על ספרו של יואל נץ
"פכים קטנים"
סטימצקי הוצאה לאור, ישראל תשע"ט 2019, 127 עמ'
רְאוּ: שְׁתֵּי מַהְפֵּכוֹת נִרְשְׁמוּ בְּהִיסְטוֹרְיָה;
הֵן פָּרְצוּ לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה בּוֹ-זְמַנִּית,
מְמַלְּאוֹת לֵב מִילְיוֹנִים זְחִיחוּת וְאוּפוֹריָה:
זוֹ בְּרִיאָה בּוֹלְשֶׁבִיקִית וְזוֹ צִיּוֹנִית.
וַאֲנִי מִתְעַשֵּׁת הָלוּם דֶּחִי וְשֶׁבֶר:
כִּי פָּשְׁעָה דִיקְטַטוּרַת הַפְּרוֹלֵטַרְיוֹן...
הַקִּבּוּץ עוֹשֶׂה חַיִל מָעַל וּמֵעֵבֶר,
וְיָדְעָה נִצָּחוֹן הַשִּׁיבָה לְצִיּוֹן!
בשבוע שבו התפרסמה הצהרת בלפור, התחוללה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, שהקימה את ברית המועצות. מאה שנים חלפו מאז. ברית המועצות החזיקה מעמד 70 שנה. מדינת ישראל בת השבעים, על חסרונותיה ואתגריה, עולה כפורחת, כדמוקרטיה חסונה ומשגשגת.
יואל נץ, חניך "השומר הצעיר", התחנך על הסינתזה בין שתי המהפכות, כולל הערצת התגלמותה האכזרית והמרושעת ביותר של הסוציאליזם – הרודנות הסטליניסטית הרצחנית. כשהוא התפכח מן ההערצה לסטלין, והבין שהסטליניזם הוא מוטציה של הסוציאליזם וכך גם הערצתו, הוא בחר בהגשמת הסוציאליזם הציוני, הדמוקרטי, בחיים בקיבוץ.
יולק, הנער מפולין, שחווה את השואה ואת מחנה העקורים בגרמניה, עלה לארץ ישראל והיה ליואל, צבר לכל דבר. אלמלא הזכיר, פה ושם, את עובדת ילדותו באירופה, סיפורו הוא סיפור צברי מובהק.
"פכים קטנים" הוא רצף של סיפורים קצרים ויפים, מצחיקים ועצובים, ובעיקר מרגשים, על תקופה קצרה בחייו של יואל נץ – החל בהצטרפותו לגרעין הנח"ל של תנועת "השומר הצעיר", דרך שירותו כלוחם בנח"ל ובצנחנים, בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, היותו בין חלוצי קיבוץ כרמיה, המעבר בלחצה של אשתו לקיבוץ המבוסס יותר שובל, ועד עזיבת הקיבוץ, שוב בלחצה של אשתו.
זהו סיפור של נעורים אידיאליסטיים, התבגרות והתפכחות, אהבה ראשונה שהופכת לחברות, נישואין והקמת משפחה צעירה. והכל בשפה קולחת ובסיפורים רוויי הומור, שאינם מאפשרים לקורא להישאר שווה נפש אליהם. ובין הסיפורים, משורבבים שירים פרי עטו של יואל, רובם ככולם בפרספקטיבה בוגרת, בת ימינו, של אדם הבוחן את עלומיו בגעגוע, אך בפיכחון.
יואל בחר בחיי חלוץ המקים קיבוץ חדש בנגב, אך נאלץ לוותר על חלומו ולבחור בזוגיות ובמשפחה וללכת לקיבוץ ותיק ומבוסס יותר. גם שם לא יכול להגשים את חלומו, ושוב מתוך אותה בחירה בקן המשפחתי ובאשתו, שקצה בחיי הקיבוץ. גם ברבות עשרות השנים, אי אפשר שלא להבחין בתסכול, בתחושת ההחמצה ובאכזבה שלו, מן הוויתור הזה.
כחבר קיבוץ שיתופי, למעלה מיובל מאוחר יותר, איני יכול שלא לראות את הפער העצום בין הקיבוץ של אותם הימים לקיבוץ בן ימינו. ואיני יכול שלא לחוש את גודל ההחמצה – עד כמה הקנאות הקולקטיביסטית של הקיבוץ, והקטנוניות הצדקנית שהיתה בו, דיממה מתוך התנועה הקיבוצית רבים וטובים, מטובי חבריה. לו השכיל הקיבוץ כבר באותם ימים להבין, שכוחו כקולקטיב נעוץ דווקא בתרומתם של אינדיבדואליסטים לבניינו, וידע להיות פתוח ומבין יותר, יואל ועוד רבים וטובים היו נשארים בתוכו, ויתכן שמקומו ומעמדו בחברה הישראלית והשפעתו עליה, היה גדול לאין ערוך מכפי שהוא היום ובעשורים האחרונים.
