על ספרה של נחמה פוחצ'בסקי

"במדרון – רומן ארצישראלי"

עורכים: אורה נחמה עשהאל ועצמון יניב (פוחצ'בסקי), עיתון 77, 2004, 236 עמ'

קשה להגזים בחשיבותו של הרומן "במדרון", הן מהפן הספרותי והן מהפן ההיסטורי – חלוצה, איכרה, שהשקיעה את כל כולה בעבודה ובשירות הציבור, שוקדת במשך למעלה מעשר שנים על רומן ארצישראלי עברי, שהוא בעצם הרומן הראשון בספרות העברית שנכתב על ידי סופרת. קשה גם להגזים בתודה ובהערכה לה ראויים ניניה, ד"ר אורה עשהאל-זילברשטיין ועו"ד עצמון יניב (פוחצ'בסקי), שהתעמקו במסירות ובמיומנות בגרסאות השונות של הרומן, כשיעדם נאמנות למקור (מוטב – "מקורות") – מצד אחד, והנגשה לקורא העכשווי – מצד שני (כתיב מלא, הערות שוליים המבארות ארכאיזמים). הקורא יכול להתרשם מהעבודה הרבה שהשקיעו השניים במשך שלוש שנים (2003-2000) בנספח שבסוף הספר (עמ' 236-227).

אני זוכר כי כאשר נקלטתי במושב עובדים שבעמק יזרעאל, והתחנכתי בקיבוץ השכן – נפעמתי להיווכח כי אנשי המושב והקיבוץ הם אינטלקטואלים ואנשי ספר מהעילית שבעילית, בניגוד למה שהיה זכור לי באשר לבורות שאפיינה איכרי מזרח אירופה.

כשקראתי את "במדרון", נפעמתי שוב מהעובדה שהאיכרה הזאת, נחמה פוחצ'בסקי, מחלוצי המושבה ראשון לציון, חושפת ידע מעורר קנאה בתרבות בכלל ובספרות בפרט. הספר מזכיר (אמנם בפי הגיבורים) את הברונית ברתה פון זוטנר, כלת פרס נובל לשלום (עמ' 36), את המחזה הקומי של אוסקר וויילד "המניפה של גברת ויינדרמיר" (עמ' 105), את הספר "מיתה" של ארתור שניצלר (עמ' 105), את רומן רולן, אדגר אלן פו, ניטשה, גי דה מופסאן (עמ' 131), את הסופר הפולני סטניסלב פשבושבסקי (עמ' 136); את הרומן האנטי-מלחמתי של אריך מריה רמרק "במערב אין כל חדש" (עמ' 147-146); את הלוחמת על זכות הבחירה לנשים ג'יין אדמס (עמ' 154), ואני בטוח שלא הזכרתי את כל השמות.

מסתבר שהכישרון איננו מתחשב בקשיים, בעומסים בעבודה החקלאית ובהתנדבות למען הציבור, כי הרי נחמה פוחצ'בסקי יסדה אגודה להוראת עברית לנשים (בביתם של נחמה ויחיאל מיכל פוחצ'בסקי דיברו עברית, והם אירחו בביתם את אבירי העברית – את חמדה ואליעזר בן-יהודה, את ביאליק ואת אחד העם), היא לחמה למען זכות בחירה לנשים, ונבחרה לוועד המושבה, וכשהיא משיגה זכות זאת ב-1919 לנשים וגם לתימנים שהתגוררו בשכונה נפרדת. במבוא לספר ימצא הקורא גם את שמות הסיפורים שאישה מדהימה זאת פירסמה בחייה, ואשר שובצו לימים באנתולוגיות של יפה ברלוביץ, נורית גוברין ויוסף אורן.

מי שאמון על כך שרומן חייב להיות אחדותי, כלומר, ללא גלישות לעלילות משנה שאינן קשורות ללוז היצירה, עלול לתמוה על כך שהסופרת גולשת מהגיבור העיקרי – חיים זלצברג, אל גיבורי משנה – האחיינית מלכה פריש (עמ' 121-108; 164-139) והעולה-הסופר, שלום שץ (עמ' 138-122); אבל באמת אין כאן שום סטייה מהאחדות, כי מלכה היא האחיינית של פשה, אשתו של חיים זלצברג, היא גרה תקופת מה בביתם, והיא נמצאת בקשר מתמיד עם דודה חיים, שגם נכנע לפעמים ליצר, וניסה לנגוע בה. שלום שץ אמנם איננו שייך למשפחה, אבל בילדותו היה קרוב למלכה, ומאז היא מאוהבת בו. חיים זלצברג הוא האיש שמסייע לו בחוליו, ומצליח להסדיר לו משרה כמזכיר ועד המושבה. קורותיהם של שלושת הגיבורים, אם כן, משולבות זוז בזו.

