אילו אספתי את כל הגידופים ודברי הנאצה שהוטחו בי בפייסבוק בחודשים שקדמו לבחירות, יכולתי לכרוך אותם כספר עב כרס. ועל מה ולמה דנו אותי ברותחין? בגין היותי סמולן מניאק. והמהדרין יאמרו בולשביק וסטליניסט.
מאז ומתמיד סירבתי לקבע את עצמי בקוביות ובהגדרות של "ימין" ו"שמאל". אני רואה עצמי כאדם חופשי, המעצב את השקפת עולמו באופן עצמוני, במנותק מן ההגדרות המיושנות הללו. אני רואה בדו-קוטביות של החברה הישראלית ובמשטר המחנאות איום על החברה הישראלית. ואף על פי כן, דומני שקוראי הטור הזה, הקוראים את עמדותיי לאורך שנים רבות, לא יגדירו אותן בדיוק כעמדות שמאל.
אז מה קרה? איך פתאום הפכתי לשמאלני? או אם לדייק יותר, לססס0מולני?
שמאל ימין שמאל
ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.
בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.
בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר הליברטריאן, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67'. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.
מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.
בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות-ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות.
עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו.
על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי.
וכאשר יולי אדלשטיין התנגד למחטף של נתניהו בטקס המשואות אשתקד, גם הוא החל להיות מרצניק.
וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא גילה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ואיפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.
ובני בגין, נאמן הנאמנים לחזון ארץ ישראל השלמה, הוא לא סתם סמולן, אלא פיינשמקר, שזאת דרגה עוד יותר נחותה מסתם סמולן.
ציפור הנפש
מתוך כתבה של אמנון לורד ב"ישראל היום": "בפאנל בכנס העיתונות באילת לפני כמה חודשים אמר גדעון לוי דברים קשים נגד הציונות; הקהל שמע – ולא ממש התקומם. לעומת זאת, כאשר בן כספית, שהשתתף בדיון, אמר דברים קשים בגנותו של רוה"מ נתניהו – זה עורר תגובות יותר אמוציונליות מביקורתו ההיסטורית-מוסרית של לוי."
גדעון לוי הוא תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, מתעב את הציונות, שולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, תומך נלהב בטרור, מקדם את החרמות נגד ישראל, מתייצב אוטומטית לצד כל אויביה. אבל הוא יוצא לעתים תכופות להגנתו של נתניהו ומעדיף אותו על השמאל הציוני (כי לטענתו הוא חושף את פרצופה האמתי של ישראל ולא צבוע כמו השמאל הציוני). ולכן הוא כשר.
בן כספית (שאני רחוק מלהיות מאוהדיו), לעומתו, הוא ציוני ופטריוט, אך העז לבקר את נתניהו. בניגוד לגדעון לוי, הוא פגע בציפור הנפש, ודבריו עוררו מהומה.
האירוע שתיאר לורד מצביע על מגמה. ה"אנחנו" של תומכי נתניהו אינו ישראל, אלא "המחנה". "הם" אינם אויבי ישראל, אלא הישראלים מתנגדי נתניהו. יתר על כן, גם מעגל ההשתייכות השני, אחרי המחנה, אינו החברה הישראלית, אלא הימין הגלובלי. הם חשים קרבה רבה יותר לטראמפ מאשר לגנץ. תמונת ראי של אותה תופעה קיימת גם במחנה השמאל, שה"אנחנו" שלו הוא המחנה, השבט, והמעגל השני הוא השמאל הגלובלי. גם הם חשים קרבה רבה יותר לאובמה מאשר לנתניהו. אגב, ראוי לציין, שכאשר אני מדבר על מחנה השמאל, איני מכליל בתוכו את כחול לבן, שהיא מפלגת מרכז.
ובעבור מי שה"אנחנו" שלו הוא מי שמזדהה ללא תנאי עם נתניהו (ועם אלאור אזריה), אני, שאיני מזדהה עם נתניהו (ולא עם אזריה), איני חלק מן ה"אנחנו". ואם איני חלק מן ה"אנחנו", אני בהכרח חלק מן ה"הם", כי זה "הם או אנחנו". וה"הם" זה הסמול החלש. ואם אני שייך להם אני שייך לשמאל. וכיוון שזה, כידוע, ביבי או טיבי, הרי ברור שאני טיבי. אלמנטרי, לא?
הפוליטיקה כזהות
בהרצאה שנשאה בכנס "לימוד גולן" תיארה אפרת שפירא רוזנברג תהליך חברתי מעניין מאוד בחברה הישראלית בשנים האחרונות. בעבר, ההגדרה הזהותית של ציבורים בישראל היתה עדתית ודתית. בשנים האחרונות הזהויות הללו התעמעמו במידה רבה, אך המחנה הפוליטי הפך לזהות חדשה. לטענה של אפרת, זו סכנה חמורה, כיוון שעל זהות אנשים אינם מוכנים להתפשר; על זהותם הם נלחמים. זהותם, השתייכותם, היא הדבר היקר להם מכל. על עמדה פוליטית אנשים מתווכחים, מנסים לשכנע, מכבדים את היריב, מצביעים, מכבדים את התוצאות, פתוחים להשתכנע. כאשר העמדה הפוליטית מגדירה זהות, היא הופכת סכנה.
