* להוציא את הגלות מישראל – מדינת ישראל נכנסת השבוע לשנתה ה-72. מדינה היא ריבונות. אזרחות במדינה, היא מימוש של שותפות בריבונות. למרבה הצער, האמירה האלמותית של המנהיג הציוני שמריהו לוין, ש"יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מן היהודים," מתאמתת.

אזרח אמיתי אינו מקבל בהכנעה, כגזירת גורל, שחיתות שלטונית. הוא דורש מנבחריו, ובראש ובראשונה מאלה שהוא אישית בחר בהם, לעמוד באמות מידה של טוהר מידות, ניקיון כפיים וכיבוד החוק.

בגלות, היחס לגורמי החוק הוא כאל אוייב, שצריך לעקוף אותו, לעבוד עליו, להערים עליו, להתחמק ממנו. מי שמשתף פעולה עם החוק הוא "מויסר" או שטינקר. חזרנו לארצנו, הקמנו מדינה ריבונית, אנו אזרחים אמיתיים. אבל לא השתחררנו מן הדפוסים הגלותיים הללו.

וכך, אזרח שומר חוק, שפעל כדי לסייע למשטרה לפעול נגד שחיתות, נקלע למצב שבשל עובדה זו, דווקא כיוון שגילה אזרחות למופת, הוא נאלץ לוותר על תפקיד, ועוד בשירות הממלכתי, ועוד בצבא ההגנה לישראל. כי הוא "מויסר", "שטינקר", משת"פ. אנו מעדיפים טיפוסים מפוקפקים כמו נתן אשל, המטרידן הסדרתי, המוציא והמביא של ראש הממשלה. הוא מנהל את המו"מ להרכבת קואליציה שעיקר מעייניה לאפשר לראש הממשלה להתחמק מאימת הדין. ומסינג, שנבחר לתפקיד דובר צה"ל, נאלץ להתפטר.

ברוכה הבאה השנה ה-72 של הריבונות, של הממלכתיות. נקווה שבשנה זו נצא מהשטעטל. בשנה ה-71 העמקנו את שקיעתנו בתוכו.

* סחבת מכוונת – ברשומון על אודות פארסת קבלת הדיסקונקי עם חומר החקירה של נתניהו במשרדו של פרקליט רוה"מ נבות תל-צור, אני מאמין לגרסת הפרקליטות. מדוע? בשל כל התנהלותו של נתניהו בסוגיית השימוע. בשל הסחבת המכוונת. תחילה הוא ביקש לדחות את קבלת החומר עד אחרי הבחירות. היועמ"ש נענה לבקשתו. אולם מאז הבחירות, למעלה מחודש, הוא לא לקח את החומר, ועכשיו הוא מתבכיין שלא ניתן לו זמן להליך הוגן.

השימוע אינו חלק אוטומטי של הליך משפטי. אם נתניהו מעוניין בשימוע, היה עליו לעוט על החומר בשנייה שבה הדבר ניתן, כדי להיערך אליו כראוי. אילו מתוך הבדיקה האינטנסיבית של החומר, פרקליטיו היו מבקשים הארכה ומנמקים זאת באופן ענייני, סביר להניח, על סמך מקרים קודמים, שהיא היתה ניתנת. אבל לא לקחת את החומר ואח"כ להתבכיין שאין מספיק זמן – ברור שזאת סחבת מכוונת. היא מכוונת כדי להמשיך להסית את דעת הקהל נגד הפרקליטות ונגד "מדינת העומק" המדומיינת, שנתניהו בדה מליבו. והיא מכוונת כדי לאפשר את הזמן לחקיקת חוקים שיעמידו את נתניהו (ואולי את כל הפוליטיקאים בקואליציה) מעל החוק ויהפכו את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.

* ארדואנוקרטיה – עד שנתפס בקלקלתו, התנגד נתניהו לרפורמות במערכת המשפט והגן עליה מפני כל הצעה. היום הוא אינו דוחף לרפורמה, אלא לפגיעה במערכת המשפט ולהחלשתה, כי הוא רואה בה איום אישי. הוא מנסה במודע ובמזיד להרוס אותה, במלחמת החורמה שהוא מנהל נגד מדינת החוק, ולמעשה מוביל למהפכה – הפיכת ישראל מדמוקרטיה לארדואנוקרטיה. שלטון החוק והשוויון בפני החוק הם יסוד מוסד בדמוקרטיה. צמצום הדמוקרטיה להצגה שכל מהותה היא רק הבחירות, כאשר מי שנבחר יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ללא בקרה, כולל עבריינות פלילית, בטענה שזה "רצון העם", היא לא פחות ממהפכה.

אני מתנגד והתנגדתי כל השנים לאקטיביזם השיפוטי. אין לי ספק שהוא כירסם בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות ובעיקר פגע במעמדו של בית המשפט. אבל היום לא מדובר בכך. אין זה ניסיון לתקן ולשפר את מערכת המשפט, אלא ניסיון מודע ומכוון להרוס אותה ואת כל המבנה הדמוקרטי של ישראל. ניסיון ליצור שלטון ללא איזונים ובלמים, שעל פיו של אדם אחד, שכביכול מבטא את "רצון העם", יישק דבר. הרוב האוטומטי שלו בכנסת מובטח, ולצד ההסתה נגד האופוזיציה הוא הופך את הכנסת לגוף חלש מאוד וחסר כל עצמאות. למעשה, הכנסת כפופה אליו. עכשיו הוא מנסה לבטל את האיזונים והבלמים של בית המשפט, כדי להפוך גם את הרשות השופטת לחסרת השפעה. וכל המהפכה הזאת נובעת אך ורק משיקול אישי – הרצון שלו להימלט מאימת הדין.

* מגן המשפט – בטקס חילופי הנשיאים בבית המשפט העליון, בתום תקופת כהונתה של דורית בייניש ועם כניסתו של גרוניס, ב-28 בפברואר 2012, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו:

"נמשיך לפעול כדי להבטיח שלא תהיה שום סכנה לעצמאות בית המשפט. בדמוקרטיה ישנם מוסדות רבים החשובים לתפקודה, אולם מערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו המאפשרת את קיומם של כל המוסדות האחרים. זו הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית וזו הסיבה שאני מעריך את כל מה שעשית, השופטת בייניש. במשך חמש שנים וחצי עמדת בגאון בראש משמרתה של הרשות השופטת בישראל. זאת היתה תקופה לא פשוטה. מערכת המשפט ניצבה לא אחת תחת מתקפה ולא פעם כוונו החיצים ישירות אלייך. ההתקפות הללו לא צלחו, לא לגביך ולא לגבי בית המשפט. בית המשפט חזק ויציב," קבע ראש הממשלה, "לא נתתי ולא אתן לאף אחד לפגוע בו. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות ביהמ"ש בישראל אנו נוריד אותו... אני מבקש לברך את הנשיא הנבחר אשר גרוניס. אין לי כל ספק שתחת הנהגתך בית המשפט העליון של ישראל ימשיך להיראות בעולם כמגדלור של חירות, שבו מדינת ישראל וכל אלה המקדשים את הצדק והחופש יכולים להתגאות."

אמת ויציב. מילים כדורבנות. דברים של מנהיג לאומי, ממלכתי. כך מדבר ראש ממשלה בדמוקרטיה.

מה קרה? מה השתנה? רק דבר אחד. נתניהו הסתבך בפלילים. ואת המגדלור של החירות הזה הוא מנסה לנפץ, משיקולים אישיים, כדי להציל את עורו.

* ביבי צדק – מאמר של יאיר לפיד משנת 2008 פרץ היום לכותרות. המאמר נכתב בתקופת חקירות אולמרט. כותרתו: "חקירוקרטיה". תוכנו – קריאה לחקיקה ברוח "החוק הצרפתי". איך נתניהו הגיב אז על הרעיון? הוא טען שזה רעיון מתועב. הוא צדק.

* האירוויזיון – מבחינה אמנותית, האירוויזיון אינו בדיוק כוס התה שלי. אבל אני מודע לחשיבותה של התחרות, המרתקת אליה מאות מיליוני צופים בכל העולם, ותמיד מאחל הצלחה לשיר הישראלי, שלרוב גם הוא לא בדיוק כוס התה וכו'. בשנים האחרונות, ההזדהות שלי פחתה, כאשר ישראל החלה לשלוח שירים באנגלית. אני רואה בכך נמיכות קומה תרבותית. זו אינה תופעה ישראלית, אלא היא מאפיינת את מרבית המדינות ששפתן אינה אנגלית. במקום שיהיה זה מפגש תרבויות ושפות, כשכל מדינה באה עם שפתה ותרבותה וגאה בהן, זהו מופע חד תרבותי, כשכל המדינות מבטלות את עצמן ואת תרבותן. זה חבל, וכמובן שחבל לי במיוחד כשמדובר בשירים שמייצגים את ישראל. אני מקווה שבעתיד נחזור לשלוח שירים בעברית ושכל המדינות תנהגנה ברוח זו של כבוד לשפתן ותרבותן.

אך, כאמור, למרות הכול, אני תמיד מאחל הצלחה וניצחון לשיר הישראלי. והשנה יש לכך סיבה נוספת – חוסר הפירגון לקובי מרימי, שהיה לספורט לאומי. הלוואי שהוא יטפח על פניהם של כל הציניקנים והלועגים.

קיומו של האירוויזיון בישראל הוא הזדמנות הסברתית אדירה להביא את ישראל לכל העולם ולהציג את יופייה של ישראל, המנוגד כל כך לתעמולה הארסית נגדה. אמנם העדפתי שהתחרות תתקיים בירושלים, אך העיקר שהיא מתקיימת בישראל. עצם קיומה המוצלח משמח גם לנוכח שנה שלמה שבה טרור ה- BDSהאנטישמי פעל בכל כוחו להחרמתה של ישראל, ונחל כישלון חרוץ. אני סבור שנכון נהגה הממשלה בהפסקת האש לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, ואני בטוח שגם האירוויזיון היה שיקול, למרות כל ההכחשות, והוא היה שיקול מוצדק. אילו בוטל האירוויזיון בשל המתקפה הטרוריסטית המשולבת של BDS, חמאס והג'יהאד האסלאמי – היה זה ניצחון אדיר של התשלובת האנטישמית הזאת.

יתכן מאוד שארגוני הטרור, שלא הצליחו לבטל את האירוויזיון, ינסו לחבל בו במתקפת ראווה בשידור חי. על ישראל להיערך לכך מבחינה מבצעית, אך אני מקווה שהועברו לאוייב מסרים מרתיעים על אודות הצפוי להם אם יעשו כן, ושההרתעה תעשה את שלה.

* ניצחון ישראלי – קיומו של האירוויזיון בישראל והעובדה שאף משלחת ואף אמן לא ביטלו את השתתפותם, מטריפים את ארגון הטרור האנטישמי BDS ואת עוזריו ומפיצי תורתו האנטישמית. שנה שלמה הם השקיעו מאמץ וכסף רב, והתוצאה שלהם – אפס. וזה מוציא אותם מדעתם. אפשר לראות זאת בפשקוויל האחרון של רוגל אלפר. הפעם היה זה פשקוויל הסתה ממוקד נגד המיליארדר סילבן אדאמס, שהביא לארץ את מדונה. וכך נפתח הפשקוויל: "סילבן אדאמס הוא אדם בזוי." ולמה הוא בזוי? כי הביא את מדונה ל"ישראל הפשיסטית".

האירוויזיון בישראל חורג ממשמעותו האמנותית. המשמעות הפוליטית שלו עצומה. שונאי ישראל סימנו אותו כמטרה, והניסיון לבטלו או לחבל בו נעשו באמצעות הסתה, ניסיון להחרים אותו וניסיון להביא לביטולו באמצעות מתקפת רקטות על אזרחי ישראל. הם נחלו כישלון חרוץ – וזהו ניצחון ישראלי גדול.

לאחר תבוסתם, לא מן הנמנע שהם ינסו לחבל בו בפיגועי ראווה. נקווה שגם הכוונה הזו תסוכל, ושהאוייב יורתע מפחד תגובתנו הצפויה לניסיון כזה.

