בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק ארבעים ואחד

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון

חלק ראשון של הפרק

אחרי שנים, כשהייתי כבר סטודנט בירושלים, מצאתי עבודה בתור מורה בבית-ספר ערב בכפר-הנוער החקלאי שבו שהיתי בנעוריי.

חמש פעמים בשבוע, בחצר התחנה המרכזית שברחוב יפו, פינת הרב קוק, לרגלי ביתו של ד"ר טיכו, הייתי עולה על האוטובוס העושה דרכו בכביש שמתפתל בין ההרים עד שהייתי מגיע לכפר-הנוער. בכניסה היה עדיין אפשר לראות את סימני הטרקטור, שהתנגשתי עימו בקיר המזכירות, שעה שנהגתי בו. אך רוב הסגל, חוץ ממוסקה הרפתן, התחלף, ואיש לא זכר אותי.

לא אהבתי להורות, וגם לא היתה לי הכשרה מתאימה להוראה. לימדתי עברית, פעולות-חשבון יסודיות, וגם משפטים אחדים באנגלית, כדי להעניק הרגשה טובה לתלמידיי, שרובם היו מופרעים אפילו יותר ממני בתקופת נעוריי, שבה נשלחתי לכפר. הרמה ירדה, אחרת ודאי לא היו מניחים למורה לא-מוסמך כמוני ללמד במקום.

בבואי מירושלים הייתי אוכל בחברתם בחדר-האוכל ארוחת-ערב, שלא השתנתה מימי הצנע, ימי לימודיי בכפר: קציצות-דג קרות, תפוחי-אדמה תפלים, צוננים אף הם, משיירי הצהריים, תה קלוש בממתיק מלאכותי, וסלט עגבניות רכות עד כדי רקב.

מדריכה, או אולי היתה זו אחות-מטפלת, עברה בין השולחנות וחילקה לכל נערה ונער, ליד צלחותיהם, גלולות לבנבנות.

שאלתי את אחד מתלמידיי: "מדוע נותנים לכם גלולות?"

והנער ענה: "בשביל להרגיע את העסבים."

התלמידה טפירו אוליביה, בקיצור אולי – היתה נערה מפותחת מכפי גילה. שיער שחור ועבות, חזה בשל, פיטמות מחודדות מזדקרות מבעד לחולצת טריקו דקה, שלאן שלא הסתכלתי שבו מבטיי ונפלו עליה. אמרתי לעצמי שהן ודאי חומות כשוקולד כמו אצל המזרחיות והלוואי שאזכה למצוץ אותן.

פניה היו עגלגלות ובהן בורק זוג עיניים תאבות חיים, פראיות, ועם זאת חסרות-ביטחון. בחושניות הראוותנית לא נבדלה מהבנות האחרות בכיתה, אלא שהשאר היו צנומות למדי, דלות מראה, ואחדות גם עקומות פרצוף, כך לפחות ניראו בעיניי. בכולן פיכתה תחושת עזובה ויתמות שגרמה להן לרצות להידחק אליי ולהתלטף עליי, צמאות למגע.

וכי יכולתי לאכזב אותן? – כל רתיעה מקירבתן היתה מתפרשת כאפלייה או כסלידה מהן.

הנערים בכיתה היו נועצים בי מבטים מחשידים, כאילו אני מנסה להפיק הנאה מההתפנקות וההתחככות החתולית של הבנות, וגם אני התקשיתי להבחין בגבול הבלתי-ניראה שבין היותי כדוגרת סוככת על אפרוחיה ומלטף אותם לעיתים במשק כנפיו – לבין תשוקתן של הבנות לגרות אותי על-ידי קירוב גופן לגופי, להסב את תשומת-ליבי, כל אחת – אליה, ורק אליה. תחתוניי התלחלחו למגען, ואני שיכנעתי את עצמי שאני עוסק בחינוך!

לימדתי רק שעתיים ביום, לפנות-ערב. ערב אחד, לאחר שהסתיים השיעור, התקרבה אליי אולי לשאול דבר-מה באנגלית, ודחפה את חזה אל זרועי בצורה מתגרה, והיה נידמה לי שהיא קורצת לחבריה ולחברותיה שנישארו לשבת עדיין על כסאותיהם בכיתה. הדפתי אותה מעליי, לא בגסות, ואמרתי: "טוונטי ניין באנגלית זה עשרים ושש, ובפעם הבאה – אל תידחקי אליי!"

פניה העלו סומק עז, שחום. עוד רגע תתנפל עליי ותתקע בי ציפורניה, אך במקום זאת חלפה על פניי בריצה ונעלמה מן הכיתה במשיכת-דלת עזה שהפילה אחריה גליון קרטון של עיתון-קיר בקול טריקה.

התעלמתי ממעשיה, אך אותו ערב, בחדרי השכור, משהק מן הבצל שהיה בסאלאט העגבניות הרקובות, נשקתי שוב ושוב לפיסת הזרוע, היכן שליבה הצעיר של אולי נגע בי בכוונה.