לפני הבעת דעה על הרומן מן הדין לתת מושג לקורא מסיפור המעשה: כאמור, הגיבור הראשי הוא חיים זלצברג, בן 56, שהגיע ארצה עם רכוש (קיבל נדוניה מהורי אשתו פשה), משקיע בבית חרושת בירושלים ומפסיד כסף רב. בעקבות כך הוא מתיישב במושבה (לא מוזכר שם המושבה, אבל על פי התיאורים מדובר בראשון לציון, מקום מגוריה של הסופרת), רוכש כרם זיתים וכרם גפנים, אלא שההידרדרות הכלכלית שלו מכריחה אותו למכור את הכרמים ולהסתפק במשק חלב קטן, והוא עצמו נהיה חלבן שמחזר על פתחי עשירים עם כד החלב, עשירים שפעם בעוניים הוא סייע להם, ועכשיו הם מתעלמים ממנו.

הוא נשוי לפשה, אישה מוכת מחלת עצבים, נבערת מדעת, אין לה מושג באיזה מצב כלכלי המשפחה נמצאת, והיא מחוללת מהומות כשהיא מבזה אותו על השלומיאליות שלו, ומועידה לו חיי גיהינום. חיים זלצברג מקבל את ייסוריו מאשתו בהרכנת ראש, ומאשים את עצמו שחייו זורמים במדרון, ובמקום לתת לה חיי רווחה, כמו שהיתה רגילה אליהם, הוא מעניק לה חיי צמצום שחלבן יכול להרשות לעצמו. לאורך כל הספר הוא מבקש להשיג הלוואה באמצעות מישכון הבית כדי לממן את נסיעתה של אשתו לסנטוריום בווינה, מקום שעשוי להיטיב עם עצביה. לזוג יש שתי בנות – ברורה הבכורה, בת שלושים, שחיה במושבה חיי מחסור עם בעלה העריץ, המאשים אותה ואת אביה על מצבם העגום, ולהם שלושה ילדים, שסבא חיים מביא להם מתנות ומסייע להם בלימודים. חייה הם מרים, וחיים זלצברג מתייסר על כך. הבת השנייה, צמחיה, חיה בקבוצה (שוב, בלי ציון שם המקום), והיא מאושרת, למרות שהיא עובדת שם עבודת פרך. בעבר היא דחתה את הצעת הנישואין של מהנדס עשיר, והעדיפה את בעלה הפועל. גם להם ילדים, אבל הקבוצה הרי דואגת לילדים כאשר ההורים בעבודה.

חייו של חיים זלצברג, בעיני עצמו ובעיני אחרים, הם במדרון (המוטיב הזה חוזר ברומן עשר פעמים: עמ' 16, 65, 69, 77, 84, 90, 91, 165, 176, 212), והמדרון שלו מקביל למדרון שבו נמצא היישוב העברי הקטן בארץ ישראל: במלחמת העולם הראשונה מגייסים צעירים למלחמה, מחרימים סוסים, פרות, תבואה; הצבא הטורקי ערום, יחף ורעב, ובכל מקום שהם מגיעים הם בוזזים ושודדים. אזרחי מדינות אירופה וארצות הברית, שהן אויבות לגרמניה וטורקיה, מגורשים מארץ ישראל, כי הקפיטולציות שהעניקו זכויות באמצעות הקונסוליות – בוטלו. עוד זה מדבר וזה בא – כמו באיוב – מגיעה מכת הארבה שרוששה את הארץ המוכה, והסופרת מפליאה לתאר את התקופה הנוראה הזאת (עמ' 44-39).