"פכים קטנים", ספרו של יואל נץ, הוא סיפור אישי, הוא סיפור משפחתי, אך הסיפור האישי מאיר על סיפורו של דור, על סיפורה של תקופה, על סיפורה של תנועה.
ההיסטוריה של הכלל, בנויה מן הביוגרפיה של הפרטים בתוכו. לקט סיפוריו של יואל נץ; אותם פכים קטנים מימיו בצבא ובקיבוץ, מאיר על התקופה בה התרחשו, באור של געגוע, של רומנטיקה, בהרבה אהבה אך בלי אידיאליזציה, בפיכחון.
הסיפורים נקראים בהנאה, ומותירים את הקורא עם הרבה חומר למחשבה.
2. צרור הערות 29.5.19
* נזק לדורות – הנזק שנתניהו מעולל לחברה הישראלית, הוא נזק לדורות. דור שלם גדל על הנראטיב על פיו המשטרה ומוסדות החוק והמשפט בישראל הם הרעים. דור שלם מתחנך לשנוא את המשטרה, את הפרקליטות, את בתי המשפט ולא להאמין בהם. ולמעשה, דור שלם מתחנך ללגיטימציה לפשע, לעבריינות ולשחיתות. דור שלם מתחנך לא לכבד את החוק ולא לקיים את החוק, כי החוק הוא האוייב. דור שלם גדל על אהדה למי שמצליח לעקוף את החוק, להערים עליו, לחמוק ממנו, לברוח מאימת הדין, להעריץ עבריינים נמלטים, ולראות בחסינות הח"כים דרך נערצת לברוח ממשפט. דור שלם גדל לתוך תרבות עבריינית עם מוסר של גנבים, שתחתית החבית בו הם ה"משת"פים" של החוק.
מירי רגב אמרה שייקח שתי קדנציות לתקן את מה שעשתה. נראה שתיקון הנזק החינוכי והתרבותי שנתניהו מעולל לחברה הישראלית עלול לקחת שני דורות.
* יש פתרון – קיומן של בחירות חדשות, חודשים אחדים לאחר הבחירות, זה דבר הזוי. בזבוז אסטרונומי של כספי מדינה, שיתוק המערכות למשך כמעט שנה והחמור ביותר – עוד שלושה חודשים של הפצת שנאה, הסתה ושיסוי.
האם בחירות חדשות הן הכרח?
יש פתרון מצויין למשבר. אם הליכוד יעמיד בראשו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק, שאינו שקוע מעל ראשו בפלילים ואינו מנסה להפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים – תוקם בתוך ימים ממשלת אחדות לאומית.
יש בהנהגת הליכוד די אנשים שראויים לכך.
* פשרה על פשרה – ליברמן צודק בהתנגדותו הנחרצת לכל שינוי בחוק הגיוס. הטענה שעמדתו עקשנית וקיצונית אינה נכונה. חוק הגיוס הוא כשלעצמו פשרה, שהלכה כברת דרך ארוכה לקראת המשתמטים. אין מקום לפשרה על פשרה, להפיכת הפשרה לעמדת מוצא שעליה יש מיקוח.
מי שמתעקשים ומקצינים אלה החרדים, שמתיישרים אחרי עמדתו הקיצונית של האדמו"ר מגור.
* איבד את הבושה – כחלון רץ לבחירות תחת המותג "ימין שפוי". מי שמכנה עצמו "ימין שפוי", עושה זאת כדי לבדל את עצמו מהימין הלא שפוי. מיהו הימין הלא שפוי? שאר מפלגות הימין. מה ההבדל בינם לבין כולנו? העמדה בנושא מדינת החוק. מול נתניהו הציב כחלון את תמונת בגין, כאומר – אני דבק בליכוד של בגין, של עליונות המשפט, של מדינת החוק ומתנגד לליכוד של נתניהו, של מלחמה במדינת החוק ושל העמדת המנהיג מעל החוק והפיכת השחיתות לנורמה. 152,756 אזרחים נתנו לכחלון את אמונם ואת קולותיהם.
ועכשיו מתכוון כחלון, ללא בושה, למעול באמונם של מצביעיו ולגנוב את קולותיהם, ולהעביר אותם למפלגת הימין הלא שפוי.
* המפלגה החסרה – מה שחסר יותר מכל במערכת הפוליטית הישראלית, זו מפלגה ערבית פרו ישראלית, פטריוטית. אמנם האידיאל הוא השתלבות של ערביי ישראל במפלגות הקיימות, אך עוד חזון למועד. כעת, זה הדבר הרצוי. הלוואי שתקום מפלגה כזאת ותעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות.
* בורות וחוצפה – בעקבות החרמתי את ההפגנה נגד השחיתות והחסינות, ברגע שהוחלט לשתף בה את מנהיג חד"ש, ועקב דברים שכתבתי בנושא, כתב לי צבי כסה, בשילוב של בורות וחוצפה, "אתה עוד מתיימר להיות תלמידו של יגאל אלון."
יגאל אלון כל חייו סלד ממק"י ורק"ח, שהיו פחות קיצוניות מחד"ש-תע"ל הלאומניות היום. הוא מעולם לא העלה על דעתו שיתוף פעולה כלשהו איתן.
יתר על כן, הוא יזם הקמת מפלגה ישראלית-ערבית-סוציאליסטית-פרו-ציונית, שהיתה מזוהה עם אחדות העבודה (שאז לא קיבלה לא-יהודים), ומלבד הרצון לחזק את אחדות העבודה במפלגת לוויין, המטרה שלו היתה להקים מפלגה שתילחם בלאומנות הערבית שאותה ייצגה באותה תקופה מק"י (שרוב מנהיגיה היו יהודים קומוניסטים). מפלגה זו לא עברה בסופו של דבר את אחוז החסימה.
אגב, רוב המפלגות הציוניות לא קיבלו אז ערבים לשורותיהן. אחת הסיבות לפילוג מפ"ם ופרישת אחדות העבודה, היתה יוזמת השומר הצעיר לקבל ערבים למפלגה המאוחדת והתנגדות אחדות העבודה. המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שורותיה לחברים ערבים הייתה תנועת החירות, בהנהגת מנחם בגין, שביומה הראשון – יום הקמת המדינה, הכריזה שהיא פתוחה לערבים ולכל תושבי ישראל בלי הבדל דת, גזע ומין.
* קו אדום – אפילו בימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, כאשר המאכלת היתה מילימטרים ספורים מעל צווארנו, שמרנו על דמותנו וצלמנו, ולא נתנו דריסת רגל לכהניסטים בהפגנותינו. בטח לא מעל הבמה.
ובדיוק מאותה הסיבה, גם כשאני מאמין בכל ליבי בצדקת המאבק בשחיתות ובחרפת החסינות, איני מוכן להפגין יחד עם מי ששוללים את זכות קיומה של מדינה יהודית, תומכים בטרור ומעריצים את הדמוקרטיה של רוצח עמו, אסד.
* מחוץ לתחום – הבעיה החברתית הקשה ביותר היא הפיכת ישראל מחברה סולידרית לחברה דו קוטבית, מחולקת לשני מחנות, שמאל וימין, שכל אחד מהם מתבצר ומשתבלל, מקצין ונותן לגיטימציה לגורמים הרדיקליים בשוליו, שעד לא מכבר היו מחוץ לתחום.
הימין מקבל את הכהניסטים, את להב"ה, את נערי הגבעות וסמוטריץ' הוא כבר כמעט מיינסטרים. והשמאל מקבל את חד"ש-תע"ל, את שוברים שתיקה, את חילול יום הזיכרון וכד'.
המשימה הלאומית של "כחול לבן" היא להציל את החברה הישראלית מן התמונה המאיימת הזאת, וליצור מחדש מיינסטרים ציוני, דמוקרטי ממלכתי מאחד, שישקם את הסולידריות הלאומית.
לכן, כה חמורה השגיאה הפטאלית של בני גנץ שנכנע ללחצים ואישר את הופעת מנהיג חד"ש-תע"ל בהפגנה נגד השחיתות והחסינות. גנץ קיבל החלטה הסותרת את זהותה ומהותה של כחול לבן. היה זה ליקוי מאורות.
אין לי ספק שהיתה זו מעידה חד-פעמית. גנץ מבין שאם יחזור עליה, לא תהיה כחול לבן, ואני מאמין שהוא גם מבין את הטעות העקרונית ואת הנזק שנגרם.
על כחול לבן לשתף פעולה עם הימין והשמאל הציוני ממלכתי. בן גביר ועופר כסיף ומפלגותיהם מוקצים מחמת מיאוס, יש להתרחק מהם ת"ק על ת"ק פרסה.
* אירופה של המאה ה-21 – בבחירות לפרלמנט האירופי זכו מפלגות הימין הרדיקלי, הגזעני והאנטישמי, להצלחה (אם כי פחותה מן ההערכות לפני הבחירות). במקביל, הולכת וגואה האנטישמיות האלימה בקרב האסלאם הקנאי העולה ברחבי אירופה. והשמאל הרדיקלי מסלים ומרחיב את פעולתו האנטישמית, ובראשה ההטפה לחרם על ישראל. ושלושת הגורמים האלה מזינים אלה את אלה ומסלימים אלה את אלה.
