בנאומו הפרוגרמטי בוועידת תנועת החירות, ב-1952, ביטא מנחם בגין את ערכי תנועת החירות בנושא המשפטי, הדמוקרטי-ליברלי: "למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצות שליטים ומסווה לעריצותם... על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לתבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט', לאמור: קביעת החרויות האזרחיות כ'חוק יסוד' או 'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, והסותר את החרויות האזרחיות."
זאת דרכה ההיסטורית של תנועת החירות וגלגוליה – גח"ל והליכוד. בעוד תנועת העבודה הקדישה את כל מעייניה ומרצה לבניין האומה והחברה, יישוב הארץ וקליטת עליה, ודגלי זכויות הפרט והמשפט היו משניים בעיניה, תנועת החירות, שהיתה באופוזיציה, נשאה את הדגלים הללו במשך עשרות שנים.
ח"כ הנס קלינגהופר הציע לראשונה "חוק יסוד: מגילת זכויות היסוד של האדם" בשנות השישים, ובשנות ה-70 ח"כ בנימין הלוי הציע הצעה ברוח זו. בהצעות החוק נאמר בפירוש שכל חוק שסותר אותם יבוטל בידי בית המשפט. ההצעות לא התקבלו.
ההזדמנות להעביר אותן בכנסת היתה לאחר שהליכוד עלה לשלטון. בממשלת שמיר, דן מרידור מונה לתפקיד שר המשפטים, והוא קידם חקיקה כזו. התרגיל המסריח של פרס עצר את היוזמה, טרם השלמתה. היא חודשה לאחר מכן בהובלת ח"כ אוריאל לין מהליכוד, יו"ר ועדת חוק חוקה של הכנסת ובגיבוי של ראש הממשלה שמיר. אז חוקקו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. הליכוד הוא שהוביל את החקיקה הזאת, ב-1992.
בדיונים על חוקים אלה היתה מחלוקת האם להקים בית משפט מיוחד לחוקה, והוחלט שלא לעשות כן, אלא להשאיר את הסמכות הזאת בידי בית המשפט העליון. למה "להשאיר" ולא "להסמיך"? כי הסמכות הייה קיימת עוד קודם ואף מומשה. ב-1969, למשל, התקבל חוק שסתר את חוק יסוד הכנסת, באופן שפגע בהקצאת תקציבי הבחירות למפלגות הקטנות. בית המשפט קבע שהחוק סותר את עקרון השוויון שבחוק יסוד הכנסת, ופסל את החוק.
יש לציין, שמיספר החוקים שנפסלו בידי בית המשפט בישראל מזערי בהשוואה למדינות כמו ארה"ב, דרא"פ, הודו וקנדה.
הסמכות לפסול חוקים הסותרים את חוקי היסוד, כלומר את החוקה, היא מובנת מאליה בחברה דמוקרטית. הבעייה היא, שבית המשפט העליון בישראל, מאז ימי ברק ועד היום, אקטיביסטים בשימוש בסמכות זו, שצריכה להיות נשק יום הדין – ככלי נפוץ. אין כוונתי רק ל-18 החוקים שבוטלו, אלא גם למאות מקרים שבהם עתירות נגד חוקים לא נדחו על הסף, למרות שלא ממש סתרו את חוקי היסוד ולא ממש פגעו בזכויות האדם, אלא נדונו בעליון. גם אישור אותם חוקים הוא אקטיביזם. האינפלציה הזאת, פגעה באמון הציבור בבית המשפט העליון וכירסם במעמדו (שעדיין גבוה יותר מזה של המערכת הפוליטית).
כדוגמה לכך אתן דווקא פסיקה שאני מסכים עם תוכנה – ביטול "חוק טל" בנושא גיוס בני ישיבות. התנגדתי לחוק הזה, אך הוא חוק לגיטימי ובית המשפט העליון אינו צריך להתערב בו. זו סוגייה חברתית רגישה מאוד, שאין להכריע בה בפטיש 5 ק"ג של פסיקת בית המשפט העליון. טענת הרוב הגדול שזכויותיו נפגעות בשל פריבילגיה למיעוט קטן, נכונה בדיון ציבורי ופוליטי, אך בוודאי שלא לשם כך קיימת סמכות הביקורת השיפוטית. האקטיביזם השיפוטי בא לידי ביטוי לא רק בהחלטות אלא גם בסגנון, באמירות קיצוניות של אהרון ברק כמו "מהפיכה שיפוטית", "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט."
כעת, יש להסדיר את מערכת היחסים בין שלוש הרשויות, כולל חיזוק מעמדה של הכנסת מול הממשלה, שתמיד היתה חלשה ובשנים האחרונות הפכה לאסקופה נדרסת של הרשות המבצעת. יש להגיע בהידברות ובהסכמה לפתרונות, לעיצוב חוק יסוד: חקיקה, כזה שיכלול בתוכו גם פסקת התגברות.
אולם בשום אופן לא הצעות גורפות וקיצוניות, כמו התגברות באמצעות הרוב האוטומטי של קואליציה (61 ח"כים), התגברות על החלטות המבטלות החלטות הכנסת וועדותיה שאינן חוקים (ברור שהכוונה להחלטה על חסינות לנתניהו) ואפילו על החלטות ממשלה (אין דבר כזה באף דמוקרטיה). משמעות הצעות אלו הן אִיוּנָהּ של הרשות השופטת. מדינה ללא רשות שופטת עצמאית אינה דמוקרטיה מתוקנת. בנוסף לכך, יש לדחות מכל וכל את ההצעות לפיהן הכנסת, הנשלטת לחלוטין בידי הממשלה, שנשלטת בידי ראש הממשלה, היא שתבחר את שופטי בית המשפט העליון.
יש להגיע להסכמות מאוזנות, שתבטחנה דמוקרטיה של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. הצעתי: בית המשפט יוכל לבטל חוק ברוב של שני שליש, בהרכב של 9 שופטים לפחות. הכנסת תוכל להתגבר על פסילת חוק, ברוב של 70 ח"כים.
אך מה שחשוב יותר מכל חקיקה, הוא שכל אחת מן הרשויות תרסן את עצמה ותכבד את אחיותיה.
אסיים בציטוט מתוך מאמר של אוריאל לין בגיליון האחרון של "האומה":
"מיספר מחוקקים אינם מבינים איך יכול להיות לבית המשפט הכוח לבטל חוקים של הכנסת. הם אומרים: 'אנו הריבון.' לא יכול להיות שם כוח העומד מעלינו. אבל הם טועים, שכן הם לא הריבון. הריבון הוא הציבור, וליחידי הציבור יש זכויות יסוד, כמו הזכות לחיים ולהגנת המדינה; והציבור לא העביר לבית המחוקקים את הכוח לפגוע בזכויות יסוד אלה. בכל שיטה משפטית בעולם מקובל וידוע, כי השמירה על זכויות היסוד של האדם בפני המחוקק עצמו נתונה למערכת המשפט. אין דרך אחרת ואין פתרון אחר, וכך מקובל בכל הדמוקרטיות בעולם."

