סלמאן רושדי: "האנחה האחרונה של המורי", תירגם יורם מלצר, כתר הוצאה לאור, ירושלים, 1999, 388 עמ'.

לא רק אצלנו אלא גם בספרויות אחרות קורה כניראה לעיתים שככל שהסופר מפורסם יותר כן ספריו נעשים יומרניים וקשים לקריאה אך גם "חשובים" יותר, בזכות ההילה האופפת אותו ומאפשרת לו לכתוב כאוות-נפשו יצירות מסובכות, ארכניות, מעורפלות, שאילו כתב אותן סופר-מתחיל היה כתב-היד מוחזר לו או עובר עריכה קפדנית ומקוצר לחצי, וייתכן אף שהעורך היה מבקש לכתוב מחדש חלקים רבים, במקום אלה שאינם הגיוניים אפילו על פי הגיונה הפנימי של היצירה.

 "האנחה האחרונה של המורי" לסלמן רושדי אולי נופל תחת ההגדרה הזו. מצד אחד הוא ספר אידאלי לדיונים אליטיסטיים שבהם המשתתפים מרעיפים כבוד, בקיאות וחשיבות זה על זה, כמו בתוכניות של ברנארד פיבו. מצד שני הוא מחייב מאמץ אדיר מצד הקורא להמשיך את הקריאה בו ולא להפסיק באמצע או כבר בהתחלה. וייאמר מיד, הנוסח העברי של יורם מלצר הוא יוצא מן הכלל, מאיר עיניים, מסביר טקסט קשה, רצוף אסוסיאציות היסטוריות הודיות וגם תרבותיות חובקות-עולם שצריך להיות אנציקלופדיסט כדי לדעת ולהבין את כולן. ייתכן אף שהתרגום העברי, שאינו מותיר כמעט שום מילה סתומה וללא פירוש, הינו ברור, מפורש ונוח לקריאה יותר מאשר המקור האנגלי. שמעתי שקוראי אנגלית רבים מתקשים לקרוא את רושדי.

חרף הלבוש העברי המעולה, אין הקריאה בספר בגדר תענוג אלא דומה יותר ללימוד טכסט היסטורי בסמינר באוניברסיטה, וזאת תוך ידיעה ברורה שלפחות מחצית ממה שאתה למד הינו בדייה ספרותית טהורה שאותה משלב רושדי בעובדות היסטוריות. תחילתן בווסקו דה-גמה, במושבות פורטוגל בהודו, במשפחת דה גמה הנוצרית בקוצ'ין, בגירוש היהודים מספרד ב-1492 והגעת חלק מהם לקוצ'ין ובקהילה היהודית בקוצ'ין – וסופן בבומביי של ימינו, עיר של פוליטיקיה, מאפיה, סמים, זנות, עוני ואלימות נוראה, וכן בעיירה נידחת בספרד – שבה מוצא המורי, מוראש זוגואיבי, גיבור הספר ומספרו, דור רביעי לקורות משפחתו הנפרשים כאן – את מותו.

עבודת ההכנה שהשקיע רושדי ברומאן היא עצומה. לקורא הדיוט כמוני, שאינו היסטוריון מקצועי בתולדות ספרד, פורטוגל והודו, ניראה שאין אפילו שגיאה היסטורית אחת, לבד כמובן מהבדיות הספרותיות, המזכירות מאוד את תערובת המציאות והדמיון ב"מאה שנים של בדידות" למארקס. אפילו קברו של וסקו דה-גמה בקוצ'ין, שתחילה חשבתי שזוהי טעות שהרי ליד ארון-האבן עם פסלו הצטלמתי בכנסיית ז'רונימוס הצופה על נהר הטז'ו שבליסבון – מתברר בהמשך הספר כקברו הריק, שמשם אכן הועברו עצמותיו לפורטוגל.

כושר ההמצאה של רושדי אכן מדהים, וחרף הקושי לקרוא את הספר, (תוך היעזרות מתמדת באילן המשפחתי המצוייר בתחילתו), אתה נכבש בקסם האפל של דמויותיו, במוזרויות המדהימות שלהן, בניסיון ההירואי לכתוב על הודו כמעט רק מתוך זוויות ראייה של מיעוטים: פורטוגזים, נוצרים, יהודים, אנגלים; והמוטו לכל אלה הוא אולי המשפט של סבו של המורי, קמונאש – "כאשר השמש של האימפריה [הבריטית בהודו] שקעה, לא טבחנו באדונינו לשעבר, אלא שמרנו על זכותנו לעשות זאת זה לזה..." (עמ' 38).

אחת הגיבורות המרכזיות, אורורה, אימו של המורי, היא ציירת מפורסמת וניתוח ציוריה וציורי ידידה וסקו מירנדה, ובהם הציור "אנחתו האחרונה של המורי" (הקצרת היא מחלה משפחתית בבית דה-גמה) הם ראי נוסף שבו משתקפת עלילת הספר, הסבוכה כסיפור בלשי הנמשך על פני ארבעה דורות ויותר, והוא שזור בנבכי הפוליטיקה ההודית מגאנדי ונהרו ועד אינדירה ובנה, ורבים אחרים.

בדמותו של המורי, ובייחוד בתיאור סופו, יש לא מעט קירבה ל"תוף הפח" של גראס ול"הטירה" של קאפקא. בכלל, דומה שללא רקע תרבותי וספרותי רחב, קשה לקורא לעמוד על כל הדקויות והשנינויות שביצירה המדהימה הזו.

ואולם את הקורא היהודי היא מדהימה באספקט נוסף, שהייתי מהסס לכנותו אנטישמי. אביו של המורי, אברהם זוגואיבי, הוא יהודי מקוצ'ין שאחד מאבות-אבותיו היה כניראה הסולטן המוסלמי הגולה האחרון בספרד. אורורה דה-גמה, אימו של המורי, היא נוצריה. קשה לומר שהדמויות בספר משכנעות בלכידות שלהן, הן יותר בבחינת קולבים שעליהן ניתלים חליפות מלבושים צבעוניים-להפליא כיד דמיונו הפרוע, גם האירוטי, של רושדי, ואולם המקרה של אברהם זוגואיבי, שיש בו קונוטאציות ברורות לאברהם אבינו המקריב את בנו, ופחות ברורות לשיילוק, יש בו גם צד מסליד במיוחד.

מתברר שאברהם, המולטי-מיליארדר מבומביי, הוא אבי רשתות הזנות של נערות הודיות עניות הניקנות ממקדשי הכפרים שבדרום היבשת; הוא מייסד חברת הטאלק ההודית הגדולה כדי לחפות על סחר ההירואין; הוא הספסר-היזם הגדול ביותר בבניית רובעים חדשים בבומביי, שחלקם מתמוטט בגלל השחיתויות שבבנייה; הוא קשור בסוחרי-נשק בינלאומיים כדי להביא למזרח-התיכון נשק קטלני, העלול גם לאיים בהשמדה על ישראל; הוא, היודע-כל באמצעות מרגליו הנסתרים, עומד גם כניראה מאחורי רצח אשתו הנוצריה אורורה ואף מגרש לבסוף לספרד את המורי, בנו המוזר בעל היד החזקה והמעוותת ובעל הגיל המזדקן במהירות כפולה מן הטבע. גם אברהם נרצח לבסוף בפנטהאוז המפואר שלו, באחד ממגדלי המסחר הגבוהים של בומביי.

 "אנחתו האחרונה של המורי" הוא רומאן ארוך, קשה, מלא קסם אפל, מושך וגם מייגע, ואת היהודי שבי – קצת מרגיז.

אהוד: נשלח לפרסום ב"ידיעות אחרונות" בפברואר 1999. איני זוכר אם ומתי פורסם.