למוחרת, לאחר שיעור שעבר מבלי שטפירו אוליביה תופיע, חזרתי בערב באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה ברחוב יפו, ליד כיכר-ציון.

הייתי שקוע בהרהורים על משכורתי הדלה כמורה-חלקי בכפר-הנוער, כאשר פגשתי מולי במידרכה את ש"י עגנון. פניו הצרים של הסופר היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כקלף חום-ורדרד עטור כתמים, הזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמבקש לשאוב בסתר את מהותי אל קירבו, והכל מתוך סקרנות עזה.

חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך אנשים נמוכים השואפים לגבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. כאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון השיחה שלו-עצמו, כאילו באפשרותו לדבר גם אחרת, אך אינו רוצה בכך.

הוא שמח לפגוש פרח-ספרות כמוני, שמבלי לפרסם מילה כבר בער כולו ברצון ההתבלטות וההתייחדות של אבירי הספרות הצעירה. בשעתו קיבל אותי לביקור בביתו שבתלפיות, לאחר שכתבתי לו שסיימתי לקרוא את כל כתביו, וברצוני לפוגשו. אולי נעתר לי גם בזכות הידידות שלו עם דודתי יעל, על חוף הים בתל-אביב, בנעוריה. היא סיפרה לי שיום אחד שכבו יחד אלא שברגע האחרון נמלט מחדרה והיה עליה לגמור ביד.

עתה תפס בחביבות בזרועי, ונשען עליי קימעה בהליכתו. לאחר שיחה קצרה, שבמהלכה חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו (שאמנם באותה עת טרם זכה בפרס נובל), פנה הוא אליי בשאלה מתנגנת:

 "אפשר גם אתה צריך להשתין?"

אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.

נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הנסיעה העגומה באוטובוס הקר, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

הוא ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו. פסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, המואר והנטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע שאינו חוזר לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, שווה בין שווים ליד קיר המשתנה, ולספר על כך לבניי ולנכדיי עד לדור אחרון.

לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר, וארשת פניו רצינית. דומה שחשש ללכת לבדו להיפנות לצרכיו בסביבה זו.

המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה, שטרם הפך למדרחוב, ולאורך רחוב קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות, שכונת מגוריו.

נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת הטיול, מקווה בסתר-ליבי שאולי רותי תחלוף במיקרה על פנינו ותראה אותי בחברת הסופר המפורסם, שאז בוודאי לא תוכל עוד לסרב להפצרותיי ותניח לי לשכב עימה בחדרה הקטן והחמים, אף כי אני מעדיף עתה, יותר מכל דבר אחר בעולם, יותר מהתמסרותה לי – להשתין, פן יקרה לי מה שקרה לגיבורו של קנוט האמסון ברומאן "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה בילה, ולבסוף הרטיב במכנסיו.

ועוד אמרתי לעצמי, בכעס גובר והולך – הנה אני הולך עם סופר ששני דורות של ספרות עברית חוסים בצל אדרתו הגדולה, סופר אשר כדי להיטיב להבין את כתביו הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, ועל מה אני מהרהר?

על השתנה!

ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו מחשבה, או שאלה, שהירהרתי בה רבות.

האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה?

כל זה התרחש, כאמור, בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.

 "לא!" יקדו עיני עגנון בחמת-פתאום, "הוא – עוכר ישראל!" – הוסיף משפט אחד או שניים בגנות תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, ו"אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" – קפץ על האוטובוס שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –

 "בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו אבל הוא כבר לא שמע.

מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. חששתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.

והרטבתי במכנסיי.

מכיוון תחנת-הרכבת עלתה שריקה מיותמת של קטר שגרר קרונות ריקים. אמנם זוהי כרוניקה ולא סיפור בדוי, אבל כדאי לשים לב לשריקה.

הימים עברו עליי בתחושת כישלון צורבת.

מזג-האוויר הלך ונעשה קריר יותר, גשום וסוער, ואני מיטלטל מדי יום לכפר-הנוער, לאכול את קציצות-הדג הקרות ואת תפוחי-האדמה הצוננים עם סאלאט העגבניות הבשלות עד להרקיב, והבצל המסריח – שהם, לבד מכריכי-לחם אחדים ממולאים בביצה קשה, היו ארוחתי המבושלת היחידה ביום. ואני מלמד כיתה סרבנית, צוננת, ששינאתי אליה הולכת וגוברת, וחוסר הצלחתי ללמד מאיים על מקור פרנסתי היחיד. אני חוזר במכנסיים, ששוליהם רטובים מגשם, אל חדרי המוסק בצמצום בגלל הצורך לחסוך בנפט המסריח, ונרדם בקור, כי מסוכן לישון עם תנור נפט בוער.

ערב אחד, מיואש כמעט לגמרי, למרות שעות היום שעברו עליי בנעימות יחסית באולמות המוסקים של בנייני מייזר ולאוטרמן, בגבעת רם, ששם התרכזו לימודי הפקולטות למדעי הרוח והחברה (מיציע הקומה השנייה במייזר ראיתי את פרופ' חיים שירמן יוצא מחדרו שבקומת הכניסה ונתקל בפרופ' לאה גולדברג בעלת הפנים הטראגיות שיצאה מחדרה הסמוך – ומעוצמת היתקלותם, הוא היה גבר שמן למדיי והילוכו גמלוני, תוקע נאד אדיר שהותיר בי רושם רב יותר מכל שירת ספרד שהיתה תמיד חרזנית בעיניי) – לא התאפקתי והיקשתי על דלת הדירה, שבה שכרה לה רותי חדר.

גם היא, כרוב בני-דורנו, באה כדי ללמוד באוניברסיטה הירושלמית שהיתה אז היחידה בארץ, ואני שבתי ונאחזתי בה, באהבה נואשת, מאז נפגשנו מחדש. השתוקקתי לספר לה על הפגישה שהיתה לי עם עגנון. על התלמידה טפירו אוליביה שהתחככה בי בכפר-הנוער, שבו בילינו רותי ואני חלק מנעורינו.

התנהגתי כטווס המבקש לעורר עליו אהבה בקרב בנות-מינו. רותי היתה לבדה בדירה. שתינו יין מכוסיות פלסטיק קטנות. הצחקתי אותה בתיאור קורותיי. אחר-כך אמרתי לה שנוכל לשכור חדר באחד הבתים הזולים ברחוב החבשים או הנביאים, אם נחליט לחיות יחד – על חתונה לא העזתי לדבר, עדיין.

רותי עשתה עצמה כלא מבינה. גיפפתי אותה. ריח חריף ומושך עלה מצווארה.

 "איזה בושם זה?"

היא ישבה על ספתה, "רבלון אינטימט," ציחקקה בצרידות, נאנחת, ואני כורע על ברכיי וטומן ראשי בחיקה, משתדל שתלתליי ילטפו את ביטנה ויגרו אותה. אם תרשה לי אנשק את רגליה – אך היא ביקשה ממני לקום, ומשכה אותי אחריה, בקול חנוק, אל חדרה של בעלת-הבית, ושם, על המיטה הרחבה, מיטת האלמנות – התפתלנו שעה קצרה כשהיא נענית-ולא-נענית ומניחה לי להפשיל במקצת את חצאיתה וללטף את הפנים של ירכיה החלקות, שבעיניי היה המקום הנכסף ביותר עלי אדמות, אך כאשר העזתי, שנינו בבגדים עדיין, לשלוף את אברי הזקור ולפרפר עימו על ירכה הלבנה – הדפה אותי מעליה בחמת-זעם, כאילו דבר טמא נוגע בה, מבקש להכיש אותה –

היא התיישבה על פאת המיטה, מתקפדת, כולה זוויות חדות ומרפקים, ועיניה יקדו כלפיי, באפלה, רוחשות מבט אוייב, כך חשתי מתוך התנשמותה הנרגזת, המגורה –

הבת של אבול-באר'ל, לדחות אותי – לאחר שכמעט עמדתי במעלה אחת עם עגנון במשתנה? – אוך, אוך, איזו כפויית-טובה –

ואני הנפתי את ידי וסטרתי לה באחת על לחייה.

כמעט פיצפצתי אותה. גומר חשבון. הא לך גם בגלל דודה בת-שבע שהפרד של אבא שלך הרג אותה עוד לפני שאת, הנסיכה, נולדת!

רותי פלטה צעקת בהלה חייתית – הייתי סבור שמכל הדירות בסביבה יתקהלו עתה שכנים להסגירני למשטרה – אך הדממה הירושלמית נישארה כשהיתה, ורק אני, שהחזקתי את כפות-ידיה בכוח ממש כמו בשעה שסגרתי כצבת על זרועותיו של יוסקה-דרעק (והושא אל-עטאר אביו בא מאחור וכבל אותו) – כדי שלא יעלה על דעתה להחזיר לי – – מצאתי עצמי מגורש מעל פניה בשתי מילים רוויות ארס, "עכשיו תלך – "

והלכתי.

אותו לילה החל לרדת שלג.

למוחרת הלכו הסטודנטים לאוניברסיטה ברגל, חוצים את עמק המצלבה מכיוונים שונים, והעמק עדיין כולו גבעות חשופות, רק מעט עצים, כמעט שיחים, עוטים לובן קר. אחר-הצהריים צעדתי חזרה לחדרי, קופא. נותרו לי רק תמצית תה, לחם וחמאה. הקפדתי לקנות חמאה בגלל ערכה התזונתי. שתיתי כוס תה, ומבלי לחמם את החדר שבתי ויצאתי רגלי לתחנה המרכזית ברחוב יפו, ליד כיכר ציון. תלונות אחדות כבר הצטברו עליי בכפר-הנוער, מחכים רק שתימצא להם סיבה טובה לפטרני, לכן אינני יכול להיעדר היום. הייתי רעב. אם האוטובוס לא יסע בגלל השלג, אוכל בכל זאת לבקש שישלמו לי על עבודתי.