הגיוני מאוד שילדיו של עבריין, יאמינו בחפותו ויאמינו שהמשטרה תפרה לו תיק, והשופט מושחת. הרי הוא אבא שלהם. הם אינם יכולים שלא להזדהות עם אבא שלהם. אי אפשר לצפות מהם לאובייקטיביות, כי זו זהותם, זו השתייכותם.
לא כן כאשר מדובר באזרחים כלפי מנהיג פוליטי. מן הראוי שאזרחים יגלו בגרות, ידרשו ממנהיגיהם טוהר מידות, כיבוד החוק ויושרה, ואם לא ינהגו כך – יחליפו אותם. הם ידרשו זאת בעיקר מן המנהיגים שהם תומכים בהם, שלהם הם נתנו את קולם, כיוון שהם בחרו בהם על מנת שישרתו את הציבור בנאמנות. הם הראשונים שיתבעו את חקר האמת, אם יש חשדות נגד המנהיג שבחרו.
כאשר העמדה הפוליטית הופכת לזהות, להשתייכות, לשבט, למשפחה מורחבת – המנהיג הופך לאבא. ואבא תמיד צודק. ואם אבא עבריין – סימן שתפרו לו תיק, והמשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מתנכלים לו.
תופעת "הוא זכאי" של מעריצי אריה דרעי, הצטיירה כהתנהגות של מגזר שטרם התחבר לישראליות ורואה עצמו נדחה, לא שייך. ואילו היום נתניהו הפך את התופעה השולית הזאת למיינסטרים. הצלחת פולחן האישיות שלו הביאה למצב שמחנה תומכיו נוהג באופן בלתי אזרחי – מעריץ אותו ללא תנאי, נותן לו ייפוי כוח לעשות ככל העולה על רוחו, מציב אותו מעל החוק, ומאמין לתאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים".
וידוי
על ציר השמאל-ימין בנושאים חברתיים כלכליים, אני נוטה ל"שמאל".
על ציר השמאל-ימין בנושאים מדיניים ביטחוניים, אני נוטה ל"ימין".
ואני מתנגד לנתניהו.
אני מעריך מאוד את הישגיו המדיניים ואת תרומתו המשמעותית לביטחון המדינה ולמעמדה הבינלאומי. בדרך כלל אני תומך במדיניות החוץ והביטחון שלו, בוודאי בנושאים כמו הגרעין האיראני, התבססות איראן בסוריה, המדיניות הישראלית כלפי "האביב הערבי" בכלל ומלחמת האזרחים בסוריה בפרט, מבצע "צוק איתן". ובדרך כלל הביקורת שלי על מדיניות החוץ והביטחון שלו היא דווקא מ"ימין" – התנגדותי לעסקת שליט, להסכם הפיוס עם טורקיה, למדיניות ההכלה של טרור ההצתות ועוד.
אבל אני מתנגד להתנהלותו הבלתי מוסרית, המושחתת, המסואבת, ללא קשר לשאלה האם הוא גם עבריין פלילי. בסוגיה הפלילית עומדת לו חזקת החפות ואני סומך על רשויות החוק והמשפט בישראל, שהם פועלים על פי החוק, ללא משוא פנים, ויפסקו על פי ראיות. ובעיקר אני מתנגד למלחמת החורמה שלו במדינת החוק, במשטרת ישראל, בפרקליטות, בבתי המשפט; את הניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק, את ההסתה שלו נגד הנשיא, נגד המפכ"ל לשעבר, נגד פרקליט המדינה, נגד כל איום פוליטי אמתי או מדומה (סער למשל); את השיסוי שלו כלפי מי שמתנגד לו (גנץ הפדופיל המעורער בנפשו שלא יודע להגן על הסמארטפון שלו ונתון לסחיטה) ואת כישרונו לשקר בלי להניד עפעף. אני רואה בו איום תרבותי על החברה הישראלית. ולכן איני אלא סססמולן מניאק.
כיוון שאיני ביבי, לא נותר אלא לקבוע שאני טיבי.
[אהוד: לא נמאס לך לחזור בפעם המי יודע כמה על אותם דברים? הקוראים כבר עייפים מלקרוא אותם ורבים מהם פשוט מדלגים על דבריך].
2. צרור הערות 24.4.19
* אקט סמלי – התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות על השאלה על מי להטיל את הרכבת הממשלה הן אקט טקסי, סמלי. לכאורה, שיקול הדעת של הנשיא בלתי מוגבל. הוא יכול להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 חברי הכנסת. נו, אז אם הוא יטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ עיסאווי פריג', לדוגמה, הוא יוכל להרכיב ממשלה?
הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על מי שסיכוייו להצליח בכך הם הטובים ביותר. כאשר 61 ח"כים ממליצים על מועמד מסוים, ודאי שהתפקיד מוטל עליו. באין 61, הוא מטיל על בעל הסיכויים הגדולים ביותר. כך נהגו כל נשיאי ישראל מאז ומעולם.
* הקונספירציה שנתניהו בדה – כשאנחנו רואים את הדינמיקה של התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות, שאינה שונה במהותה מן הריטואל הזה בכל הכנסות בעבר, כדאי לעמת אותה עם סיפור דמיוני שהופץ כאן בשנה האחרונה.
האם ריבלין יכול, אילו רצה, להטיל על גדעון סער את הרכבת הממשלה? החוק מאפשר לו זאת, כמובן. אבל נניח שהוא היה רוצה בכך – היתה לכך היתכנות כלשהי? יש סיכוי שסער היה מסכים לכך? יש סיכוי שמפלגתו הייתה מקבלת זאת? יש סיכוי ששותפיו הקואליציוניים היו מקבלים זאת?