2. צרור הערות 5.6.19
* החלטה לא רציונלית – אני הופך והופך בהחלטתו של נתניהו לפטר את השרים בנט ושקד, ואיני מוצא בה רציונליות.
לאחר הפארסה עם ליברמן, היה הגיוני שנתניהו יעשה הכול כדי לחבק ולחבר את כל פלגי הימין, זולת ליברמן. למה לו להרחיק אותם ואת תומכיהם (קולות ספורים פחות מאחוז החסימה)? למה לו לבנות אויבים בתוך המחנה? הרי היה הגיוני יותר שיצרף את איילת שקד הפופולרית וישריין לה מקום בליכוד.
האם זו נקמה גרידא? האם זו שנאה גרידא?
ההחלטה מעוררת סימני שאלה באשר לשיקול דעתו.

* מצעד האיוולת – המשבר בין נתניהו וליברמן, שבעטיו לא הוקמה ממשלה, הכנסת התפזרה והעם הולך לבחירות נוספות, הוא במידה רבה פרי של שיתוף פעולה בין השניים, לפני בחירות 2015. אז, יזמו השניים את העלאת אחוז החסימה. לצעד זה היה סדר יום גלוי וסדר יום סמוי. סדר היום הסמוי היה פגיעה במפלגות הערביות. סדר היום הגלוי היה טענת המשילות.
המטרה הסמויה לא הושגה, אלא להיפך, המפלגות הערביות התאחדו והגדילו את כוחן. גם לאחר שהתפצלו בבחירות אפריל, ארבע המפלגות רצו בשתי רשימות, שכל אחת כללה שתי מפלגות. כעת מדובר על איחודן מחדש.
הכישלון בהרכבת הממשלה מעיד שאחוז החסימה הגבוה לא חיזק את המשילות, אלא להיפך. באחוז חסימה נמוך, הימין החדש וזהות היו נבחרות. לנתניהו היתה אפשרות לתמרן בין שותפותיו הפוטנציאליות. אף מפלגה לא יכלה לבדה להיות לשון המאזנים ובכך כוח המיקוח והסחיטה של כל אחת מהן היה יורד.
הלקח, הוא שכאשר מחוקקים חוקים הנוגעים לסדרי ממשל, יש להתייחס אליהן בראיה רחבה, במבט ארוך טווח ובשיקול דעת אובייקטיבי, ולא כמענה לקוניוקטורה פוליטית מיידית. בסופו של דבר, מי שמחוקק חוקים כתחבולה פוליטית קצרת טווח, סופה שהיא מתהפכת עליו.