לזה מצטרפת עוינות הערבים, שהיתה רדומה בימי הטורקים, אבל התגברה בימי שלטון בריטניה בארץ ישראל, בעקבות הצהרת בלפור. הם זורקים אבנים על מתפללים בכותל, גונבים את המעט שיש לחלוצים באוהליהם, והחרדים מוסיפים מלח על הפצעים וטוענים שהאסונות פוקדים את היישוב כי לא ממלאים מצוות כהלכה. בחג נבי מוסא יוצאים הפורעים הערבים ומתנכלים ליישובים, מה שנהוג לכנות בשם מאורעות תרפ"א, שבהם נהרגו יהודים רבים ביפו ובסביבה, ביניהם י"ח ברנר, וחבריו בבית יצקר. העורכים מציינים בעמ' 52, הערה 3, ובעמ' 55 הערה 4, כי במאורעות אלה נהרגו 32 יהודים, והם קבורים בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב. ייתכן שזה היה מספר הידוע בימיה של נחמה פוחצ'בסקי, אבל באמת בקבר האחים בבית עלמין טרומפלדור יש 44 שמות של הרוגי תרפ"א, על שלושה מצוין כי גופותיהם לא נמצאו, ויש אפילו הרוג אחד שאין שם על מצבתו (כנראה מבית החלוץ ביפו, שם נהרגו 13 עולים חדשים, וגם מנהלי בית החלוץ – הזוג דובה ויהודה צ'רקסקי, שציוניהם מצויים בתחילת קבר האחים). בזמנו נתבקשנו, אני ורחל סבוראי ז"ל (צאצאית של משפחת יצקר) לחבר כיתובים על כל אחת ממצבות הנספים.

חיים זלצברג מתלונן על כך שהבריטים מסייעים לפורעים, ואילו את המגינים, ובראשם זאב ז'בוטינסקי, הם זורקים לכלא. גם חג נבי סלאח הוא עילה לפוגרומים נגד היהודים, ומוזכרים גם מאורעות תרפ"ט המזוויעים בחברון, בצפת, ההתנכלויות בבאר-טוביה, בחולדה, בכפר אוריה, במוצא, בהרטוב. אבל יש גם נחת: יהודים עולים ארצה בעלייה הרביעית, ומתבשרים על חנוכת האוניברסיטה בהר הצופים ב-1925. אל הטקס נוסע חיים ברכבת, ומתאר בפרוטרוט את הקהל, את המכובדים שעל הבמה ואת הנואמים (עמ' 62-59).

חיים זלצברג מלין על הפירוד בעם, על הפער בין אנשים בעלי עושר מנקר עיניים ובין עוני מנוול. הוא מלין על כך שאחרי הצהרת בלפור לא הגיעו לארץ מיליון יהודים, ובמקום זה הם נודדים מגלות לגלות, ובכל מקום, וגם בארץ, מקיזים את דמם. הוא מלין על כך שלמרות הסיסמאות היפות של עבודה עברית, האיכרים שוכרים פועלים ערבים.

חיים זלצברג אהב בנעוריו את שרה, אבל הוריו השיאו אותו לפשה, אותה לא אהב מעולם, והוא מכה על חטא שנמשך ליופייה ולנדוניה שלה, והתעלם מכך שהיא נבערת מדעת (עמ' 216). פשה מתוארת, כאמור, כאישה איומה, הממררת את חייו של בעלה, והוא סופג ממנה השפלות, גידופים וצעקות על דברים של מה בכך. היא מתעללת באחיינית מלכה פריש, וגורמת לכך שחיים נאלץ להלין קרובים בבית מלון על חשבונו, כיוון שהיא לא הסכימה בשום אופן שהם ילונו בביתה. על האנוכיות וחוסר הרגישות שלה ניתן ללמוד כי כאשר חיים נמצא על ערש דווי, חולה בדלקת ריאות שתוביל למותו – היא מתלוננת על כך שמצא לנכון לחלות בדיוק כשהיא צריכה לעלות על אונייה בדרך לסנטוריום בווינה.

מסופר בספר על עוד אישה אחת מרשעת המעמיסה על ילד תימני משאות שאין בכוחו לשאת. אגב שכונת התימנים מתוארת בספר באהדה רבה (עמ' 127-126), שהרי מהביוגרפיה של הסופרת אנו מתוודעים על מסירותה לעדה הזאת.

עיקר החיצים בספר מופנים כלפי גברים: בעלה של מרגולית הקר הוא ממש מפלצת – מגרש את הרופא שמטפל בה אחרי שילדה עובר מת וחלתה. הוא צועק, מגדף, מקמץ בהוצאות על אשתו, ומסתבר שהוא התכוון לפלוש לחדרה הסגור של מלכה אשר טיפלה במרגולית (עמ' 111-109). מלכה זוכרת שגם באונייה, שהביאה אותה ארצה, נטפל אליה אחד מקציניה. מסתבר שגם חיים זלצברג, הדמות שבדרך כלל מתוארת בנימה חיובית (על כך בהמשך), גם הוא נכנע ליצר, ונוגע במלכה אחיינית של אשתו, שהתגוררה תקופה בביתו. מלכה משבחת את מרגולית שמצאה עוז בנפשה להתגרש מבעלה, והוא (הקמצן!) מנסה לפתות את מלכה, כשהוא מבטיח לה טיול באירופה. היא מגדפת אותו מכנה אותו "אוכל אדם".

מלכה רואה אב שמלקה את ילדו, והיא מתערבת ומתלוננת עליו (עמ' 98). כדי לזכות בקצת מזומנים, חיים זלצברג משכיר חדר לזוג שהגיע מצרפת, ומסתבר שהבעל הוא קנאי חולני וממרר את חייה של אשתו. מלכה, המאוהבת נואשות בשלום שץ, כשזה מאוהב דווקא בפנינה היפה, המאורסת לחתן הנמצא בפאריס, מחליטה לא להינשא, כי האישה הנשואה נחשבת לנחותה בעיני הגבר המבקש ממנה ציות. הנישואין עבור האישה הם עבדות, והיא מאששת את השקפתה זאת באמצעות עלילות הספרים שקראה משל אוסקר ויילד וארתור שניצלר (ראו לעיל), ובתחתית הסולם נמצאת האישה התימנית, המשמשת לבעלה ממש כמו שפחה.

שלוש הדמויות העיקריות בספר – חיים זלצברג, מלכה פריש ושלום שץ מעוצבות בצורה חיה מאוד, ושתיים מהן – חיים ומלכה גורמות לאהדת הקורא, ואף להשתתפות בצערן. גם חיים וגם מלכה מתנדבים, מלווים לאנשים כספים שאין להם, משתדלים להיטיב עם אנשים אומללים, ובולעים עלבונות בלי טרוניה. הם מתייסרים על כך שזכו לקורת גג ולארוחה סבירה, כשהחלוצים קופאים בקור באוהלים, ורעבים ללחם. שלוש הדמויות שופעות תרבות: חיים פרסם ספר שירים בצעירותו, והוא מלמד עברית את מלכה, ומסייע לנכדים בהכנת שיעורים. שלום שץ הוא סופר, שטרם הצליח לפרסם את כתביו, והוא קורא אותם בפני פנינה, אותה הוא אוהב, והיא מתייגת את כתביו כ"גלותיים", ואילו מלכה מצטטת ממיטב ספרות אירופה.

גורלו של שלום שץ רע ומר – הוא מבקש את מותו בעטיה של אהבה נכזבת לפנינה, יורד מהארץ לפאריס, ומשם, בגלל דעותיו השמאליות, הוא נוסע לברית המועצות, שם הוא נדון למוות בשל חטא הציונות.

וכן, הספר גדוש בתיאורי הפלורה והפאונה של ארץ ישראל, כאשר הגיבורים מתרשמים עמוקות ממה שרואות עיניהם. תיאורי הנוף שבספר שובים את הלב, ולא אצא ידי חובה אם לא אביא לפחות דוגמית: "פתאום אור חדש הופיע, אור נפלא ממזרח – הירח, אף שלא עלה עוד, אבל כבר הפיץ אורות על כל הסביבה. לאחר רגע נראה הוא עצמו בעלותו מעבר לגגות, אבל עננה חצופה העזה להעיב את פניו ולחצותו לשניים, אז כעס מלך הליל והוציא בזעם חניתות ממורטות, שלחן לכל העברים ועד מרחקי הגלים הגיעו." (עמ' 136).

בסופו של "המדרון" מתואר מותו של חיים זלצברג, החלוץ שקיווה להחיות את אדמת ארצנו, ומצא את עצמו יורד מדחי אל דחי, כשהוא מתייסר שגם העם, שלמענו עלה ארצה, יורד למרבה הצער במדרון.

לא קלה היתה דרכם של חלוצי העליות הראשונות, כשהם מיעוט קטן באקלים קשה, בסביבה עוינת, ושלטון זר שמתנכל לתנועה הציונית. אנו החיים היום בחירות, במדינה חזקה, אסור לנו לשכוח את קורבנם של החלוצים האלה, ועורכי הספר הזה עשו מעשה גדול בההדירם את היצירה החשובה הזאת.

משה גרנות