על ספרה של לילי פרי "ברבורים בג'רוזלם ביץ'"
טוטם 2019, 200 עמ'
הסופרת משלה את הקורא בספר שלפנינו כי כל אשר יקרא – מתועד בקפדנות בשעות ובדקות – הספר נפתח ב"סדר הדברים", בו מופיעים המועדים המדויקים, וכל קטע מתחיל במועד מדויק (עד לדקות!), כפי שנקבע בתחילת הספר, אבל על הרוב אין שום קשר בין הכותרת שאחרי ציון השעה ובין תוכן הקטע.
לדוגמה: בעמ' 149 הכותרת היא "13.02, צהריים, זיכרון מיוחד שבא והולך," ואילו בקטע עצמו מסופר על שעת לילה מאוחרת. מכל מקום "סדר הדברים" מוביל אותנו באירועים שאמורים להתרחש בעשרים וארבע שעות, מחצות ועד חצות למחרת.
הגיבורה הראשית אמורה להיות כלה בשם לורט (שמה מופיע רק בעמ' 117), ומפתה לחשוב שזאת הדוברת ביצירה, אבל לאורך כל העלילה היא "משנה את דעתה": "הכלה (שזאת אני, כנראה)" – עמ' 30; "עיני הכלה (שזאת אני)" – עמ' 44; "הכלה (אבל אני לא היא)" – עמ' 75; "הכלה (זו לא אני)" – עמ' 122; "הכלה (שזאת אני?)", – עמ' 125; "הכלה (אם זאת אני)" – עמ' 139; "הכלה (אולי זאת הייתי אני)" – עמ' 153; "הכלה (לא זאת לא הייתי אני)" – עמ' 158; "הכלה (אני?) – עמ' 163.
שלישית, המחברת משבצת שמות של אישים ואירועים ידועים שאמורים לקבע את הקורא במציאות ממשית, אבל עיון, אפילו רפרפני בשמות אלה, מוכיח שמדובר בהטייה מכוונת. הרי דוגמאות: אם הכלה מבקשת לברוח מהחופה אפילו לספרד, כפי שברח לשם ולטר בנימין מאימת הנאצים, אבל לא מוזכר כי כאשר הוא ברח מצרפת הכבושה – נתפס בגלל מלשינים במעבר הגבול, והתאבד. אולי מרומז כאן רצונה של האם להתאבד?
הכלה היא זמרת באופרה של ברלין, ומאסטרו ברנרד שולץ מבקש ממנה שתכתוב ליברטו למוסיקה שלו, והוא מבטיח לה קריירה בינלאומית, ואף נישואין. אלא שברנרד שולץ היה מנהל הקונסרבטוריום על שם הוך בברלין בסוף המאה ה-19, והרי העלילה בספר זה אמורה להתקיים "היום" (הכלה מתכתבת עם אביה בסקייפ!)
לאורך כל העלילה יש חשש מאישה באדום, שהיתה אהובתו של החתן המיועד, ואשר ייתכן שנכנסה להריון ממנו. מילת הקוד למציאותה של אישה זאת בסביבה היא "אוגוסטה לין", שם שכנראה נארג משתי דמויות - הרוזנת אוגוסטה קינג, מתמטיקאית וסופרת, ולין הרשמן ליסון, השחקנית שגילמה את דמותה בסרט.
בספר מופיעות גם דמויות שמאחוריהן לא עומדת שום הטעייה, למשל, זמרת האופרה האיטלקייה רנאטה סקוטו, שהיתה אמורה להיות מורתה של הכלה בניו-יורק. מוזכר "מארש ראדצקי" של יוהן שטראוס האב. מוזכרת המוסיקה מתוך האופרה "דידו ואיניאס" של המלחין הנרי פרסל. מוזכר מרקו מתוך אחד הסיפורים בספר "הלב" של אמיציס. מוזכרת המשוררת הפולנייה זוכת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה. מוזכר סטפן ליסנר כמנהל האופרה לה סקאלה ממילאנו. וכן יצירות של שופן, וגם אקדמיה על שם שופן בפולין, שם למדה הכלה סמסטר. וכן, גם הספר של עפרה שונית "הקומקום הסגול".
הערבוב הזה בין אמת לסמי-אמת הוא המפתח להבנת היצירה, כי בסיפור העלילה אנחנו ניתקל בסיטואציות סבירות – ליד סיטואציות הזויות, ואפילו מסויטות, כדלקמן: משפחת סבן, בעלת הון אגדי, מקיימת חתונה חלומית באולם של מלון "ג'רוזלם ביץ'", מקום הזוי לגמרי, כי בירושלים הרי אין "ביץ'", כלומר, חוף. האולם הוא בגובה של שלוש קומות, מנופים ענקיים מניפים ברבורים מעל ראשיהם של המוזמנים, לברבורים יש עיניים, והחשד הוא שהעיניים בולשות אחרי מעשיהם של המוזמנים (דיון מורחב על צבעי העיניים של המוזמנים המביטים אלה על אלה נמצא בעמ' 37).
