על ספרו של בני דון-יחייא
"מבחר הסיפור היהודי – 800 סיפורי חסידים וצדיקים"
אלומות – 2019, 351 עמ'
"מבחר הסיפור היהודי" מחולק ל-130 נושאים המופיעים בסדר אל"ף-בי"ת מ"אהבת האדם" ועד "תשובה", באמצע – מכל טוב: "אמת ושקר", "גאווה", "דתיים וחילונים", "היצר הרע והיצר הטוב", חוטאים וחטאים", "חסידים ומתנגדים", "ייחוס", "לשון הרע", "פרסום", "צניעות", "קנאה", "רכילות", "שנאת ישראל" וכו'. הקורא צריך רק לברר לעצמו באיזה נושא הוא מתעניין, ובקלות ימצא את הסיפורים בנושא זה על פי האות הראשונה של הכותרת שלו.
ועוד דבר: בלי ספק, חלק מהסיפורים נשמעים מוכרים לקורא העברי (רשימת המקורות עליהם מסתמך הספר מופיעה לפני סקירת הנושאים), אבל המחבר כתבם מחדש, ערך אותם וגם קיצר אותם – כך שרק העיקר, הלוז, מובא לקורא בצורה ברורה ובשפת ימינו.
הסיפורים בספר קצרים מאוד, מעטים מהם תופסים עמוד שלם. יש אפילו מהם שתופסים שורות בודדות, ודומים יותר לאמרת כנף, או לפתגם מאשר לסיפור.
לדוגמה: "רבי אברהם אבן עזרא נהג לומר: העבר – אין, ההווה – כהרף עין, העתיד – עדיין. אם כך – דאגה מניין?" (עמ' 68).
"מה בין חסיד למתנגד? נוהגים חסידים להקשות זה באוזני חברו: החסיד ירא מריבונו של עולם, והמתנגד ירא מהשולחן ערוך." (עמ' 142).
מה שהרשים אותי עד מאוד בקובץ הסיפורים הזה הוא הרמה המוסרית המדהימה של האישים המוזכרים בהם – צדיקים, אדמו"רים, דיינים, רבני ערים, וסתם עמך, רובם חסידים. הקורא תוהה אם ייתכן שרמה כזאת של מוסר, הגובלת לעיתים באלטרואיזם, אפשרית בכלל, או שמא הסיפורים הגביהו את קומתם המוסרית של גיבוריהם לרמה על-אנושית.
משתמע מהסיפורים שהרמה המוסרית המופלאה הזאת נובעת מהמחויבות האמונית – לאמור: התורה והמצוות גרמו ליחסי אנוש מופלאים, ועובדה זאת עומדת בניגוד גמור לטענה של ישעיהו ליבוביץ', שכביכול המוסר והמצפון האנושי הם עבודת האדם (במקום האל), וחשודים כביטוי לעבודה זרה, רחמנא ליצלן*). אביא קצת דוגמאות לרמה המוסרית המעוררת התפעלות של האישים המוזכרים בסיפורים:
רבי עקיבא אייגר נותן את גרביו היבשים לעגלון שנרטב בבוץ, והוא עצמו הולך יחף; וכשאורח שופך בטעות יין על המפה, הוא מצטרף ושופך גם כן, כדי לא להביכו ולביישו.
רבי ישראל מסלנט מבקש לקצר ארוחה אצל גביר מתוך דאגה למבשלת, כדי שתוכל להגיע לילדיה לפני שילכו לישון.
רבי חיים מבריסק אירח עובר אורח, שגנב חפצים מביתו; במקום לכעוס על כפיות הטובה הוא פסק שהבית צריך להיות פתוח גם בפני עוברי עבירה.
רבי משה קרמר (סבו של הגר"א) השתדל שחנותה של אשתו תיסגר כאשר יש חשש שהרווחים שלה הם על חשבון חנויות אחרות.
אשתו של רבי יחיאל מיכל מזלוצ'קוב תובעת את הנערה שעבדה אצלה על נזק שגרמה. בעלה הולך לדין תורה, כי אולי הנערה זקוקה למישהו שישמש לה פה לטענותיה בפני הדיין.
אשתו של רבי זושא מאניפולי נתנה בד לחייט כדי שיתפור לה שמלה. כשהסתבר לה מצוקתו ביחס לבתו הכלה, היא נותנת לחייט את השמלה במתנה. רבי זושא דורש מאשתו שגם תשלם לו על עבודתו.
רבי ישראל מסלנט נוטל ידיו במעט מים, כי הוא חומל על המשרתת שנושאת את המים בכלי הכבד.
אישה מכה את רבי דוד מלבוב בחושבה שהוא בעלה שעיגן אותה. רבי דוד מבליג על המכות, שהרי לא נועדו לו, אלא לבעלה.
אשתו של רבי מאיר מפרימשלן מסיבה את תשומת ליבו כי קיבל צדקה מעשיר שעסקיו מפוקפקים. רבי מאיר שומע בקולה, ומחזיר את הכסף. גם על רבי ישראל מרוז'ין נאמר שסירב לקבל תרומה ממי שהשיג את כספו בדרך מפוקפקת.
רבי חיים מצאנז נמנע מלתת כסף לבתו כדי שתקנה נעליים חדשות, אבל נותן כסף לבת של אחד מעוזריו שנעליה קרועות. כשבתו של רבי חיים מייסרת אותו על כך – הוא מתרץ: הייחוס שלך יכסה על נעלייך הקרועות, לבת העוזר אין ייחוס.
רבי אנשל רוטשילד, אביהם של הרוטשילדים, החשיב כממונו רק מה שנתן כתרומה.
כשהרב אליהו חיים מייזל הטריף עוף של אישה ענייה, והוא פיצה אותה מכספו. במקרה אחר הוא הכשיר עוף שלא היתה בו מרה, כי ליבה של האישה היה מר עליה: בנה חולה, וזקוק למרק עוף, ולשם כך היא לקחה הלוואה.
רב עלום שם פוסק שאם לימוד תורה מונע מהלומד לשמוע בכי של תינוק – הלימוד פגום, כי הרי הלימוד נועד להיטיב מעשיו של אדם.
רבי משה לובש בגדי איכר, מביא לאלמנה ענייה עצי הסקה, ומסיק לה את התנור תוך שהוא מתפלל תיקון חצות.
רבי משה מקורבין מעודד את אימו להמשיך לאפות לחם לעניים למרות שאלה גרמו לה לבכות משום שגידפו אותה. אם מגדפים את מי שמיטיב – הרי זאת מצווה מלאה.
רבי אליעזר רוקח נהג לכסות את פניו בטלית כשבאים אליו מתדיינים. הוא לא רצה לראות את התובע והנתבע, שמא מראה פניהם יגרום לו משוא פנים בדין.
בתו של רבי צבי בן יעקב אשכנזי לא מצאה כסף בבית כדי לתת לשני עניים שבאו לבקש נדבה. היא חילקה כף כסף לשניים ונתנה להם. אביה שיבח אותה על מעשיה.
רבי חיים מצאנז נהג לשאול ספרים, ולא לקנות, כי הקנייה עלולה להקטין את הסכום שנועד לצדקה.
רבי שמואל מניקלשבורג אינו מוצא כסף בבית, והוא נותן לעני טבעת זהב עם אבן יקרה.
רבי פנחס מקוריץ היה נוטל את ידיו לאחר שהוא נגע בכסף.
רבי זאב וולף מזבאריז מחליף את העגלון בשמירה על הסוסים כדי שזה לא יקפא מקור.
עגלון פשוט שמח שמחה גדולה שהצליח לגרום לשלום בית באמצעות התרומה שלו: זוג יתומים מתחתנים, אבל לכלה הענייה אין כסף לקנות טלית לחתן, כפי שמקובל. העגלון שילם את מחיר הטלית, וזה גרם לו לשמחה גדולה.
רבי זושא היה מוכיח את עצמו, והחוטא באמת היה מקשיב ומיטיב את דרכיו.
הרב קוק לא היה מוכן לענות לפקיד בעיריית ירושלים שבא אליו עם שאלה בהלכה, כי הוא בא בשעות העבודה שלו, ויש בכך משום גזל.
הבאתי לעיל רק חלק מהמעשים המוסריים של האישים המוזכרים בסיפורים, אבל הסיפורים מעוררים התפעלות גם משום שהם חושפים את חכמת חיים:
רב כותב המלצה לספר לא ראוי כדי לא לבייש, אבל נותן לקוראי ההמלצה רמז לכוונתו האמיתית כאשר הוא חותם רחוק מנוסח ההמלצה, וכל כך למה? "מדבר שקר תרחק".
רבי שמחה בונים מפשיסחה אומר ששוטה אומר כל מה שהוא יודע, חכם יודע כל מה שהוא אומר.
פריץ שואל את הבעש"ט אם הוא יודע לנבא את יום מותו. הבעש"ט הבין שכל מועד שיציין יגרום לפריץ להתנכל לו, ואפילו להורגו, לכן הוא ענה: יום אחרי שאני אמות – ימות גם הפריץ.
אביו של יהודי מייעץ לו שתי עצות: "מוצא שפתיך תשמור" (דברים כ"ג 24), ועצה שנייה: אל תבטיח שום דבר!
הבעש"ט יעץ: אם תרצה להאריך ימים, אל תשאף לפרסום.
"הנודע ביהודה" כתב על קמע: פמל"ד (פתי מאמין לכל דבר).
הסיפורים מתארים את מידת הענווה של הצדיקים, וגם את הסובלנות שלהם כלפי מי שאינו מקפיד על המצוות: כך נהג הרבי מגור, וכך נהג הרב קוק כלפי החולצים החילונים; "החפץ חיים" מרשה שיגנבו את ספריו; רבי שמואל מסלנט מרשה לאב לקבל סיוע מבניו באמריקה שאינם מקיימים תורה ומצוות, שהרי הם כן מקיימים את מצוות כיבוד הורים. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מלמד זכות אפילו על גנב שהתרברב במעשיו.
מעלתם המוסרית הגבוהה של גיבורי הסיפורים וחוכמתם בולטת בעיקר לנוכח העובדה שהם חיו בסביבה מפלה ועוינת שידועה לנו מדברי ימי הגלות הספוגים בדם ודמעות, והיא מרומזת גם בספר שלנו: גויים זורקים אבנים על רבנים (עמ' 127); את השופט הגוי חייבים לשחד, גם כשברור שהמתדיין היהודי זכאי (עמ' 310), וחתונה של גויים מתאפיינת בשכרות ובמכות ליהודים (עמ' 278).
את הספר הזה הקדים "מסביב לשולחן" (אלומות, דני ספרים 2017), שעניינו דרשות על פרשת השבוע. אבל בני דון יחייא התפרסם – ליד ספרים בתחום התמחות כעורך דין לדיני משפחה, ירושה ועזבונות – גם בתחום ההומור, שבהם גם כתב (חלק נכבד מתוך 11 הספרים שפירסם), וגם הופיע בשני מופעי סטנדאפ – "טובים השניים" ו"צחוק הגורל". ובכן, גם הספר שלנו איננו חף מהומור – הרי קצת דוגמאות:
עני מתארח אצל גביר קמצן, והקציצה שקיבל רובה לחם. הוא שואל אם צריך לברך "המוציא לחם מן הארץ" (עמ' 49).
דרשן מאריך בדרשתו, ואחד המפללים אמר לו שבעטייה של הדרשה לא נרדם כל הלילה. מסתבר שכאשר הוא ישן ביום (בדרשה), קשה לו להירדם בלילה (עמ' 79).
שר שואל את החוזה מלובלין מדוע היהודים צועקים בתפילה, ואינם לוחשים כמו הנוצרים. החוזה עונה: אתם רואים את האל שלכם תלוי קרוב לעיניכם בכנסיה, ומספיק לו הלחש, ואילו האל שלנו בשמיים, לכן חייבים לצעוק (עמ' 152).
רבי שמואל מסלנט מכשיר בשר שנגע בו חלב, כי החלבן מהל את החלב במים, כך שהוא בטל בשישים (עמ' 180).
שואלים יהודי האם מותר לשאת את אחותה של אלמנתו (עמ' 191).
ילד מתבקש לומר את אותיות אלף-בית הפוך. הוא מוכן לעשות כן רק אם מבטיחים לו כסף. המסקנה: עם תכונה כזאת הוא נועד להיות איש ציבור (עמ' 200).
חסיד שואל את רבו אם עליו לברך ברכת הגומל לאחר שניצל מגזלנים ביער. כשנשאל איך ניצל, הוא עונה: הקב"ה עשה נס, וכל אותו מעשה הוא שקר וכזב (עמ' 230).
רב שאיננו תלמיד חכם דומה לקב"ה, למשה רבנו ולאריסטו. כיצד? לקב"ה כי אין לו דמות גוף; למשה כי הוא כבד פה; לאריסטו, כי גם הוא לא מבין בגמרא ובפוסקים (עמ' 291).
הספר גורם לנחת רוח אצל הקורא שנפגש עם הנשמות הטהורות שמאכלסות את הסיפורים, אבל אם יורשה לי, אמליץ בפני המחבר שבספרו הבא יכלול סיפורים על נשים חכמות (יש קצת רמזים בספר), וכן, על אחינו הספרדים (מוזכרים בספר שני חכמי ספרד מימי הביניים – הראב"ע והרמב"ן – עמ' 68, 151) ויוצאי ארצות האיסלאם.
*) ראו מראי מקום ודיון בטענתו זאת של ישעיהו ליבוביץ' בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן 1993, עמ' 49-33
משה גרנות