* היובל כמופת של צדק חברתי – הנושא המרכזי של פרשת השבוע – "בהר סיני" הוא היובל. בשנת היובל, אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות בא"י לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה המקורית של הנחלות לשבטים ולמשפחות, ומשתחררים כל העבדים העבריים. בכך, אחת לחמישים שנה נמחקים הפערים הכלכליים שנוצרו מאז היובל הקודם – העשיר שצבר אדמות ונדל"ן מוותר על כל ההון שצבר וחוזר אל נקודת המוצא. העני שאיבד את רכושו ואדמתו, מקבל אותם בחזרה. כך, נוצרת מציאות של שוויון וצדק חברתי. נכון, מנקודת מוצא זו מתחילים מחדש החיים הכלכליים ונוצרים מחדש פערים. אך היובל מונע היווצרות פערים גדולים מדי, מווסת את הפערים ושולט על גובהם, אינו מאפשר התרחבותם מדור לדור באופן שבו נולד דור שלישי, רביעי וחמישי לעוני כמעט ללא מוצא, ומצד שני – דור רביעי וחמישי לעושר מופלג, שאין בו כל צורך. וגם במהלך השנים שעד היובל הבא, התורה אינה מאפשרת שוק פרוע וחזירי, אלא היא מחייבת את החברה ואת החזקים בה בחובות רבות ואוסרת איסורים, על מנת לקדם את הצדק והשוויון.

האם ניתן ליישם את היובל בחברה המודרנית? ספק רב. מה שחשוב אינו מילוי המצווה כלשונה, אלא אימוץ רוחה וערכיה ויצירת דרכים מעשיות להגשמתה בימינו. המצווה יוצאת נגד בולמוס ההתעשרות, רדיפת הבצע חסרת הגבולות והבושה וקוראת להתערבות חברתית לצמצום הפערים בחברה ככל הניתן.

זה עתה חגגנו את חג העצמאות של מדינת ישראל בשמחה גדולה ובגאווה גדולה, ויש לנו בהחלט הרבה מאוד במה להתגאות, אך יש לנו גם הרבה מה לתקן, בתחומים רבים. התורה מציבה לנו מופת של צדק חברתי, בהתאמה למציאות תקופתה. ברוח זו, עלינו להציב לעצמנו מופת של צדק חברתי, אליו עלינו לחתור בימינו, ומול בעיות החברה שלנו. פרשת "בהר סיני", מאירה לנו את דרך התיקון החברתי: דרך הצדק החברתי.

* עונג שבת – בשבת עברתי ביישוב הבדואי זרזיר בעמק יזרעאל. היו בו יותר דגלי ישראל מאשר ביישוב יהודי ממוצע.

* ביד הלשון: רמת דוד – בשבועות האחרונים, בעקבות יוזמת נתניהו להקים בגולן יישוב שיישא את שמו של טראמפ, הצגתי שורה של יישובים הקרויים על שם מנהיגים זרים: בלפוריה (בלפור), כפר טרומן (נשיא ארה"ב טרומן), כפר מסריק (נשיא צ'כיה תומאס מסריק), טל שחר (שר האוצר האמריקאי מורגנטאו), רמת יוחנן (ראש ממשלת דרום אפריקה יאן סמאטס) וכפר בלום (ראש ממשלת צרפת ליאון בלום).

בלפוריה אינה היישוב היחיד המנציח את גיבורי הצהרת בלפור. על ההצהרה חתום, אמנם, שר החוץ הלורד ארתור ג'יימס בלפור, אך האיש שקיבל את ההחלטה הוא ראש הממשלה דיוויד לויד ג'ורג'.

לא מגיע לו יישוב? מגיע גם מגיע.

על שמו של לויד ג'ורג' נקרא קיבוץ רמת דוד, בעמק יזרעאל המערבי, שנוסד ב-1926. סמוך לקיבוץ נמצא בסיס חיל האוויר, שנקרא אף הוא, בשם הקיבוץ, רמת דוד.

אורי הייטנר