במשפחת החתן יש אב, רפאל סבן, אם (בלי שם), תשעה בנים, שניים מהם נחשבים לבכורים. הראשון מגמגם, כי אימו אילצה אותו לבלוע כפית משום שהקיא את האוכל, והשני הוא המסוכן, ומכונה "פלפל" – הוא החתן המיועד לכלה ממשפחת מיתר.
משפחת החתן הגיעה ארצה מארץ הררית בברית המועצות לשעבר לפני עשרים שנה, וצברו הון אגדי המאפשר להם להפיק חתונה מנקרת עיניים. הם נחשבים לפחותים ממשפחת מיתר, ומנהגיהם הרריים ופרימיטיביים למדי. במשפחת הכלה יש אב, מנהל בנק, שמעל בכספי שתי קשישות כדי לממן את לימודי המוסיקה של הבת שהפכה לזמרת אופרה בברלין. לבת, כלומר הכלה, היא לורט , מיועדת קריירה בינלאומית, וברנרד שולץ מצפה ממנה שתכין ליברטו למוסיקה שלו, והוא, כאמור, גם מציע לה נישואין. כשהביזיון של אביה נחשף, היא מבינה שעליה להינשא לבן ממשפחת סבן, כי אבי החתן מוכן לכסות את החוב הענק של האב, ואפילו לשלם את לימודיה בשנה האחרונה שלה בברלין, אך משפחת החתן מאמינה שתפקיד האישה הוא ללדת תשעה ילדים, ולכן לא תהיה לה אפשרות להתרוצץ בעולם כזמרת – מקסימום היא יכולה לשמש מורה למוסיקה.
לכלה יש אחות בכורה, שברחה עם נסיך מוסלמי מהגליל לניו-יורק, ושם נשפט ונכלא. היא מצאה ניחומים אצל אהוב הודי שגורר אותה מניו-יורק למדינת גוג'ראט שבהודו, ובחזרה. נולדו להם שתי בנות, והשלישית אולי בדרך. אבי החתן היה מוכן לשלם עבור כל משפחתה שתגיע לחתונה מהודו, אבל היא הגיעה בגפה אחרי שמונה שנות היעדרות מהארץ. לדעתה, בחתונה הזאת הוריה עורכים לאחותה עקידה. הבת הבכורה קיבלה כנראה שיחה קשה מהודו, והיא מתמוטטת בעקבות כך על רצפת האולם.
משפחת החתן, וגם הכלה, חוששים מהופעתה של האישה באדום, שהיתה אהובתו של החתן, אשר העניק לה נסיעות לחו"ל חדרים במלונות, ומסתבר שהוא ממשיך לפקוד אותה גם אחרי שהתארס עם הכלה. היא מנסה להיכנס לחתונה בלי הזמנה, אבל מגרשים אותה, למרות שהיא מחשיבה עצמה חלק מהמשפחה, בעיקר שלפי דבריה היא נושאת בבטנה תינוקת של החתן. ייתכן שהאישה באדום הייתה המאהבת של האב, ואולי של אח נוסף.
לאב, איש יפה, הדומה לדין מרטין או לג'יימס דין (לפי זיכרוני, אין שום דמיון בין שני שחקני הוליווד אלה!) – יש המון מאהבות, ביניהן הרקדניות, שאחת מהן ילדה לו, וכן כל מיני נשים שאשתו מכנה אותן בשמות "החציל", "הגזר", "העגבנייה", "הלימון" – עליהן נודע לאם מפיו של הבן השלישי – המלשין.
גם מצד הכלה יש מי שמבקש להיכנס לחתונה בלי הזמנה, הלא הוא מיודענו ברנרד שולץ, שכועס על הוריה של הכלה שחסמו את דרכה אל צמרת עולם האופרה, וכל זה משום בצע כסף.
החתונה הפנטסטית נתקלת בעיכובים שונים (הרב מעורב בתאונה, וצריך להביא רב חלופי), אבל בסופו של דבר, החתונה מתבטלת, (אבי החתן טען נחרצות שבשום אופן, על פי מנהגם של אנשי ההרים, אסור לדחות חתונה, ובוודאי אסור לבטל). משפחת הכלה חוזרת לשקוע בחובות נוראים, שבגללם הם צריכים למכור את הדירה, והכלה מתחתנת דווקא עם הבן המגמגם, שמסתבר כעילוי – בגיל חמש כבר ידע חשבון ואנגלית (מעצמו!), למד באוניברסיטה והשיג תעודת דוקטור בהצטיינות, וגם שמו נחשף – יוסף. הכלה כותבת לשולץ את הליברטו, והיא נוסעת עם החתן החדש לניו-יורק.