כנראה שאירופה של המאה ה-21 לא למדה את לקח אירופה של המאה ה-20. וכך גם היהודים שבחרו להמשיך לחיות באירופה במקום לעלות לארצם, ארץ ישראל. וכמובן הישראלים שיורדים אליה.
* אות הוקרה – אוניברסיטת חיפה העניקה אות הוקרה לד"ר גדי טאוב, איתי ראובני מארגון NGO-Monitor ונעם קורן מארגון TIP. הם קיבלו את אות ההוקרה בזכות פועלם במאבק נגד האנטישמיות בכלל ותנועת ה-BDS בפרט.
יישר כוח ללוחמים באנטישמיות ולאוניברסיטה שהוקירה אותם. כצפוי, צצו בתוך האוניברסיטה כמה חובבי BDS מקארתיסטים, שפתחו במסע מחאה נגד הפרס. זה לא יעזור להם. החלטת הבונדסטג ברוב עצום להגדיר את BDS כאנטישמית, היא סנונית ראשונה להתעוררות העולם הנאור נגד האנטישמיות. אותם מרצים סותמי פיות ייזכרו לדיראון עולם כמי שהיו בצד הלא נכון במאבק נגד האנטישמיות.
* קצרין בירת הגולן – בכתב העת המדעי "אופקים בגיאוגרפיה" של המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, התפרסם מאמרי "קצרין בירת הגולן", המבוסס על מחקר מקיף שערכתי וכתבתי בנושא.
לצערי, אין גרסת אינטרנט לכתב העת ולמאמריו.
כל מאמר נפתח בתקציר. להלן התקציר:
ב-1977 קם היישוב העירוני קצרין, היישוב העירוני היחיד ברמת הגולן. שנות השבעים המאוחרות ושנות השמונים המוקדמות, היו תקופה של מתח ויריבות בין ערי הפיתוח לבין היישובים הכפריים סביבם, ובראש ובראשונה הקיבוצים. דווקא באותה תקופה יזמו היישובים הכפריים בגולן, ובעיקר הקיבוצים, את הקמת קצרין. הם היו מודעים מאוד למתח הזה, אך הבינו שאזור כפרי מרוחק חייב בנוכחות של יישוב עירוני במרכזו, יישוב שיהווה מוקד משיכה לקליטה רחבה ויספק שירותים ומסחר לאזור כולו. הנהגת ההתיישבות הכפרית, שיזמה את הקמת קצרין, פעלה על פי חזון של מערכת יחסים אחרת בין קצרין לבין היישובים הכפריים, שתהיה שוויונית, שיתופית וחברית, וזאת כלקח מן המציאות החברתית באזורים אחרים.
מחקר זה סוקר את התפתחות הרעיון של הקמת עיר הגולן, החל בגישושים הראשונים מיד בראשית ההתיישבות ובעיקר מאז מלחמת יום הכיפורים שבעקבותיה יזמו היישובים את החלטת הממשלה להקים את המרכז העירוני בגולן. הדגש במחקר הוא על המעורבות של היישובים, ובעיקר הקיבוצים, בכל שלבי ההקמה ועל חזון: "קצרין בירת הגולן."
* מופת של שירות – ביקרתי שלשום במנהל שירות למעסיקים ולעובדים זרים, אגף ההיתרים ברשות האוכלוסין וההגירה, לצורך טיפול בהארכת היתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד עבור אבא שלי.
השירות שקיבלתי היה מהיר, יעיל ואדיב – מופת של שירות.
ובכלל, זו הפעם הראשונה שאני מבקר בקריית הממשלה בת"א, וככל שניתן להתרשם מביקור קצר, התרשמתי שהמקום מתופעל היטב, בתודעת שירות ועם הפנים ללקוח.
* ביד הלשון: יוצאי צבא – הביטוי יוצאי צבא לקוח מפרשת השבוע, פרשת "במדבר". אלא שהשימוש שאנו עושים בו היום שונה לגמרי ממשמעותו המקורית.
כשאנו מדברים היום על יוצאי צבא, כוונתנו למשוחררי צה"ל. בלשון המקרא, יוצאי צבא הם חייבי הגיוס, כלומר אלה שראויים לצאת למלחמה.
פרשת "במדבר" עוסקת במפקד של בני ישראל, ומונים בה את מספר הלוחמים הפוטנציאליים בכל שבט, והם מוגדרים יוצאי צבא. "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן."
אורי הייטנר
אורי הייטנר
1. בלדה לעוזב קיבוץ
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר