה ודיון להסרת החסינות, כעת נדרש הח"כ ליזום ולפעול כדי לקבל חסינות. החוק החדש גם הגביל את הסיבות שבעטיין יכול הח"כ לבקש שלא תוסר חסינותו, כדי שהדבר יעשה רק כאשר מדובר בפעולתו כח"כ.שינוי החוק נועד להגן על הדמוקרטיה מפני השחיתות. כעת מציע סמוטריץ' לחזור למצב הקודם ולהגן על השחיתות מפני הדמוקרטיה. הוא מציע זאת אך ורק כדי להגן על נתניהו ולבנות לו נתיב מילוט מן הדין, בהנחה שאם יבחר, כל הקואליציה תצביע נגד הסרת חסינותו. מדובר בחוק מגה-שחיתות.

* מבחן השפיות – "כולנו" מגדירה את עצמה כ"ימין שפוי". אמירה כזאת מחייבת. מבחן השפיות: הבהרה של כחלון שמפלגתו תתנגד למפגעי מגה-שחיתות כמו חוק קרנות המזבח ("הצרפתי"), חוק החסינות של סמוטריץ' וכל חוק אחר שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק, וכן שיבהיר שלא יישב בממשלה בראשות נתניהו אם יוגש נגדו כתב אישום אחרי שימוע.

* בושה – ברשומה שהעליתי בעקבות מסיבת העיתונאים המשותפת של האדונים הנכבדים מר בנימין נתניהו ומר קפטיין ג'ורג', ציטטתי קובץ הגיגים מהגותו של ביב השופכין הזה.
בתגובה העלו קוראים פוסטים של כל מיני ביריוני רשת נגד נתניהו ובני משפחתו. כנראה רצו "להוכיח" לי משהו. הפוסטים הללו נחותים, מגעילים, בזויים ומזעזעים, ממש תמונת ראי של הפוסטים מבית היוצר של קפטיין ג'ורג' ויאיר נתניהו. אבל מה הקשר? האם החלאות שכתבו אותם התכבדו במסיבת עיתונאים משותפת עם גנץ? אז מה "הוכחתם"?
במדינה מתוקנת, ראש ממשלה לא היה מתקרב לתחום של ת"ק על ת"ק פרסה מטיפוס מן הזן הנחות של קפטיין ג'ורג'. בחברה מתוקנת אדם כזה הוא מוקצה מחמת מיאוס. ואילו נתניהו עורך אתו מסיבת עיתונאים משותפת בבית ראש הממשלה. בושה.

* יצוק מפלדה – מלכתחילה, לא ראיתי בבני גנץ את המועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה. חשבתי ועדיין אני חושב שבוגי יעלון הוא האדם הראוי ביותר להנהגה הלאומית. אולם יכולת העמידה שגילה גנץ בשלושה חודשים של מתקפת הסתה, שקרים, השמצות ושיימינג ברמה הנמוכה ביותר, שלא היתה כדוגמתה בתולדות המדינה, ממוקדת נגדו, מתוך רצון לשבור אותו ולהוציאו משיווי משקל, מעידה שהאיש יצוק מפלדה.

* דמגוגיה עדתית – אין לי שום עניין להגן על הליכוד, אך איני יכול להבליג על הקמפיין העדתי של מפלגת העבודה נגד הליכוד. העדתיות היא הנצחת הגלות. האם שבעים שנה לאחר הקמת המדינה אנחנו עוד צובעים אנשים על פי ארץ המוצא של הוריהם או סביהם? הרי בכל כך הרבה משפחות בישראל יש סלט עדות, ובעוד דור לא יהיה כאן ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית מאיזו עדה הוא. התשדיר המחפיר ביותר בקמפיין העדתי, הוא זה שמציג את מיספר הראיונות של ראשי הליכוד, כדי להוכיח שכמעט כולם "אשכנזים". כלומר סופרים אנשים וצובעים אותם. אסיר ציון יולי אדלשטיין מסווג כנראה כאליטה לבנה שנולדה עם כפית זהב בפה.
קישוש קולות לבחירות הוא מטרה חשובה, אך אינה מקדשת את כל האמצעים.