מה שנראה עד כה כעלילה קצת מוגזמת, אבל בגבולות הסביר, מעורבבת בספר עם סצינות הזויות לחלוטין: אבי החתן מזמין לחתונה מעל אלפיים מוזמנים, וחמש מאות רקדנים ורקדניות; הבת הבכורה מקבלת, כנראה, הודעה קשה בטלפון, והיא צונחת על הרצפה, ואימה אינה ניגשת אליה כדי לסעוד אותה.
החתן, הוא הבן המסוכן, "הפלפל", מסוגל למלוק ראש אדם כמו ראש בצל. אחרי שאבא מכה את בנו בילדותו בחגורה, הראש שלו מקבל צבע חום, כדי להסיר את הצבע, משקעים את ראשו במי קרח.
הבן המגמגם מקבל מכה בגב, וחוזר לדבר. דורכים על מישהו שדומה לעכבר. האב מוחץ נחש זעמן, וריח רע עולה מסוליית נעלו. גברים ענקיים, כל אחד כמו שני מקררים, משתוקקים לקלוט גרגרי כספית. רב זקן מעל גיל מאה, שראשו נשמט מחולשה, מכה מכה אדירה בגב של האח, והפגם שלו נעלם.
מפיקת אירוע החתונה מסבירה לכלה על הפלורה של ארץ ישראל ועל הפרחים המוזכרים בתנ"ך. לפרפרים המעופפים מעל ראשי המוזמנים יש סכינים בשפתיים ורצח בעיניים. חופת החתונה המוזהבת מרחפת באוויר, והאח המכונה פלפל מתאדה באוויר.
הסצינות ההזויות האלו מנתבות את הקורא למחשבה שמדובר בחלומות, ובאמת חלומות מוזכרים במפורש ביחס לכלה: היא חולמת על רעש של מטוסי בוכנה בשדה תעופה נטוש, שם מצויה ילדה חבושת רגליים; היא רואה בחלומה את האישה האדומה שלוקחת את מקומה בחתונה עם הארוס ועם החתן, חוששת שהיד שלה תצנח לאסלה, והעור שלה יתבקע; שרגליה שבורות; שהיא יורה בחתן, והוא יורה בה; שתלולית שלג נערמת על גזרתה של האישה האדומה, ומתוך התלולית יוצאת פיסת שיפון בה משובצים ריבואות יהלומים; שג'יפים, מוניות ומשאית, הנושאת את שמלותיה שנועדו לחתונה, נתקעים בכניסה לירושלים משום שהרמזור אינו מחליף את צבעו לירוק; שהחתן והכלה קופצים מאחת המסעדות בחוף יפו לחורבה ולמערה בירושלים; שהחתן קופא למוות; היא חולמת שנשים נואפות קשורות לזנבות סוסים, ונגררות עד מוות. יש אפילו סצינה של התעלסות הכלה עם הארוס, וקשה להכריע אם מדובר במציאות כהווייתה, או בחלום ( עמ' 150-149).
באמת הובא כאן רק מבחר של המוזרויות שיכולות לקבל תוקף רק בחלום, ואשר דורשות פענוח, ומעמידות בפני הקורא אתגר אינטלקטואלי, כמו למשל הציורים החלומיים של סלבדור דאלי, וכפי שהקורא אינו בטוח אם הדוברת היא הכלה, או לא, כך יתקשה להבדיל בין מציאות כהווייתה ובין הזיה וחלום.
*
אהוד היקר,
אני מביא כאן את הרשימה שכתבתי על ספרה של לילי פרי "ברבורים בג'רוזלם ביץ'". מסתבר שהיא מצאה לנכון לכנות אותי טמבל שלא מבין את הגאוניות של כתיבתה. שבעצם עוזר שלי כתב את הרשימה, למרות שהוא עצמו לא הבין את הטקסט, והוא עשה זאת כדי לרצות את הממונים עליי שהם בני הסמכות – וכל זה כדי לקבל משהו (לא ידעתי שיש לי עוזר שכותב במקומי, ושיש ממונים עליי, שאני מתרפס בפניהם). וכן, אני חסר כישרון כרוני ושחצן.
אני סבור שכתבתי רשימה סבירה, ואפילו מתחשבת, כשלוקחים בחשבון שמדובר ברומן המתיימר להיות אוונגרדי, שהקורא מאבד בו את הצפון, ולא מבין מי נגד מי.
אני סבור שרומן לא מיועד להעביד בפרך את הקורא, ומוטב כי יגרום לו גם קצת הנאה – והרומן הזה ממש רחוק מזה. וכאמור למעלה, זה השכר שקיבלתי מהמחברת על הטרחה הרבה שטרחתי כדי לקרוא ספר יומרני זה, ולכתוב עליו רשימה.
שלך
משה גרנות
אהוד: מי זאת לילי פרי?