במלאת 125 שנים להולדתה של אסתר ראב
[הדברים נאמרו בערב לצאת הביוגרפיה, שנערך ב"בית הסופר" בתל אביב ביום חמישי, 18.2.1999, לפני כ-20 שנה. מאחר שהייתי צרוד מאוד באותו ערב, אחותי לאה שורצמן קראה את דבריי. הכרך אזל כליל ואין סיכוי שיודפס מחדש]

כשנתיים לפני מותה, והיא כבר כבת שמונים וחמש, נתנה אסתר במכתב אליי ביטוי להרגשתה שאני עתיד לכתוב את הביוגראפיה שלה. זאת למרות שמעולם לא דובר על כך בינינו במפורש.
אמנם, בשנותיה האחרונות, ובייחוד לאחר שמסרה לי את ארכיונה ואת כל התצלומים שליוו את חייה, הייתי יושב אצלה בביקוריי בבית-האבות טבעון ושואל "מי הוא מי" על כל תצלום, ורושם זאת, ושומע ממנה סיפורים על הנפשות הפועלות, ובהחלט היה ברור לה שבצורה זו או אחרת לא רק שאוציא לאור את כל כתביה אלא גם אכתוב את פרשת חייה.
ואולם, אסתר ראב היתה אישה מאוד חשדנית, ובמידה מסויימת גם רדופה בדמיונותיה בידי אוייבים, זאת בעיקר בשנות חייה האחרונות. לפיכך מצאה לנכון להזהיר אותי באותו מכתב, וכך כתבה לי באוגוסט 1979:

"בנוגע לענייניי הפרטיים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –
"אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים – לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן – אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים 'הבטלנים' שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים – "

את צוואתה זו לא מילאתי, והיחידים שביקרו וקראו לפני הפירסום את מהדורות כתביה שהוצאתי לאור, ואת "ימים של לענה ודבש", היו ראובן שהם ו-ש. שפרה, וכן חיים באר, שאף ערך את הכרך הענק של הביוגראפיה והצליח לקצר בו יותר ממאה עמודים, בהסכמתי.
אגודת הסופרים של אסתר לא יכלה, למרבה הצער, לעזור בהוצאה לאור של הספרים מעיזבונה ועליה, ואולם הערב הזה, הנערך באולם בית הסופר [בפברואר 1999], ודברי-הברכה של יואב חייק, ממלא-מקום יושב-ראש אגודת הסופרים העברים, הם מעין עשיית צדק פיוטי בעקבות צוואתה של אסתר ראב, כאילו מעכשיו כל מה שעשיתי עבורה נעשה גם על דעת ההנהלה של אגודת הסופרים, ובאישורה. אמנם בתקופות ההן ישבו בהנהלה אנשים בני דורה של אסתר כיהודה בורלא, אברהם ברוידס, דב חומסקי, ישראל כהן, ב.י. מיכלי, ק.א. ברתיני ורבים אחרים.