ברור שהיתה זו תאוריית קונספירציה חסרת שחר שנתניהו בדה מלבו, בניסיון לסכל את בחירתו של סער לרשימת הליכוד בכנסת ועל הדרך, להמשיך להסית נגד ריבלין.
* הבנזין של הדי-9 – התנועה לטוהר המידות עתרה לבג"ץ נגד החלטתו של ריבלין להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, בשל כתב החשדות נגדו. כמובן שהעתירה נדחתה. זו עתירה קנטרנית וחסרת שחר.
הנשיא פעל על פי החוק, על פי המסורת המקובלת ועל פי המנדט שלו – להטיל את הרכבת הממשלה על הח"כ שסיכוייו להרכיבה הם הגדולים ביותר, ונתניהו הוא הח"כ היחיד שיש לו סיכוי להרכיבה.
אני מיצר על תוצאות הבחירות, שהעניקו רוב למפלגות שהתחייבו להמליץ על נתניהו. אני מיצר על כך שאותן מפלגות והליכוד בראשן תומכות בהמשך כהונתו, אבל הסוגיות הללו הן פוליטיות, ציבוריות ומוסריות ולא משפטיות. אין כל מניעה משפטית בהטלת התפקיד על מי שהוגש נגדו כתב חשדות, ולכן אין כל מקום לדיון כזה. יתר על כן, נתניהו עמד בראש הליכוד בבחירות. התנועה לטוהר המידות יכלה לעתור נגד מועמדותו לפני הבחירות. היא לא עשתה כן (וכמובן שאילו עתרה – עתירתה הייתה נדחית), ואינה יכולה לאחר הבחירות לצפות שבית המשפט יבטל, למעשה, את תוצאתן.
מי שמנסים לבטל את תוצאות הבחירות באמצעות בית המשפט, פוגעים בבית המשפט ובלגיטימיות שלו במו ידיהם, ומשמשים אידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק. הם הבנזין של הדי-9.
[אהוד: אם איני טועה הדי-9 מונע בסולר].
* הוותיקים – מיהו הח"כ הוותיק ביותר בכנסת? ארבעה ח"כים החלו את הקריירה הפרלמנטרית שלהם לפני 31 שנה, בכנסת ה-12 שנבחרה ב-1988 – נתניהו, צחי הנגבי, עמיר פרץ ומשה גפני. נתניהו לא כיהן בכנסת ה-15, כיוון שהתפטר מיד לאחר הפסדו לברק ב-1999, וחזר לכהן בכנסת ה-16. שלושת האחרים כיהנו בכל אחת מן הכנסות מאז 88', אך איש מהם לא כיהן ברצף, כל התקופה. צחי הנגבי התפטר בכנסת ה-18, על רקע התפוררות "קדימה" ולאחר הרשעתו בפלילים והטלת הקלון בידי בית המשפט. הוא חזר ונבחר מטעם הליכוד בכנסת ה-19. גפני התפטר באמצע הקדנציות של הכנסת ה-13 וה-14, בשל הסכמי רוטציה בתוך יהדות התורה. פרץ התפטר לקראת סוף כהונת הכנסת ה-18, ביום האחרון להגשת הרשימות לכנסת ה-19, כאשר פרש ממפלגת העבודה וחבר לרשימת התנועה. נתניהו וגפני כיהנו בכל הקריירה הפרלמנטרית שלהם מטעם אותה סיעה – הליכוד ויהדות התורה, בהתאמה. הנגבי החל את דרכו בליכוד, עבר לקדימה וחזר לליכוד. פרץ החל את דרכו במפלגת העבודה, פרש והקים את עם אחד, שב לעבודה, פרש לתנועה וחזר למפלגת העבודה.
* היכולת להודות בטעות – אני מעריך פוליטיקאים שיודעים להודות בטעויות. מבחינה זו, התרשמתי לטובה, יחסית, מהריאיון של בני גנץ לאילנה דיין. למה יחסית? כי הוא לא אמר את המילה המפורשת: טעיתי. אבל למעשה הוא הודה בשתי טעויות שלו: ב"נאום השוחות" במערכת הבחירות ובנאום הניצחון לאחר המדגמים.
* ערעור הסולידריות - פוסטי הנאצה נגד תושבי שדרות בשל הצבעת רובם לליכוד, מכוערים וחצופים. באיזו זכות יושבי קרנות תל-אביבים מותחים ביקורת על תושבי עוטף עזה, על האופן שבו הם מחליטים להתמודד עם המצב הביטחוני שבו הם נמצאים? ואיזו חוסר סולידריות באמירה שעכשיו לא אכפת לנו כשיירו עליכם, כאילו מדובר באחים על תנאי; כל עוד הם חושבים ומצביעים כמונו.
הפוסטים האלה הם תמונת ראי של הפוסטים ששמחו לאידם של קיבוצי עוטף עזה המותקפים, בשל תמיכת רובם בעקירת גוש קטיף. אותה תופעה נפסדת ומכוערת.