* מושחת או קורבן? – בימים האחרונים מוצפת הרשת בדברים חריפים ביותר על ליברמן: מושחת... כוחני... המיליונים שזרמו לבת שלו... העדים שנעלמו... הורשע בתקיפת קטין... היה שותף לפרשת בר-און חברון ועוד כהנה וכהנה.
הכול ידוע. הכול מוכר. הכול נכון. אז מה נשתנה? השתנתה דמותם של הכותבים זאת. השבוע כותבים את הדברים אלה שהציגו את ליברמן עד השבוע שעבר כקורבן לרדיפה של מדינת העומק... תפירת תיקים וכו' וכו'. בוקר טוב!
לא זכור לי שראיתי אותם יוצאים נגדו כאשר יזם והנהיג את החתירה הפופוליסטית נגד צה"ל סביב פרשת אלאור אזריה. הרי הוא האיש שהפך פרשה פלילית של חייל אחד, לסוגיה פוליטית לאומית, ושילהב את היצרים אך ורק כדי לצבור מכך רווחים פוליטיים.
ומה באמת עמד מאחורי צעדיו הפוליטיים בתהליך הרכבת הממשלה? שמעתי ספקולציות שונות והפוכות, וכולן נשמעות לי נכונות ובלתי נכונות כאחד. האם הוא עצמו יודע מה עמד מאחורי הדברים?
באשר למחלוקת על חוק הגיוס – העמידה העיקשת על הכול או לא כלום בעייתית בפוליטיקה, שהיא אמנות הפשרות. אבל באופן ענייני, ליברמן צדק. חוק הגיוס הוא פשרה קיצונית והליכה רבתי לקראת המשתמטים. והעקשנות של החרדים, שעשו "לימין שור" לאדמו"ר מגור, המנהיג הקיצוני ביותר, מנעה לא פחות מליברמן את הרכבת הממשלה.
השאלה היא, האם באמת סוגיית הגיוס הניעה אותו? ספק רב.

* קבורת חמור – מבחינת האינטרס של "כחול לבן", אני אמור לראות בחיוב איחוד בין מפלגת העבודה ומרצ, כיוון שכחול לבן תיבנה ממנו. אבל כאדם שמזדהה עם ערכי תנועת העבודה, מעריץ את ההיסטוריה של תנועת העבודה ומגשים בחיי בקיבוץ בגולן את דרכה האמיתית – צר לי אם מה שנותר מתנועת העבודה יסתיים בקבורת חמור בחיק מרצ.

* הפונדמנטליסט – חז"ל היו הרפורמים הגדולים ביותר בתולדות היהדות. חכמי המשנה והתלמוד לא היו פונדמנטליסטים של התורה ושל חוקיה. הם הבינו שחוקי התורה כלשונם אינם תואמים את ערכי המוסר של תקופתם, שהם האמינו בהם, והעזו לשנות. בכך הם הצילו את היהדות, שלא היתה מתקיימת ללא המהפכה שהובילו, ואת העם היהודי, שאין לו קיום ללא היהדות.
ההלכה של חז"ל, שנכתבה לפני 1,500-2,000 שנה, אינה רלוונטית לימינו כלשונה, ומחייבת את היהדות להמשיך להשתנות. ואכן היהדות השתנתה בחלוף העיתים – ההשכלה, הציונות, הזרמים ביהדות. גם הציונות הדתית היא מרד חדשני נגד הנורמה היהודית הרבנית עד זמנה.
כל המרידות הללו לא היו מרד לשמו. היו אלו מרידות מתוך רצון לשימור באמצעות שינוי – שימור העם היהודי והיהדות. חז"ל פעלו לאור התורה ובהשראתה, והיו בטוחים, בצדק, שבדרכם הם מאדירים את התורה ומנציחים אותה. וכך גם הציונות, ההשכלה והזרמים פעלו לאור התורה וההלכה מתוך מחויבות אין קץ לנצח ישראל. ללא המרידות הללו – לא היה היום העם היהודי.
וכעת בא בצלאל סמוטריץ' הפונדמנטליסט, ותובע להשליט במדינת ישראל את חוקי התורה. האם הוא רוצה להשליט כאן את כל ה"מות יומת"? זו מעולם לא היתה דרכה של הציונות הדתית. יתר על כן, זו מעולם לא היתה דרכן של המפלגות החרדיות. רק בשבוע שעבר, במשבר עם ליברמן סביב חוק הגיוס והרכבת הממשלה, עלו הח"כים של יהדות התורה לשידור בזה אחר זה, והדפו מכל וכול את טענתו של ליברמן, שהם מנסים להפוך את ישראל למדינת הלכה.
סמוטריץ' מסוכן.

* מה מסוכן יותר – על פי הכותרת בוויינט, בעקבות דבריו של סמוטריץ' על ניהול המדינה על פי חוקי התורה, אמרו מקורבי נתניהו שהוא יכול לשכוח מתיק המשפטים. אם זה נכון, אלה חדשות טובות ורעות. טובות, מכך שתיק המשפטים לא יהיה בידיו, כיוון שכל מועמד אפשרי אחר לתיק (בהנחה שבן גביר אינו מועמד אופציונלי) פחות מסוכן ממנו.
אלה חדשות רעות, כי משמעותן היא, שאם תקום ממשלת החסינות של נתניהו (כלומר הימין ללא ליברמן יזכה ב-61 מנדטים), סמוטריץ' עלול להתמנות, חלילה, לשר החינוך. וזה מסוכן לא פחות לעתיד החברה הישראלית.

* התרת נדרים – הבחירות החדשות הן הזדמנות פז לציונות הדתית לנער חוצנה מעוצמה כהניסטית. לשמחתי, קראתי בכותרת הראשית של "ישראל היום" את החדשות המעודדות, שזה עומד לקרות. כמעריץ של הציונות הדתית על מפעליה ותרומתה הגדולה להתיישבות, לביטחון ולחינוך, אני מייחל לכך שתחזור לדרך המלך, אחרי שבבחירות האחרונות מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי.

* החיה הכהניסטית – "הסוד שכולם יודעים" הוא סרט תעודה המספר את סיפורו של גלעד שדה, לשעבר גלעד פולק, שהיה מהפרועים והפורעים הקיצונים ביותר בין פראי הגבעות ומעריץ מושבע של "הרב" כהנא שר"י. הסרט יוצג בקרוב ב"יס דוקו", ובמוצ"ש היתה עליו כתבה בחדשות 12 (אני צפיתי רק בכתבה, אך אצפה גם בסרט). סיפורו של גלעד מלמד אותנו בצורה מוחשית ביותר מיהי אותה מוטציה, החיה הכהניסטית.
גלעד פולק גדל כבנו של אחד הפעילים המרכזיים של החיה הכהניסטית, טירן פולק, וכממשיך דרכו. באחד המעצרים, גילו לו חוקרי השב"כ את הסוד הגדול. שהוא אינו בנו הביולוגי של פולק, אלא שאבא שלו בכלל ערבי. גלעד נחשף לסרט גיוס כספים לכהניזם, שבו אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא, האיש הרע הזה, מחזיק אותו בידיו ומספר שאנשיו חילצו אותו ואת אימו מכפר ערבי, אחרי שהיא נישאה לערבי שפיתה אותה, ואח"כ התעלל בה ומירר את חייה. בסרטון – האמא, מוצללת, סיפרה את הסיפור.
גלעד הבין שאת הסוד הזה "כולם יודעים", מה שחייב אותו להיות יותר קיצוני מקיצוני, יותר כהניסט מכהניסט. היה עליו להוכיח את עצמו, כדי לנקות את עצמו מכתם היותו בן לאבא ערבי.
מאות פעמים הוא נעצר על פעילותו. הוא העריץ את כהנא ואת שני תלמידיו המובהקים, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ורוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. בסרט רואים אותו, בצעירותו, עולה לקברו הטמא של גולדשטיין ומניח עליו אבנים, ושר בגרון ניחר ובהתלהבות, יחד עם חבריו הכהניסטים, שיר הלל לרוצח יגאל עמיר ולמעשהו.
בהמשך חייו גילה את האמת – אביו כלל לא היה ערבי. לאחר גירושיה של אימו מאביו, היא היתה הומלסית, שסבלה מחרפת רעב. הכהניסטים ניצלו אותה כדי לגייס משאבים לתנועתם הגזענית הפשיסטית. חיתנו אותה עם טירן פולק והשתמשו בתינוק ובה ככלי משחק לסיפור הבדוי, שנועד לגיוס הכספים, ולהסתה נגד הערבים שמפתים צעירות יהודיות.
הסרט המטלטל הזה חשוב מאוד היום, כאשר ראש הממשלה מכשיר את התועבה הכהניסטית, ומנסה כל תעלול כדי להכניס כהניסטים לכנסת ואף לוועדה למינוי שופטים. לא, איני חושד לרגע שנתניהו גזען או כהניסט, חלילה. אני בטוח שהוא מתעב אותם ואת האידיאולוגיה הטמאה שלהם. אבל הוא סומך עליהם שיתמכו בכל צעד שיעמיד אותו מעל החוק, ולמען מטרה זו – הכול מותר.

* הסמולני הבא – ראש הממשלה התקשר לאנגלמן ובירך אותו על בחירתו למבקר המדינה. כפי שהוא בירך בשעתו אל אלשייך עם מינויו למפכ"ל ואת מנדלבליט עם מינויו ליועמ"ש. אולם בהנחה שאנגלמן יהיה נאמן לתפקידו, מהר מאוד הוא ימצא את עצמו כ"סמולני", "מדינת עומק", "רודף", ו"פקידונצ'יק" שאף אחד לא בחר והוא מרשה לעצמו לבקר את מי שמייצג את רצון העם".

* מערך לעומק הנשען על הירדן – היום מלאו 52 שנים למלחמת ששת הימים. ב-7 ביוני, ביומה השלישי של המלחמה, שוחררה בקעת הירדן.
בנאומו האחרון בכנסת של רמטכ"ל ששת הימים, ראש הממשלה יצחק רבין, חודש לפני הירצחו, הוא הציב את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע. זו מורשת רבין המדינית. הוא דיבר על רשות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה. כותרת דבריו היתה שלא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67 (וכמובן שרעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כלל לא עלה על דעתו). הוא הציג את האזורים שמהם ישראל לא תיסוג, ובהם ירושלים רבתי וסביבותיה וגושי ההתיישבות. על בקעת הירדן הוא אמר "במובנו הרחב ביותר של המושג." למה הוא התכוון? למה הוא צריך היה לציין זאת?
הסיבה לכך היא גימוד בקעת הירדן לכדי הסתפקות בחיילים על נהר הירדן. גם נתניהו הסתפק בכך במו"מ על תוכנית קרי. רבין היה נאמן לתוכנית אלון. אלון, אבי האסטרטגיה של בקעת הירדן ישראלית כהכרח של גבול בר הגנה, הבהיר את כוונתו בפתק לגולדה מאיר, אחרי ששרים בממשלה גימדו את תוכניתו ל"נהר הירדן כגבול הביטחון": "אף פעם לא אמרנו כי נהר הירדן לבדו יהווה את קו ההגנה המזרחי שלנו. אדרבא, מדובר על מערך לעומק הנשען על הנהר, על הבקעה ועל ההרים השוממים שממערב לבקעה."
לכך התכוון אלון. לכך התכוון רבין, עד נשמת אפו האחרונה.

* ביד הלשון מדרשי שמות למגילת רות – המגילה שנקרא בשבועות היא מגילת רות. המגילה נפתחת כך:
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם. וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי, וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.
הדבר הקופץ מיד לעין, הוא שמותיהם של גיבורי הטקסט, שממש מזמינים מדרש שמות.
אלימלך – שהיה אומר: אליי תבוא מלכות (מדרש רות רבה). רמז מטרים למידע על המשך השושלת, שיימסר בסוף המגילה – דוד הוא צאצא המשפחה.
נעמי – שהיו מעשיה נאים ונעימים (מדרש רות רבה).
מחלון וכיליון – מחלון – שנימח מן העולם וכיליון – שכלה מן העולם (מדרש רות רבה). ואפשר לדרוש את השם מחלון, כאדם שימות ממחלה.
רות וערפה – ערפה, שהפכה עורף לחמותה. רות, שראתה בדברי חמותה.
"אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמה רות? שזכתה ויצא ממנה דוד, שריווהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות." (ילקוט שמעוני, רות).
מִדְרָשֵׁם נוסף – רות = רעות.
בעז – בהמשך המגילה, מופיע גיבור חדש: וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז.
ודוק – יש לומר בֹּעַז במילעיל, כיוון שטעם המקרא ניצב מתחת להברה בֹּ – בֹּֽעַז.
מִדְרָשֵׁם של בעז, הוא בו-עוז, בו כוח. רמז לגיבור חיל.
אורי הייטנר