* הפתק השני – אילו ניתן היה להצביע בשני פתקים, את קולי השני הייתי מעניק ל"גשר" בראשות אורלי לוי.

* זהות דרוויניסטית – פייגלין מציע להפוך את מדינת ישראל לג'ונגל ולהשליט בה את חוק הג'ונגל. החזקים יתחזקו, החלשים ייחלשו. החירות שהוא מציע היא החירות של החזק לרמוס את החלש. הזהות שהוא מציע היא זהות דרווינסטית – לא זהות יהודית, לא זהות ישראלית.

* מתהדר בשכר המינימום – אחד ההישגים שבהם מתהדר נתניהו, הוא ההעלאה המשמעותית של שכר המינימום. הוא רק שוכח, שהמהלך הזה ממש נכפה עליו. הוא התנגד לו בתוקף, התנגדות אידיאולוגית ומעשית, תקף אותו בשצף קצף, הציג אותו כפופוליזם חברתי שיהרוס את הכלכלה. חסידיו כינו את תומכי העלאת שכר המינימום "בולשביקים", וכמובן שעכשיו הם מתפארים בהישג.

* הקמפיין שנגנז – בפינה "אדם מן היישוב" בתכנית דקל & סגל, מתארח מדי שבוע אזרח מן השורה, לא דמות ציבורית ולא ידוען, שמשוחח על מקצועו. בתוכנית האחרונה לפני הבחירות התארח ינקי, יצרן שלטים, שבתקופת בחירות מייצר שלטים למפלגות השונות.
למדתי מן הראיון איתו מידע מעניין ומפתיע. כשברק היה ראש הממשלה, הוא הזמין שלטים בחצי מיליון שקל, החוגגים את הסכם השלום עם סוריה, הכולל נסיגה מהגולן. על פי התחייבותו של ברק, ההסכם אמור היה לעלות למשאל עם, כלומר היה זה כבר קמפיין משאל העם. כשהמו"מ נכשל, הקמפיין נגנז וחצי המיליון נזרקו יחד עם השלטים שכבר הוכנו.
המו"מ נכשל כאשר אסד (האב) דחה את הצעת ברק לנסיגה מכל הגולן לקווי 4 ביוני 67' (כלומר לא לגבול הבינלאומי, אלא גם משטחים שהסורים השתלטו עליהם לאחר מלחמת השחרור, או כלשונו של רביב דרוקר בספרו "חרקירי" – נסיגה מ-110% מן הגולן) וחורבן כל היישובים, חוץ מרצועה של כמה עשרות מטר בלבד בחוף הכינרת.
האם ברק לא ידע שאסד אינו מוכן לוותר על הכינרת? יש שתי אפשרויות לפענוח החידה. האחת, היא שברק ידע את עמדת אסד, אך האמין (או השלה את עצמו) שאסד לא יעמוד בפיתוי של קבלת כל הגולן ויותר, בגלל כמה עשרות מטרים, יוותר, וברק יציג זאת כהישג גדול: הנה, שמרתי על הכינרת. אפשרות שנייה: חרף הצהרותיו ש"רגליים סוריות לא תשתכשנה במי הכינרת" ברק התכוון לוותר גם על הכינרת, אך ברגע האחרון התעשת או נרתע מפני תבוסה במשאל עם, כפי שניבאו הסקרים.

* איני יכול לעשות את זה – מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה": ערב הפגישה, ברגע האחרון לפני נסיעתו של ברק לנמל התעופה בדרכו לארצות הברית, נפגש ברק עם ראשי ועד יישובי הגולן – היו"ר אלי מלכה, ראשי המועצות יהודה וולמן וסמי בר לב, הרב אהרון איזנטל ויהודה הראל. שמו של יהודה נשמט, ורק אולטימטום שהעמידו חברי המשלחת איפשר את כניסתו. היתה זו פגישה מתוחה וקשה. ברק הגיע בלוויית חמישה עוזרים. הוקצבו לפגישה עשרים דקות, אך בפועל נמשכה כמעט שעתיים. שוב ושוב נכנסו אנשים לזרז את ברק, אך הטיסה עוכבה. חברי המשלחת חשו כאילו חרב מונחת על צווארם, ותיארו בצבעים קודרים את המשמעות שתתלווה לחורבן היישובים והפיכת החלוצים לפליטים בארצם. יהודה, שאינו מורגל בגילויי רגש, דיבר בדם ליבו. בשעת דיבורו התרגשו עד דמעות גם חברי המשלחת וגם עוזריו של ברק.
ברק עצמו נותר קפוא במקומו. יהודה זוכר היטב כיצד הישיר מבט אל עיניו של ברק והזכיר לו את חברו לנשק, איש סיירת מטכ"ל, מראשוני מרום גולן, מיכה פיכמן, שנפל בהפגזה סורית על היישוב. "מיכה פיכמן ייזכר בהיסטוריה כאיש שהקים יישובים בארץ ישראל. אתה תיזכר בהיסטוריה כמי שהחריב שלושים יישובים בישראל," אמר, והוסיף: "כשהנכדים שלי רואים אותך בטלוויזיה, הם פורצים בבכי. אתה מייצג בעיניהם את האיום שיחריבו להם את הבית."
על פי עדותם של משתתפי הישיבה ברק, שלא כדרכו, הקשיב ובקושי דיבר. בתום הפגישה עשה את דרכו לנמל התעופה בן גוריון.
חברו של יהודה, העיתונאי והפרשן אהוד יערי, סיפר שברק היה מכונס בעצמו במהלך כל הטיסה. כשהמטוס נחת בארצות הברית, ירדו ממנו חברי המשלחת והעיתונאים, ואילו ברק ירד זמן רב אחריהם. הוא נשאר ישוב במטוס כשידיו על ראשו. יועצו הבכיר של הנשיא קלינטון ושגריר ארצות הברית בישראל לשעבר, מרטין אינדיק, תיאר את הסיטואציה בספרו:
Innocent Abroad, The inside story of the last serious attempt to resolve the middle east conflict:
"בדרך כלל, כשנפתחת דלת מטוס רשמי, נשיא המדינה או ראש הממשלה הוא הראשון שיוצא ממנו. אבל הישראלים כל כך בזים לכללים בכלל ולכללי הטקס במיוחד, שאצלם אינני יודע אף פעם מי יהיה הראשון שיֵרד בכבש המטוס. לכן לא הופתעתי כשחבורה של ישראלים הקדימה את ראש הממשלה בדרך למטה. ההפתעה באה כשמנכ"ל משרדו ביקש ממני לעלות למטוס ולדבר איתו. ראיתי את ברק יושב על כיסא בחלק השמאלי של המטוס. הוא הזמין אותי לשבת מולו. חשבתי על שורת מקבלי הפנים שחיכתה על המסלול, והתיישבתי חסר סבלנות על משענת המושב. 'אני לא יכול לעשות את זה,' אמר ברק." במילים "את זה" התכוון לאשרור ההסכמה של רבין לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967, כדרישת הסורים.

* ביד הלשון: נהריים – עם צאתו לגמלאות של מנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד פרופ' עוזי שביט, התפרסם ראיון איתו ב"הזמן הירוק". וכך נכתב בכתבה: "ילדותו עברה עליו בארם נהריים, כבן למהנדס חשמל ואם גננת שעלו מגרמניה, שם הקים רוטנברג יישוב קטן, שמנה מספר עשרות משפחות, כולן כקבוצת עובדים בחברת חשמל בתחנת הכוח ההידרו-אלקטרית."
ארם נהריים?! ארם נהריים הוא שם תנ"כי לאזור שנמצא כנראה בצפון סוריה ליד גבול טורקיה ובצפון מערב עיראק. השם קשור בעיקר לנהר פרת ונהרות נוספים בסביבה.
אין כל קשר בין ארם נהריים לבין המקום שבו גדל שביט, זולת דמיון בשם. שביט גדל בנהריים. נהריים הוא האזור שבין נהר הירדן ונהר הירמוך, על גבול ישראל וירדן, שבו הקים פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה של חברת החשמל בארץ ישראל. בתחנה הזו עבד אביו של עוזי שביט, ושמו של היישוב שבו גדל היה תל-אור, שנוסד ב-1932 ונפל בתש"ח לידי הירדנים.
אורי הייטנר