ולגופו של עניין – אפשר לחשוב שהירי על עזה הוא בגלל ממשלה זו או אחרת. הירי הזה החל בממשלת ברק, נמשך בממשלות שרון, אולמרט ונתניהו. אפשר להתווכח כיצד להתמודד עם התוקפנות הזאת. מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של רגיעה. בשנה האחרונה חלה הידרדרות. אני התנגדתי להבלגה על טרור ההצתות ומתחתי עליה ביקורת. יש מחלוקת על תגובת הממשלה ויש מקום לביקורת. אבל הטענה כאילו הירי נובע מהעדר הסדר מדיני, היא שקר. הרי אין פרטנר להסדר מדיני. וגם כחול לבן, יריבתה של הליכוד, לא טענה שיש פרטנר כזה.
לפני שתוקפים את תושבי שדרות, כדאי לבחון מה הועילו הסכם אוסלו וההתנתקות לביטחון בגבול עזה.
* לא שמח לאיד – אני שומע, גם בקרב חבריי, שמחה לאיד על מפלת הימין החדש. איני שותף לשמחה זו. חרף חילוקי הדעות שלי עם מפלגה זו, צר לי שהיא לא עברה את אחוז החסימה.
הציונות הדתית היא גורם חשוב מאוד בציונות, בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. חשוב שהיא תיוצג כראוי בכנסת. קיוויתי מאוד שאיחוד מפלגות הימין לא תעבור את אחוז החסימה, כיוון שמכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי. בסופו של דבר דווקא היא נבחרה, וקיבלה כבונוס את ח"כ בן דאהן ששוריין בליכוד בעסקה מכוערת שבאמצעותה נתניהו פיתה אותה לחבור לתועבה הכהניסטית. אני שמח שהחוליגן הכהניסטי לא נבחר, ואני מקווה שהוא לא ייכנס במסגרת מימוש החוק הנורבגי. לעומת זאת, דווקא הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה.
מסע הבחירות של הימין החדש היה איום ונורא, ובעיקר הסיסמה המסיתה שהציבה את בג"צ ואת חמאס כמעט על מישור אחד. המסרים האנטי בג"ציים שאותם הובילה שרת המשפטים היו בלתי נסבלים ופופוליסטיים. בנט, בחתירתו לתפקיד שר הביטחון, נקט גם לאורך שנותיו כחבר קבינט בפופוליזם ביטחוני חסר אחריות, לעיתים ילדותי. אגב, אני משער שאילו האחריות היתה מוטלת על כתפיו, הצהרותיו הפופוליסטיות היו מתממשות בערך כפי שהתממשו הכרזותיו הפופוליסטיות של ליברמן.
בניגוד להתלהמות במסע הבחירות, איילת שקד כשרת המשפטים נהגה בכבוד ובהגינות כלפי בית המשפט העליון והמערכת המשפטית. היא לא ניסתה לעלות עליהם ב-D9 אלא לבצע רפורמות, שעם רבות מהן אני מסכים. היא קידמה מהלכים חשובים רבים, ניהלה ביעילות את הוועדה למינוי שופטים שמינתה מספר רב של שופטים, בהסכמה רחבה של כל הגורמים המשפטיים, כולל נציגי בית המשפט העליון. היא קידמה באופן חסר תקדים את מערכת המשפט במגזר הערבי. חבל שלפני הבחירות היא נקטה לשון אחרת והבטיחה להכפיף את בית המשפט העליון לשלטון.
אני אוהב את המסר החשוב של הימין החדש, של הליכה ביחד – דתיים וחילונים. זה בעיניי מסר חברתי חשוב מאוד. אני אוהב את המסר הדתי המתון שנפתלי בנט ייצג, למשל ביחס המקרב ביותר בתולדות הציונות הדתית כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים (יוסף בורג והמר מעולם לא העלו על דעתם להשתתף בוועידת הזרם הקונסרבטיבי ולשאת את נאום 'אחים אנחנו' שנשא בנט, ולא קידמו יוזמות ברוכות כמו פשרת הכותל, שלבסוף לא בוצעה בשל כניעת נתניהו לחרדים). הימין החדש התבלטה מאוד במסר של שוויון מגדרי, והדבר בא לידי ביטוי הן בהנהגה המשותפת של בנט ושקד והן בהרכב הרשימה לכנסת. בנט ושקד נהגו כל דרכם בניקיון כפיים, ומעולם לא דבק בהם רבב (מעניין ש"מדינת העומק" לא "תפרה תיקים" נגד איילת שקד... תאוריית הקונספירציה המטורללת לא יודעת להסביר את הבאג...)
המעשה המחפיר ביותר בקריירה הפוליטית של בנט, היה ההתייצבות הדמגוגית לצד אלאור אזריה. הוא, יחד עם ליברמן, היו הראשונים שהשתמשו בפרשה כקרדום לחפור בו, והפכו את המקרה לסוגיה פוליטית. אך במקרים אחרים הוא נהג באחריות. הוא היה הראשון לגנות את הקמפיין המסית של "אם תרצו" על "השתולים".
בנט ושקד, לצד כחלון, סיכלו כמה מן היוזמות שבהן נערי השליחויות של נתניהו ניסו להעמיד אותו מעל החוק, כמו החוק הצרפתי ועוד.
אילו הימין החדש נבחר לכנסת, אני בטוח שהיתה לי ביקורת חריפה על נציגיו. אך במכלול פניה של הכנסת, הקול של המפלגה הזאת יחסר לי.