כתיבת הביוגראפיה התאפשרה בזכות צירוף מקרים מעניין וגם סמלי. במשך שנים ישבתי והקלדתי את כל עיזבונה הספרותי של אסתר, השירים, הסיפורים, הרשימות וכל המכתבים ממנה ואליה – וזאת על גבי המחשב שלי. מתוך העושר הרב הוצאתי את כרך "כל השירים" שלה בהוצאת זב"מ, בשתי מהדורות, ואת כרך "כל הפרוזה" בהפקה עצמית, המיועדת לחוקרים בלבד ולאוהבי יצירתה. [בינתיים הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" הופיע גם בהוצאת "אסטרולוג", 2001, וכמובן גם הוא אזל כליל].
ידעתי כי לאחר שאסיים את עבודות ההכנה והכינוס הללו, יבוא הזמן לשבת ולכתוב את סיפור חייה. היה לי גם קל להתחיל בו, משום שידעתי שכל החלק הראשון ייבנה מסיפור חייו של אביה, הוא סבי יהודה ראב, והחומר הזה כבר היה מוכן אצלי מספר זיכרונותיו "התלם הראשון" (שבהוצאת מ. ניומן והספריה הציונית) ומרומאן לבני-נוער שכתבתי עליו, "פרשים על הירקון" (בהוצאת שרברק).
ואולם, מהיכן מגייסים אמצעים להוציא לאור ביוגראפיה כזו, שידעתי שתחזיק מאות עמודים?
כאן באו לעזרתי המקרה והתושייה. לפני שנים החל לבקר בארץ מיליונר יהודי, שעזב את הונגריה רק לאחר מלחמת העולם השנייה, והוא כיום בעל חוות-גידול ורשת חנויות פרחים בשם "וויט רוז" ליד טורונטו שבקנדה וליד אורלנדו שבפלורידה. שמו אלכס ראב. התברר שהוא קרוב-רחוק שלנו מן העיר קומארנו שעל הדנובה, וייתכן שסבי אף הכיר את סבו. אלכס ראב תרם רבות לגופים בישראל, בעיקר להתנחלויות ולדתיים, לא לספרות העברית. אחת מתרומותיו היתה לקרן הקיימת לישראל, וזאת כדי לסלול את הדרך החדשה מהר-אדר למעלה-החמישה, שקראו אותה על שם הוריה של אשתו ג'נין.
בטכס חנוכת הדרך נאם יו"ר ההנהלה של הקרן הקיימת באותם ימים, מר משה ריבלין, והוא העלה על נס את יהודה ראב, ואסתר ראב, ואף אותי הזכיר למרות שהתעלמתי ממנו במופגן, כי לא סלחתי לקרן הקיימת על שהורידו את שׂיבתה של אסתר ביגון שאולה, בכך שתמורת כל רכושה הרב שהשאירה להם עיזבון-בחיים שילמו לה קיצבה חודשית מגוחכת, שלא הספיקה לקיומה.
לאחר הטקס ניגש אליי ריבלין והתנצל על יחסה של הקרן הקיימת לאסתר ואמר שהיום לא היה קורה כדבר הזה, והוא מחפש דרך לכפר על יחסם אליה. אולי נהג כך גם משום שאני, באותה הזדמנות, כבר סיפרתי לקרובי המיליונר שהוא אינו הראב הראשון שמרים תרומה גדולה כל כך לקרן הקיימת לישראל, קדמה לו אסתר ראב...
שמע ידידי חיים באר על ההבטחה של ריבלין, שאני חשבתי להשתמש בה להוצאת כרך "כל הפרוזה" של אסתר, ומיד אמר לי: "הכה בברזל בעודו חם. תוציא מריבלין התחייבות לממן את הביוגראפיה."
וכך היה. חמישה-עשר אלף דולר תרמה הקרן הקיימת לישראל למימון הביוגראפיה של אסתר ראב, בתור בת ל"משפחת האדמה" ולעלייה הראשונה והמשוררת הארצישראלית הראשונה. אני לא ביקשתי מהקרן הקיימת לעצמי אפילו דולר אחד, אלא עשיתי את כל עבודת המחקר והכתיבה על חשבוני, ונעזרתי קצת בסכום הנאה שקיבלתי באותה תקופה עבור כתיבת ספרי "אומץ", הביוגראפיה של משה דיין.
בזכות התרומה של קק"ל הסכימה הוצאת "עם עובד" להוציא לאור את הספר, שעדיין הייתי שקוע בכתיבתו, וגם לא להגביל אותי במיספר העמודים. ההגבלה היחידה היתה אמת-המידה הספרותית של העורך חיים באר, והוא עשה מלאכה נפלאה, אף כי לא הרגיש שגם לאחר קיצוריו במקום אחד הוספתי לעיתים קטעים במקומות אחרים... אנשי ההוצאה של "עם עובד" עבדו במסירות רבה והפיקו את הספר בצורה היפה ביותר שיכולתי לקוות לה.
אני נולד מחדש כסופר עם כל אחד מספריי. אין לי סגנון משלי. תודה לאל שאין לי. כל ספר מכתיב לי את סגנונו, את צורתו, את האסתטיקה ואת העולם ההיסטורי שלו. הכלל היחיד שאני מחייב בו את עצמי ללא פשרות הוא שאינני מערבב בדייה, פיקשן, בכתיבתי הדוקומנטארית והביוגראפית, אבל אני כן מערבב הרבה דוקומנטאציה וביוגראפיה בכתיבתי הבידיונית, בסיפורים וברומאנים.
בביוגראפיה של אסתר ראב אין שום בדייה. הכול עדויות, מיסמכים, עובדות וגם שירים וסיפורים המובאים רק כמקור ביוגראפי. מורי פרופ' גרשם שלום היה אומר על כתיבת ביוגראפיות: "אילו היינו יודעים יותר היסטוריה, היינו זקוקים לפחות פסיכולוגיה..." – לי היו כאן חומרים כה רבים וכה מגוונים, שכמעט כל פרק מעשרות פרקיו של הספר נכתב מחומרים שונים ובאסתטיקה שונה ועל אודות תקופה אחרת. אני נתתי לחומר לדבר. לא לעסתי אותו למען הקורא. לא שיעבדתי אותו לאיזושהי חגיגיות סגנונית יומרנית ומיותרת. השתדלתי שמצד אחד הוא יהיה ספר קריאה מרתק, ומצד שני יהיו בו כל החומרים, כל האפאראט המדעי, למען חוקריה של אסתר ראב. התייחסתי לספר כאל "תיבת נוח", ידעתי שעדויות ומקורות שלא אכלול בו, אולי ילכו לאיבוד, וחבל. חשבתי גם על הדורות הבאים, ובזכות הגישה הזו נידמה לי שהדורות הבאים גם יחשבו על אסתר ראב, ועליי.
הספר "ימים של לענה ודבש" יצא לאור לפני שנה וחודש. סבור הייתי בתמימותי ש"חלף עם הרוח" שכזה על פתח-תקווה ועל ארץ-ישראל ועל חייה המדהימים של אישה אחת ושל אביה, המשתרעים על פני כמאה ועשרים שנה – חשבתי שהספר יהיה מאורע ספרותי, תרבותי, אפילו לאומי.
לצערי לא כך קרה. הביקורות הראשונות על הספר, אמנם חיוביות ברובן, הופיעו חודשים רבים לאחר צאתו לאור, לאחר שעותקיו כבר הוחזרו מהחנויות. לבד משתיים-שלוש תוכניות של ראיונות ומלל ב"קול ישראל" ובגל"צ, לא הצלחתי לעניין בפרשת חייה של אסתר ראב את המוספים השבועיים ואת הטלוויזיה, אלה הבמות העושות את הופעתו של ספר חדש למאורע שמדברים בו. למעשה, גם כיום רבים אינם יודעים שהספר יצא לאור, ומ-330 עותקיו שנמכרו, את המחצית לערך קנו בני-משפחתי העניפה או קניתי אני כדי לשלוח עותקים לאנשים שעזרו לי בשיחזור סיפור חייה של אסתר ראב.
בכל הדברים האלה לא אמרתי מילה על חייה וגם לא על שירתה של אסתר ראב, שהרי חייה חיים ב"ימים של לענה ודבש", ואילו על שיריה יעידו אחרים שאינם קרובי-משפחתה אבל הם קרובי-נפשה, כפרופ' צבי לוז, שכתב את המונוגראפיה המעולה "שירת אסתר ראב".
אהוד בן עזר