למרבה הפלא, האוטובוס יצא לדרך, ריק-למחצה, והוריד אותי, יחידי, בתחנה שמעליה מתגבה מדרון הגבעה, הנטוע אורנים ומכוסה מטליות שלג לבנבנן על רקב מחטים ואפר שריפות שאירעו בקיץ. החורש רחש טפטוף טיפות של הפשרה מתמדת, כצלצולי קרח נמס.

התחלתי לפסוע לעבר כפר-הנוער, והנה, דמות נערה מחכה לי, ניתקת מאחד האורנים בחורשה, לצד הדרך, ופוסעת לקראתי –

 "המורה – "

טפירו אוליביה! שכה אחיה –

לבושה קל, ז'אקט שחור, מחוספס, מחומר פלאסטי דמוי-עור, ללא אפודה, ונעליים דקות, שטוחות.

 "מה את עושה כאן, אולי?"

 "המורה, המורה בטח כועס עלי... באתי להגיד לו שאני מצטערת... שהוא כמו אלוהים בשבילי... לפעמים... אני כזאת מורגשת..."

 "אלוהים?" התבלבלתי, "מדוע את לא לבושה, אולי? שלג מסביב! את תתקררי – "

 "חיים שלי לא חשובים," אמרה, "אני רוצה שהמורה יזכור אותי, שאני שווה משהו, שאני לא שרמוטה – "

 "אבל, אני לא – "

המראה שלה עורר חמלה. על לחי כשלה הייתי יכול לסטור? – לא ולא. אולי היא טובה פי כמה מרותי המופרעת, שמאהבתי אליה איני יכול להשתחרר. לחייה של אולי חלקות מאוד, וקצת מאדימות עתה, בגלל הקור. אפה שרוע מעט, גבותיה כהות. שערה השחור, החלק, גולש כמסגרת לחיוכה המתחטא, נפזר על ז'אקט הפלאסטיק הזול שעוטף את כתפיה, נוצץ ושחור כשערה. בעיניה היה חיוך שקט של הבנה, ארשת כנועה, מיסתורית, שמזמינה אותי ללטף אותה כשהיא שולחת אליי מבטים של קטיפה –

ליבי הלם בפראות, כפות-רגליי הצוננות התחממו בבת-אחת. מגיע לי, מגיע לי – אפילו אם היא שרמוטה – כאן, בשלג!

אבל ביושר של מורה אמרתי לה – "כבר מאוחר, אולי, בואי איתי, נעלה לכפר – "

שיניה נקשו. היא לא ענתה. התקרבתי אליה אך היא נרתעה לאחור, נסוגה לעבר חורשת האורנים, ורגליה הדקות, כעז ערבית שחורה, הותירו עקבות כהים בשלג, חורים שמהם ביצבצה שכבת מחטי האורן היבשים.

 "מה יש לך, אולי? למה את בורחת? לא קר לך?"

רגע התבוננה בי, מלמעלה, ושוב רצה ללב החורש.

אני פסעתי מהר אחריה, במעלה הגבעה, שוקע במטליות השלג, באיוושת העלווה שחורקת תחת פסיעותיי. במרחק ניכר מהכביש, שנמשך למטה, עצרה אולי ושוב פנתה אליי. הגעתי מתנשף. נעליה היו רטובות מאוד. כולה רועדת.

 "למה את בורחת, אולי?" קרבתי למקום שבו נפרדתי מרותי לפני שנים, ניצב בין האורנים מבלי דעת מה עליי לעשות. מה מותר לי, בתור מורה.

רגע ממושך אחד הביטה בי אולי בעיני איילה נפחדת, כמצפה למשהו, קצרת-רוח, מתנשמת. אחר-כך התנפלה אל חזי, פורפת את כפתורי-הקרן הגדולים, דמויי שן-פיל, השבויים בלולאות-חבל במעיל-המלחים האפור, חותרת בתוכו ונאספת אליי, כאילו רק לכך חיכתה. היא פירפרה מול ליבי. עומדת על תלולית אדמה ושלג, מעט גבוה ממני, פניה סמוכות לשלי, ואני סגרתי עליה ברחמים גדולים בכנפי מעילי וביקשתי לחמם אותה, נשקתי לעפעפיה המפרכסים, לשמורות עיניה המלוחות, לאפה השרוע מעט וללחייה הצנוניות, האדמדמות – הרגשתי לב אחד פועם בשנינו, עומדים בתוך השקט של שעת השקיעה הקרה בהרי ירושלים המושלגים-בחלקם – מטליות-מטליות, בלבן, בשחור, באור אחרון, מוזר, שהסתנן מבעד לעננים והקדים את אור-הדמדומים הטבעי של שעת בין-הערביים –

אולי נצמדה אליי, נואשת. אני הייתי נואש לא פחות ממנה. מחפש מתחת לחולצתה הדקה את שדיה הגאים שהאחד מהם נגע בי לעיני הכיתה, ולוחש בשפתיי על עיניה כמפנק אותה, "טוב שבאת – המורה יפנק אותך, המורה יחמם לך, אולי – " והיא ענתה, "שהמורה לא יפחד, אני אני חמה, חמה, אבל לא שרמוטה, שהמורה ידע, שהוא כמו אלוהים בשבילי – " ופתאום כל השלומיאליות שלי בפגישה עם עגנון, וכל מה שעלבה בי רותי אתמול בלילה כאילו הזין שלי מטמא אותה, מלא ארס –

כל ההשפלות הפשירו עתה, השתחררו אל חצאיתה המופשלת של אולי, ואני שטתי בהנאה רטובה בתוכה, בחמימות שלה, שלי, פורם את שפתי ערוותה כקולף אשכולית בשלה, ונזהרנו שלא למעוד על מצע הטחב וקציפת השלג שבהם קירטעו כפות רגלינו הצוננות, ואני מזריע אותה בעודה נלחצת בגבה אל גזע עץ, וריח שרף-אורנים חריף באוויר היבש ממלא אותנו בזעקה חנוקה של עונג שמתפרץ על פני גבעות מטולאות כתמי לובן הפרושות לרגלינו סביב –

רותי, סליחה, אולי – אולי שלי עתה, ערוותה הלחה, תחת חופת העננים הקרה, וטיפות השלג המפשירות מצמרות האורנים על פנינו הלוהטים.

 "אולי," הייתי אדם חדש, מסוחרר, "בואי אלי, נחיה יחד, תהיי את אשתי." כבר התאהבתי בנעוריה, בכניעותה.

 "המורה, אבי יהרוג אותי," אמרה, "אצלנו זה לא כך – "

בידיה הקטנות עוד הדפה אותי ברגע האחרון, טפחה עליי, אך כבר היה מאוחר מדי, הייתי בתוכה. ורק הרטיבות המצננת, המצמררת, שעמדנו בה, מנעה ממני להחזיק בה כאשר התנתקה פתאום ושעטה במורד, אל הכביש, בוטשת בנעלי-הסירה הדקות על תלוליות בוץ-ושלג לעבר כפר-הנוער, וכנפי הז'קט השחור, חסר הביטנה ודמוי העור שעליה – פירפרו אחריה ונבלעו בחשיכה-למחצה.

שטפתי-ניגבתי את עצמי בשלג וקינחתי במטפחת. לא הלכתי אחריה לכפר, אל תלמידיי המחכים לי לשווא, אלא חזרתי לתחנת-האוטובוס, ושם, מכורבל במעילי, בסככה הפתוחה לכל עבר, בחושך, ובטרם אקפא כליל – אסף אותי האוטובוס והחזירני, מדיף ריח אורנים וזרע טרי, בכביש שהתפתל בין ההרים, עד ירושלים.

השלג נמס. מזג-האוויר התבהר. שיפולי הגבעות הצמיחו ירק. רקפות חיוורות ביצבצו לצידי הדרך, חבויות בין הסלעים.

אולי נעלמה. שוב לא חיכתה לי ליד התחנה שממנה עולים לכפר-הנוער.

באחד השיעורים התגברתי על היסוסיי ושאלתי את הכיתה: "איפה טפירו אוליביה? לא ראיתי אותה כבר כמה זמן."

 "התחילה עובדת ברפת, המורה!" – ענו לי במקהלה חברותיה, אלוש, אילוז ואלבז, ומיד כיסו בכפות-ידיהן על פיהן, ופרצו בצחוק חנוק.

כשחזרה אולי לבקר בשיעורים, היתה מאחרת, חולמנית ופרועת-שיער, נודפת ריח חלב טרי בעוברה על פניי, ומעוררת עליה משום מה את צחוקה של הכיתה.

הכיתה נעשתה פרועה מאוד. משהקים מולי בפה פעור, מעשנים. הבנים דחפו ידיהם לחולצות של הבנות. בייחוד היו מתאנים לאולי. יום אחד ארמנד חיון, דווקא מחלושי הגוף בכיתה, קפץ עליה כיתוש באמצע השיעור בתנ"ך, תקע ידו בצווארון חולצתה מאחור, ושלה משם בזריזות ביצה קשה, לקול צחוקה הכבוש של הכיתה כולה, שפרצה עד מהרה בחגיגת טירוף.

אולי לא נישארה חייבת, היא קמה ממקומה בפנים סומקות והתחילה לצרוח ולחבוט בארמנד, אך הוא פיצח את הביצה על ראשה ונמלט מתפיסתה, כשהוא רץ סביב-סביב בכיתה. חמתי בערה בי. קראתי לארמנד לעצור, אך הוא לא הקשיב לי. תפסתי בו כשהוא חולף במרוצה, משכתי בחוזקה את ידו כדי לעוצרו, הרפיתי ממנו לרגע – ואז סטרתי לו בכל כוחי על לחיו!

אני טעיתי. היה זה כמובן דודי ההולל אלכס שתפס בחוזקה את זרועותיו של יוסקה-דרעק והסגיר אותו להושא אל-עטאר אביו, ומשם כבר היתה הדרך קצרה למוסד לעבריינים צעירים "דער צוקונפט בומצן" בגרמניה.

אצלנו, המשפחות של מייסדי המושבה, אבותינו הם אנחנו ואנחנו הם. אולי זה לא הגיוני ברומאן אבל זה אופייני לכרוניקה איכרית שהצטברה במשך דורות. היא דומה לציור רחב-יריעה וסינאופטי שבו מושג הזמן אמנם אינו קיים אבל כל סצינה וסצינה מתעוררת בציור לחיים ומתנועעת, כאשר מתבוננים בה, ומממשת את אשליית הזמן, הכלוא בתוכה, כניראה לנצח.

אחרי חופשת פורים פיטרו אותי מעבודתי.

טענו שהקבלות שהבאתי על קניית ספרי לימוד אינן מתאימות לסכום שקיבלתי מגזבר הכפר.

אני אכן גנבתי אז חלק מהכסף וקניתי בו שלושה כרכים משומשים של ספר הזוהר, שנזקקתי להם לצורך עבודה סמינריונית לפרופסור ישעיה תשבי על תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י. בשאר הסכום הלכתי מדי יום לאכול חומוס מונטנייה אצל אלברט במסעדת "טעמי" ולשמוע אותו גוער בסועדים ומעליב אותם.

לאחר שקראתי את תולדות חייו של שבתי צבי, שכתב פרופסור גרשם שלום, אמרתי לעצמי שאם ממילא אני שרוי במחיצת הדימונים, מוטב לי שאניח להם לפעול עליי ולעזור לי בפרנסתי, וכך לא יעבירו ימיהם בבטלה אלא יקחו חלק בחיים הממשיים, כפי שמזהיר מפניהם פרופסור ברוך קורצווייל במאמריו ההיסטריים, המתפרסמים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ובהם מסופר על חינגאות שדים בהיכליה הריקים של הספרות העברית החדישה. אני מצטער שלא גנבתי יותר, כי אז היה הכסף מספיק לי לחיי עם אולי וגם ללימודים, ועתידנו היה אולי שונה.

ימים אחדים לאחר פורים היא הופיעה בחדרי, לבושה בז'אקט העור המלאכותי, מזוודת קרטון חומה בידה, פניה שרוטות עדיין מן הקטטה עם ארמנד חיון, מבטה מרדני, ילדותי-מעט, החלטתה נחושה:

 "באתי להיות אישה שלך, המורה. אם תגרש אותי – אהרוג את עצמי!"

 "מה את מדברת, אולי?"

 "אני ארוץ ואשים את הראש שלי תחת הרכבת!"

לא עמדתי בפני הפיתוי.

חדרי היה דל אבל למזלי איש לא ידע מה נעשה בו כי היה מובדל לעצמו, דירה פיצפונת עם שירותים – שירותים! – חדרון עשוי קרשים שניבנה על המרפסת. רותי אמנם סלחה לי על שהיכיתי אותה, וגם אני סלחתי לה על שגרמה לי להכות אותה, אך היא מיררה את חיי בכך שהמשיכה להתעלם ממני ומיאנה להרשות לי לבקר אצלה, בהמציאה כל פעם תירוץ חדש. ידעתי שהיא משקרת, הייתי רואה אור בוקע מחדרה בלילות שעליהם היתה מספרת ונשבעת לי שלא תימצא בבית. נמקתי בבדידותי. יחסי-מין לא היו לי. לא היה עם מי. וכאשר באה אליי אולי התגברתי והדחקתי את חרדתי הראשונה למראה המזוודה החומה שפולשת עימה אל חיי – ומיד נכנסתי אחריה למיטה, שם כבר שכבה, מכוסה בצחוקה הכבוש.

ריחה היה חלב טרי בלול בריח שמיכות-צמר של הסוכנות וניחוח סבון פשוט שבו משתמשים בכפר-הנוער, לא רבלון אינטימט החריף והמגרה של רותי הנכספת – אבל כבר לא הייתי בררן, כמו שאומרים המלחים – כל נמל טוב, בשעת הסערה! – ואולי, עד מהרה היטשטשו תפקידינו והיא נעשית המדריכה שלי. אף שהיתה צעירה ממני, היתה מנוסה ממני. בעלתי אותה בפראות מדי ערב, ולפעמים חזרתי ויצאתי אחר-כך לבדי לעקוב מול החלון של רותי, ממקום המיסתורי הקבוע שלי בחצר סמוכה, ושבתי וחזרתי אל אולי ונדחקתי אליה במיטה הצרה והערתי אותה ובאתי עליה בשנית.

יכול הייתי להרוג אותה ולהשליכה לבור המים הנטוש שבחצר הבית, ואיש לא היה יודע על אודותיה, ולא מתעניין בה – מי היא בכלל, והיכן היא?

ניהלתי מעתה חיים כפולים.

מעלים מרותי את קיומה של אולי, מעלים ממשפחתי, מחבריי הקרובים. איש לא הוזמן לחדרי. המשכתי לצאת בבקרים לגבעת-רם, אך החשק שלי ללימודים פג. לאחר המשכורת האחרונה משיעורי הערב בבית-הספר בכפר-הנוער – אולי ואני נותרנו חסרי פרוטה.

ביקשתי מהוריי שיתמכו בי, והם סירבו. אמרו שביזבזו דיים על לימודיי, שלא עלו יפה, לדעתם. הכרזתי עליהם חרם וחדלתי לנסוע לבקרם כמנהגי, מדי שבועיים-שלושה, לסוף-שבוע, וגם אסרתי עליהם לבקר אצלי.

התחלתי לעבוד בדואר, במדור המיון. העבודה הגרועה ביותר שהוצעה בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים. עבודה משעממת, שכר מגוחך, רק סטודנט נואש כמוני נזקק לה, כי לא היו קופצים רבים עליה.

אולי מיעטה לצאת מהחדר. היא חששה שאביה יגלה את עקבותיה, יחטוף אותה ויחזירה אל ביתו אשר ממנו נמלטה לכפר-הנוער. אני לא חזרתי על הבטחתי לשאתה לאישה, אבל אולי דיברה על כך עבור שנינו וישבה על ברכיי מדי ערב ופיטפטה וליטפה את תלתליי ולא חשה בשתיקתי בנושא או שהתעלמה ממנה בכוונה או אולי פירשה אותה כהסכמה לדבריה?

מצחיק-עצוב לומר שעתה אפילו הארוחות של כפר-הנוער חסרו לנו. קשריי עם חבריי הלכו והתמעטו. העבודה בדואר גזלה ממני שעות רבות, והתחלתי להזניח את הלימודים. אולי השתדלה להקל על חיינו ככל האפשר. החדר לבש פנים חדשות. בפינת המיטבח הקטנה, ששימשה גם לרחצה ולגילוח, כי האסלה יחד עם המקלחת היו מצויות בפחון שבמרפסת, התקינה אולי ארוחות טעימות ממעט ביצים, לחם, חלב וירקות זולים. היא כיבסה את בגדיי. העריצה אותי. כאשר הייתי חוזר לחדר, היתה כורעת לרגליי, חולצת נעליי, מחבקת ומנשקת את ברכיי כאשר שערה הנפלא גולש שחור ועז ומשתפך על שוקיי הבהירות, ואצבעותיי חופרות ומלטפות בנבכי השיער.

אילו היה אפשר הייתי בועל אותה בשערותיה.

לפעמים היינו יוצאים בערב להצגת קולנוע. משתדלים להבליע את עצמנו. היא – מפחד בני-משפחתה שבוודאי כבר מחפשים אחריה, ואני – שלא להיראות בפומבי בחברתה של הנערה הפשוטה הזו. ויותר מכל חששתי פן אפגוש ברותי. כיצד תבוז לי שמצאתי תלמידה מפגרת לצאת איתה, נערה חסרת השכלה שעימה לא אתחתן ולא אופיע יחד בחברה, לעולם! –

בלילות האביב, שהלך והפשיר את ירושלים, באור הכוכבים הצלול שניצנץ אל תוך חדרנו מחלוננו היחיד, שכבנו שעה ארוכה, רועדים קצת בגלל הקרירות השוררת עדיין בחדר בעל הקירות העבים, שותים חלב חם ומשוחחים על עצמנו.

הירבו אז להשמיע ברדיו את השיר גרינסליבס בביצוע הזמר אלפרד דלר. גם כיום נכמר בי הלב כשאני נזכר בשיר או שומע אותו, ירושלים שחייתי בה עולה בזכרוני, ועדיין אני מאוהב ומלא ערגה.

 סיפרתי לאולי על רותי.

כיצד הגענו יחד לכפר-הנוער בשנה שבה אישפזו את אימה שיינע-פשה בבית-המשוגעים (שממנו כבר לא היתה עתידה לצאת אלא פעם אחת ויחידה, לחתונתנו), כיצד אהבתי אותה והייתי עושה הכל כדי להימצא בחברתה אך היא לא החשיבה אותי מעודה כחבר – חבר-ממש, ורק היתה מסכימה לפעמים ללמוד איתי יחד, ובלילות היה קול צחוקה נשמע בין הצריפים, צלול ומתגרה, תמיד בחברת נער זה או אחר, מבוגרים ממני, ולבסוף עם מוסקה הרפתן.

 "מה, עם מוסקה?" נרעדה אולי בצווחה כבושה, מבטאת את הקו"ף בצירה.

 "כן, כן."

ואני המשכתי לספר כיצד ארבתי להם פעם ושמעתי את רותי קוראת בחדרו של מוסקה שיר שאני כתבתי לה, ושניהם צוחקים. אחר-כך ראיתי אותו חולץ את שדה הצח, העגלגל, ונושק לו ואז האור כבה ואני נקרעתי בין הייאוש שדחף אותי לתלות את עצמי על העץ הקרוב, לבין התאווה שאחזה בי מדי היזכרי בשד המגולה –

וכאשר סיפרתי זאת התחילה אולי לבכות וליטפה ונישקה ונהמה כחיה ומצצה אותי. "מסכן שלי. מסכן שלי. אני שונאת אותה, אתה שומע?" הרימה עיניה מבין ירכיי הלחות, "אני שונאת אותה, ככה מתנהגת שרמוטה! את העיניים הייתי מוציאה לה – "

שרועה על גבה היא הפקירה לי את עצמה, את כל פתחיה, ונאנחה, נחנקת מהנאה ורוגז, ארבעתיה מפרפרות באוויר – "שרמוטה, רותי, שרמוטה!"

 "הממזרת!" הוספתי.

 "מה זאת אומרת?"

לא סיפרתי לה. אני את הסודות הכי כמוסים של רותי לא מסגיר. ספק אם רותי עצמה ידעה על כך. הדברים שסיפרתי לה במרוצת חיינו היו רק חלק קטן מכל מה ששמעתי במשפחתי על משפחתה. אולי רק עכשיו, כשתקרא את הספר הזה, יתגלו לה.

מאוחר יותר הפשירה אולי וסיפרה גם היא.

יושבת בשיכול-רגליים במיטה הצרה, גופי מקופל סביבה ומקיף אותה, ראשי מונח על ירכה ומדי פעם אני מתרומם למצוץ בפעם האלף את פיטמותיה החומות ככפתורי שוקולד. סיפרה על ילדותה הדפוקה בחברת אחיה ואחיותיה הקטנים שלא הניחו לה רגע לעצמה. על אביה שהיה מכה אותה ואת אימה. על אימה החולנית שכרעה תחת הנטל עד שהתמוטטה, ופיזרו את הילדים במוסדות.

אך עוד קודם לכן היה אבא זוחל אל מיטתה בלילות ומרים את קצה הכתונת שלה ומנשק לה ומלטף את התחת –

אך עוד קודם לכן אמא ציוותה עליה להיכנס למיטה הזוגית הגדולה בבוקר, אחרי שתצא לעבודה בספונג'ה, כדי ש"אבא לא יתפחד מהמצב ולא יתברח מהבית." והיא זוכרת את עצמה שוכבת כשגבה אליו, "כומו שתי כפיות, הוא עוד יושן-כאילו" והיא, קפואה. תחילה לא עשה לה כלום מעבר לחיבובים אבהיים אבל היטב הרגישה מאחור את האבר הזקור שלו נוגע בה –

עד שהתחיל ממש, אומר לה: "אמא שלך לא טובה, אני מת ממנה... והיא בספונג'ה... תמיד חולה... עכשיו גם את הורגת אותי!? – יתברך השם, בתי, יאללה תפתחי כבר אותך ואל תעיזי לעשות לי חומים במיטה מפני שאני יהרוג אותך..."

וכאשר היתה מסרבת לו, ומאיימת שתצעק, ותתאבד, היה סותם לה את הפה ומורט את לחייה או צובט בעכוזה עד שלא היתה יכולה ללכת למוחרת לבית-הספר.

לבסוף נכנעה, כדי שתוכל להמשיך לימודים הרשתה לאבא לעשות בה מה שרצה, אך נידמה לה שלא עשה לה אף פעם כמו שמזיינים באמת, כי היה בא אליה רק מהאחור, מתגנב ומכניס לה את האבא שלה... מה-יצר-אותה... אבא שלה מושקע בתוכה... "ארוך חם ומרטיב כומו קקי..." [אמרה במלעיל קצת צרפתי] אבל זוחל מלהיפך, החילזון שלו... שככה זה לא נקרא שדפק אותה ולא פוגע בסיכוי שלה להתחתן.

וגם למדה לעשות עליו שריר, כמו למצוץ אותו, מלמטה.

וגם היה לה בלב טוב בשבילו שלא כועס עליה, וככה נישאר בבית עם אמא ולא מכה. שבתחת הקטן שלה היא מחזיקה את אבא עם אמא.

וגם היה אוהב לנגב לה.

וכאשר התפרקה המשפחה, ואולי נשלחה לכפר-הנוער, עוד היתה בתולה-מלפנים ולא הבינה הרבה בעניינים עד שהחבר'ה פתחו אותה ולימדו אותה, כי מהתחת היא בהתחלה לא היתה נהנית בכלל, רק היה לה זיכרון כואב מהנקניקו [ו"ו בשורוק] של אבא.

וכאשר אני שומע את הדברים האלה (אולי הגזימה כדי לגרות אותי) אני מתחיל לבכות בחמת-זעם על הגברים שכבר שכבו איתה מלפנים ומאחור, ורוצה להעניש ולהכות אותה על כל מה שעשו בה ככה, ומתמלא תשוקה עזה אליה, אל נעוריה הטמאים, האסופיים, התלויים בי מעתה בכניעות גמורה, שאינה יודעת שובעה, אצל שנינו –

הוי עגנון, הו רותי! – אילו ידעתם את גן-העדן שאליו הגעתי אני – הדחוי, המאוס, עוכר ישראל שכמותי, מעריצו של בשביס-זינגר! – מה איכפת לי אם לעולם לא אסיים תואר ב"א בספרות, ואם המשפחה שלי תצדק באומרה שאני בטלן ומבזבז את חיי לחינם על התכתשויות מיותרות – ובלבד שאולי תחכה לי מדי ערב במיטתי בגוף משגע וכנוע ובמילים מחוספסות ובשפתיים עבות ושוקקות חיים –

המשך יבוא