ובינתיים, איחוד מפלגות הימין נראה יותר כמו פילוג מפלגות הימין. סמוטריץ' הפנאט מתנהג בביריונות פוליטית, אינו סופר את הרב פרץ ואת הבית היהודי – המפלגה הגדולה באיחוד, משתלט על המו"מ הקואליציוני ומנסה לקדם חוק מגה-שחיתות שיעמיד את נתניהו מעל החוק ויהפוך את הכנסת לעיר מקלט למושחתים. אין דבר פחות יהודי, מהפיכת השחיתות והשוחד לנורמה.
אני מקווה מאוד שהרב רפי פרץ והבית היהודי יעמידו אותו במקום ויתנערו מיוזמותיו האפלות. אני מעריך שהאיחוד ביניהם לא יאריך ימים, ומקווה שהבית היהודי תחזור לבטא את הציונות הדתית במיטבה (אם כי את הכתם של החבירה לתועבה הכהניסטית אי אפשר להסיר).
* סדר עדיפויות לאומי – אילו זהות היתה עוברת את אחוז החסימה, כעת כל המערכת הפוליטית היתה באטרף של תחרות מי הראשון שיעניק לגליזציה לסמים.
זה נושא שראוי לדון בו בכובד ראש ובשיקול דעת, ויש לבחון את הרעיון, אך לא עם אקדח פוליטי על הרקה, כאילו זה הנושא החשוב והבוער ביותר על סדר היום הלאומי שלנו.
* עלייתו ונפילתו – עוד לפני שפייגלין עבר את אחוז החסימה בסקרים, אני כתבתי שהוא צפוי להיות הפתעת הבחירות. זאת, לאחר שראיתי תוצאות הצבעה בכמה בתי ספר, שבהם הוא הצליח בגדול. חשתי שיש כאן באאז, ואכן, ימים אחדים לאחר מכן הוא הצליח גם בסקרים.
האם הסקרים טעו? לדעתי, לא. הם שיקפו תמונת מצב נכון ליום הסקר. אני מעריך, שאילו הבחירות היו מתקיימות שבוע קודם לכן, הוא היה נכנס. אילו נערכו שבוע לאחר מכן, הוא היה מאבד מחצית הקולות שהוא קיבל.
מה גרם למיפנה? החשיפה התקשורתית של פייגלין. ככל שהוא הופיע יותר, כך התברר עד כמה הוא הזוי.
ככל שהקוף מטפס גבוה יותר – יותר אנשים רואים לו את התחת האדום.
* המסמר האחרון בארון הקבורה – בדברים שכתבה שלי יחימוביץ' אחרי מפלת מפלגת העבודה, היא העלתה את האופציה של איחוד עם מרצ. היא לא היחידה שהשמיעה קול כזה.
מסתבר שהם לא למדו דבר. לא הבינו מה המיט עליהם את אסונם. במקום לחשב מסלול מחדש, הם מבקשים ללחוץ בכל הכוח על הגז, מטרים ספורים לפני התהום.
הבעייה של מפלגת העבודה היא התרחקותה העקבית מערכיה ושורשיה, ואימוץ תפיסות שמאל קיצוני. מפלגת העבודה הופכת בהדרגה למרצ 2 מבחינה אידיאולוגית, וכתוצאה מכך היא מתגמדת למרצ 2 מבחינה אלקטורלית.
במקום להפיק לקחים מתבוסתה, שוקלת מפלגת העבודה להתבולל לחלוטין בתוך מרצ. יהיה זה המסמר האחרון בארון הקבורה של תנועת העבודה, התנועה המפוארת שבמשך עשרות שנים הובילה את הגשמת הציונות והקימה את המדינה.
* שטחים תמורת עוד שטחים – חתן פרס ישראל פרופ' אמנון רובינשטיין, מייסד תנועת שינוי, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, לשעבר שר החינוך ושר התקשורת, הוא אחד הפוליטיקאים ההגונים והחכמים שפעלו כאן, ולא בכדי מאז ומתמיד הוא זכה להערכה רבה מכל קצוות הקשת הפוליטית. בראיון ל"ישראל היום", הוא הסביר את הסיבות למפלת מפלגות השמאל בבחירות, ואף הסביר בכך מדוע רק המרכז הישראלי, המיוצג היום בידי כחול לבן, יכול לשמש אלטרנטיבה לנתניהו. "אחת הטעויות של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי בכלל, היא שהם לא יצאו בחריפות נגד תעמולה אנטי ציונית, שמשמיעים זה זמן רב אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי אקדמיה, כולל כמה מעמיתיי באוניברסיטאות הישראליות, שחצו את הגבול בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני ואפילו אנטי יהודי. זה גבול בל ייחצה, שאחד מביטוייו הבלתי נסלחים הוא חרמות למיניהם, בפרט אקדמיים. חובה היה על השמאל לצאת נגדם, להתנער מהם לחלוטין ובריש גלי... הפלשתינאים תרמו למפלת השמאל. הזרם הליברלי בישראל, והשמאל בפרט, נקט גישה של שטחים תמורת שלום, והפלשתינאים השיבו ב'שטחים לא תמורת שלום, אלא תמורת עוד שטחים', והתעקשו על 'זכות השיבה' כקדושה. הבסיס המעשי, שאני שותף לו, נכשל. ערפאת הכשיל אותו כשהשלים, ואפילו עודד, את מעגל הטרור לאחר אוסלו. לאחר מכן התרחש פינוי עזה, שתוצאותיו היו חמורות לא פחות. חלק מחבריי במרצ סברו שהנה, פינינו את עזה, ובקרוב נבקר שם ושנאכל חומוס ביחד. במקום זה הדרום הופגז, ולא רק הדרום... כבר מזמן הציבור אומר לעצמו שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שמצב ביטחוני דומה לזה ששורר בדרום יהיה מנת חלקם של היישובים הגובלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינאים, והבנה שגם אם ניסוג לא תיגמר המלחמה."
* רודן זקן – ישי שריד (בן של) פירסם ב"הארץ" מאמר חשבון נפש של מרצ, בעקבות מפלתה בבחירות. המסר שלו הוא, שהדרך לנצח הוא להוכיח שיש פרטנר פלשתינאי לשלום. ולכן, על כך מרצ צריכה לעמול כל העת.
במאמרו היה משפט חצי מפוכח. הוא כתב שאין די בביקור תקופתי של הנהגת מרצ אצל הרודן הזקן אבו מאזן. המסקנה שלו היא שצריך 24/7 לעמול על מציאת הפרטנר. המשפט הוא חצי מפוכח, כי הוא היטיב להגדיר את אבו מאזן.
כאן, ראויה תזכורת. בימי אוסלו הוצג ערפאת כמנהיג היחיד שיכול להביא לשלום של אמיצים עימנו. רק לו, אבי האומה הפלשתינאית והסמל הלאומי של עמו, יש הסמכות הלאומית לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה. אח"כ אבו מאזן הוצג כמנהיג המתון, הריאלי, המפוכח, המגולח, המעונב – שלהבדיל מהמנהיג היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום, הוא היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה.
זה מצער וכואב, אבל כדאי להיות מפוכחים. נכון, אבו מאזן הוא רודן. אבל הרודנות שלו אינה שלטון של מנהיג קיצוני שכופה את עצמו על ציבור מתון שחפץ בשלום. זו רודנות של מי שביטל, למעשה, את ניצחון חמאס בבחירות ומאז ביטל את מוסד הבחירות, בידיעה שחמאס ינצח בהן. והוא עצמו מעולם לא רמז שהוא משלים עם קיומה של ישראל ומוכן לשלום עימה בתנאים כלשהם (כלומר מוותר על תביעת השיבה ומקבל את קיומה של מדינה יהודית בגבולות כלשהן). ולכן, האשלייה שאם מרצ רק תתאמץ היא תמצא את המנהיג הפלשתינאי המתון שינהיג את עמו לשלום, היא שלום באספמיה.
הצעתו של ישי שריד היא להמשיך לטפס על קיר חלק. הצעתי לשמאל היא להתפכח, ולחפש פתרונות חלופיים לדרכם שכשלה; להבין שאין לדרך זו פרטנר פלשתינאי.
* אבן הנגף בפני פתרון הסכסוך – מסמך קושנר (הודעת הדוא"ל הפנימית שלו שהודלפה) אינו מספק פרטים על "עסקת המאה", אך מגמתו מעודדת מאוד, אפילו היסטורית; מגמה התובעת הורדה מסדר היום של סוגיות תביעת "זכות" השיבה" וה"פליטים". התוכנית מכירה בכך שסוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" היא המוקש הגדול ביותר בפני סיום הסכסוך, המכשול הגדול ביותר לשלום, ושהנצחת הבעייה היא הנצחת הסכסוך. לכן, קושנר יוצא בחריפות נגד אונר"א ומדבר על שיקום הפליטים במקומותיהם בארצות ערב.
אם אכן הדבר מופיע בתוכנית, אין ספק שהיא תעורר התנגדות עצומה בקרב הפלשתינאים ואולי בקרב מדינות ערב. אך אין מנוס מן האמת – כל עוד לא תוסר אבן הנגף הזאת, אין שום סיכוי לשלום. ולכן, מי שמנסה לקדם את האזור לשלום, חייב להסכים לכך.
אם אכן מגמה זו תבוא לידי ביטוי בתוכנית, תהיה זו בשורה חשובה מאוד. אך היא עלולה להיות מסוכנת, אם תהיה בה הצגה "מאוזנת" של ביטול סוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" תמורת נסיגה לקווי 67'. כמובן שלתוכנית כזו ישראל לא תוכל להסכים, והדבר עלול לפגוע ביחסים עם ארה"ב.
לכן, על אף האיתות החיובי שבמסמך קושנר, מוטב להמתין לפרסום התוכנית באופטימיות, אך באופטימיות זהירה.
* בחזרה לתוכנית האוטונומיה – לא ידוע עדיין מהו תוכן "עסקת המאה" של טראמפ. לפני חודשים אחדים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) היו שהיא תהיה במתכונת מתווה קלינטון. אם כך יהיה – יש לדחות את ההצעה, עם כל הקושי שבכך. בימים האחרונים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) הרבה יותר מעודדים, ובין השאר שההצעה אינה מדברת על מדינה פלשתינאית, אלא על אוטונומיה לפלשתינאים. אם אכן זו תהיה התוכנית, יש לקבל זאת בברכה (אך לבחון בזהירות את הפרטים).
רק התפרסמה ההדלפה / בלון ניסוי / ספין, וכבר החלו להישמע אצלנו הקולות, שזו הצעה בלתי קבילה, כיוון שאין סיכוי שהפלשתינאים יקבלו אותה. וכי הם קיבלו אי פעם פשרה כלשהי? וכי הם קיבלו את הצעות ברק ואולמרט למדינה פלשתינאית בכל שטחי יו"ש (עם חילופי שטחים סמליים)? וכי הם קיבלו את הצעת קרי ברוח זו?
עד כה לא נמצא הקוסם שיציע הצעה הכוללת את קיומה של ישראל, שתהיה קבילה על הפלשתינאים. מן הראוי שלא נחדל לחפש דרכים לפתרון, אבל כאלה שיהיו קבילים עלינו. אוטונומיה, זו בהחלט אופציה מקובלת עלינו, אופציה ראויה.
האם זו באמת הצעת טראמפ? זאת נדע בעוד שבועות או חודשים אחדים.
* תשובה ריבונית הולמת – ממשלת ישראל מצאה מענה לטרור ההצתות. היא הנחתה את החקלאים לקצור קציר מוקדם – החיטה שיועדה לבני אדם תיקצר בעודה ירוקה, כמזון לבהמות, והממשלה תפצה את החקלאים על ההפרש במחיר. אם לא יהיו שדות, לא תהיינה הצתות. אגב, אפשר להחיל פתרונות דומים גם לטרור הרקטות. למשל – להתפנות מכאן, ואז לא יהיה להם על מי לירות.
בעוד שבועיים נחגוג 71 שנים לריבונות ישראל.
* לפי מקורות זרים – טוב שהבחירות נגמרו. עם סיום הבחירות, ישראל חוזרת למדיניות העמימות, שהיא נדבך מרכזי וחשוב במדיניותה הנכונה והמוצלחת של ישראל כלפי הנעשה בסוריה ובעיקר לבלימת התבססות איראן בה.
* אי כבוד לאומי – ראש ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, אינו מסוגל לגנות את דברי נשיא ברזיל שניתן לסלוח על השואה.
וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל (שמואל א', ד, כ"א).
* אנשי הדווקא – הקרב התורן של מחרחרי השד ה"הדתי" הוא נגד האיסור להכניס חמץ לבתי חולים ציבוריים; נוהג שקיים בהם מימים ימימה. אוי אוי אוי הדתה / כפייה דתית / איראן וכו'.
משפחתי ואני איננו אוכלים חמץ בפסח. אולם איננו זורקים את החמץ שבבית. ולכן, הבית שלנו אינו כשר לפסח. לעומת זאת, בחדר האוכל של הקיבוץ, שהוא חדר אוכל כשר, אין חמץ. בהכשרתו לפסח, מוצא ממנו כל החמץ.
חברי הקיבוץ שאוכלים חמץ בפסח, אוכלים אותו בבית. כאשר הם בחדר האוכל, הם אוכלים מצות ואוכל כשר לפסח. בידו של כל חבר הבחירה, בכל ארוחה.
חולים בבתי החולים, לעומת זאת, הם קהל שבוי. הם לא בחרו להתאשפז. אם בית החולים לא יהיה כשר לפסח, הם לא יוכלו להיות בו או לא יוכלו לאכול בו. מדובר ברוב הציבור, או לפחות בנתח גדול מתוכו.
אני בטוח שהרוב הגדול בקרב החולים שאוכלים חמץ בפסח בביתם, מבינים זאת, ואינם חושבים שהם חייבים לאכול דווקא חמץ במוסד ציבורי.
אבל קומץ הדווקאים, לא מוותרים על עוד קרב מיותר, בשם "חופש הפרט" והחילוניות העקרונית. כי השאלה איך אנו יכולים לחיות יחד, לא רק שלא מעניינת אותם, אלא היא בעיניהם כפירה בעיקר. איזה יחד, מה יחד? יש רק פרט, והפרט הוא אני, ואני אעשה מה בראש שלי, ואוכל מה בא לי אחרת זאת הדתה-שמדתה. תרגיעו!
אגב, אני נגד פקחים שיחטטו בתיקים, וכמעט בכל בתי החולים לא עושים זאת. אני חושב שצריך פשוט לכתוב ולהודיע שבית החולים כשר לפסח, ואין לאכול בו חמץ. אני משוכנע שחוץ מקומץ פרובוקטורים דווקאים, כמעט הכל יכבדו זאת ברצון.
* מנהיגות רוחנית – הרב מצגר סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומיד התקבל בחום בחוגים חרדיים וזכה לכבוד הגדול לשאת את דרשת שבת הגדול בכמה בתי כנסת ובתי מלון יוקרתיים בירושלים. הרב פינטו סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומונה לאב בתי הדין של יהדות מרוקו, שמעמדו הוא של שופט בבית המשפט העליון של מרוקו.
ואני תמה – מה הם יאמרו בדרשות שלהם לפרשת "ראה", על הפסוקים האומרים: "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף."
ואולי בעצם סתם מדינת העומק תפרה להם תיקים ו...לא היה כלום.
* החזיר את חובו – האם ייתכן שהשופט דן כהן שהורשע בשוחד יחזור לכהן כשופט, אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה"? אז למה רב ודיין יכולים לחזור לכהן אחרי ש"החזירו את חובם לחברה" לאחר שהורשעו בשוחד?
* ציונות בערבית – אם אהוד בן עזר מגדיר הגירה של ערבים (סייד קשוע, אנטון שמאס) מא"י לחו"ל "ירידה", האם הוא מגדיר גם הגירה של ערבים לא"י – עלייה?
* פסח ראשון בגולן – את מצוות "והגדת לבנך" קיימתי השנה בהוצאת ספרי "יהודה הראל ביוגרפיה", שנועד להנחיל לצעירים ולדורות הבאים את סיפור ההתיישבות בגולן, דרך סיפורו של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן.
יהודה עלה לגולן מיד לאחר מלחמת ששת הימים. היישוב הראשון, קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, קם במחנה הסורי הנטוש עליקה וכעבור חודשים אחדים עבר לנקודה הזמנית השנייה בעיר קוניטרה. לקראת פסח תשכ"ח 1968 הצטרפו ליהודה גם אשתו ציפקה ושלושת ילדיו הגדולים, ארנון, איילת והגר התינוקת (עוד שני ילדים נולדו כבר במרום גולן).
זמן קצר לאחר הגעת המשפחה, נערך סדר פסח הראשון בגולן. מתוך הספר:
ימים אחדים לאחר עליית המשפחות התכנס הקיבוץ לחגוג סדר פסח ראשון בגולן אחרי 1,500 שנה. היה זה אירוע גדול ורב-רושם, בהשתתפות 350 איש, רבים מבני משפחותיהם של החברים, וביניהם הוריו של יהודה. בחדר האוכל הקיבוצי לא נמצא מקום לכולם, על כן הועבר הסדר אל תוך העיר קוניטרה, לצריף שכונה "הצריף של הסיירת".
בסדר השתתפו שני אורחי כבוד: האחד, יצחק טבנקין, מנהיגה של תנועת הקיבוץ המאוחד והכוח העיקרי שתמך בהתיישבות קיבוצית מעבר לקו הירוק; והאחר, אברהם הרצפלד, מראשי מפא"י, תומך נלהב בהתיישבות, שנודע במנהגו להשתתף בכל טקס עלייה של יישוב חדש על הקרקע, ובסיומו, כדבר שבמסורת, לפצוח בשירת "שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה..." – שתי דמויות מייסדים אלה, המזוהות כל כך עם ההתיישבות, ראו בעצם השתתפותן מעין טקס של העברת המקל לדור הבא. בספרו "הרצפלד מספר", הקדיש הרצפלד פרק שלם לאותו סדר שנערך בגולן. בבוקר יצא לסיור ביישובי הגולן, ולפנות ערב הגיע לקוניטרה וזכה לקבלת פנים של מזכיר הקיבוץ, יהודה הראל, בנו של חברו, ד"ר אריה הראל.
קשה להתעלם מתחושת ההתפעמות של הרצפלד נוכח הסדר החלוצי: "כ-350 איש מסבים כאן יחד. קישוט האולם יש בו מיזוג של ערכים יהודיים ושל ערכים המשקפים את הסביבה הזאת והווייתה. אחד הקירות מקושט היה בפסוקי אביב וחירות, מן ההגדה ושלא מן ההגדה. קיר שני קושט בכלי עבודה פרימיטיביים, שהיו אופייניים לתושבי המקום, מכשירי עץ ואף מכשירי אבן בהם השתמשו הכפריים שבסביבה. קיר אחר מפואר היה בפרטים של מלאכת יד, כגון מחצלות קלועות וצבעוניות, מעשי אומנותם של תושבי המקום. הקיר הרביעי הוקדש לצמחייה של הסביבה. היה ניצול מופלא של הפרטים המקומיים, היום-יומיים, ועיצובם כגורמים תפאורתיים מוצלחים. השולחנות כאן, לא היו מודרניים, אלא מקרשים, מחוברים זה אל זה ומכוסים מפות לבנות. השולחנות מלאים צלחות, והצלחות מלאות כל טובץ"
עוד סיפר הרצפלד כי בפגישתו הקצרה עם יהודה הראל, העלה בפניו יהודה את הצורך להביא להחלטה מיידית של הממשלה להכיר ביישובי הגולן כיישובי קבע.
* ביד הלשון: שבעה ימי שבתא – באתר שלו "הזירה הלשונית", מצטט רוביק רוזנטל את מאור אבני: "למה נכתב 'שבעה ימי שבתא' בפיוט 'אחד מי יודע'? מדוע לא 'שבעה ימי שבוע'? האם מדובר בשבע שבתות? איפה יש שבע שבתות? הן מופיעות בספר ויקרא: 'וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה – שבע שבתות תמימות תהיינה'. שבעה ימי שבתא הן איפה שבע שבתות ספירת העומר ולא שבעת ימי השבוע'."
ועל כך מגיב רוביק: "השערה מעניינת, אך יש לזכור שהפיוט מתייחס לעניינים הקרובים לכל אדם, כגון חודשי ההיריון, ימי המילה וכדומה, ולכן הוא נתפס על פי הדעה הרווחת כשבעת ימי השבוע."
גם אני לא מקבל את ההשערה של אבני. התפיסה היהודית של השבוע, היא כמו של אוהדי הכדורגל – חיים משבת לשבת. תכליתו של השבוע היא השבת. ב"שיר של יום" – פרק תהלים המותאם לכל אחד מימות השבוע, הפתיחה היא: "היום יום ראשון / שני / שלישי (וכן הלאה) בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש." כל יום הוא נגזרת של השבת: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן הלאה.
אורי הייטנר
אורי הייטנר
1. איך הפכתי לסססמולני
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר