על ספרה של תקוה וינשטוק

"בעקבות האב האבוד"

חלונות 2007

הורים חוטאים תמיד לילדיהם, ועל הרוב מתוך כוונות טובות – בספר שלפנינו מתואר חטא בלתי נסלח שחטאו הורים לילדה: אימה, רינה, והרופא מנחם קלן נישאו, והביאו לעולם ילדה בשם רות. שנאה גדולה ניבעה בין שני בני הזוג, כשעיקר החיצים כלפי הבעל נורו מצדה של אם הכלה, סבתה של רות – סופי. התוצאה היתה פרידה מכוערת, כשעורך הדין של האם דורש מהבעל לחתום על מסמך שלא ייצור שום קשר עם הבת, ורק לאחר חתימה כזאת יוכל להגר לצרפת, שם נישא בשנית והביא לעולם שתי בנות.

דברים אלה נודעים לרות רק כשהגיעה לגיל ארבע-עשרה מפיהם של דודיה מצד האב, שלא ידעה על קיומם. מסתבר שהאם גזרה אפילו את חלקו של האב בתמונת הנישואין, כדי שלא יישאר לו זכר במשפחה. האם והסבתא סיפרו לילדה שהאב הוא איש קשה, שלא ניתן היה לחיות איתו, והן למעשה, עשו כל מאמץ כדי למחוק את זיכרו.

רות כועסת על אביה וגם מתגעגעת אליו. היא מקנאה בילדים, אפילו עניים, שזכו באב. רסיסים של מידע על אביה מגיעים אליה מרוקח המושבה בה גרה המשפחה – האיש למד עם אביה באוניברסיטה באותה תקופה – אביה למד רפואה, והרוקח – רוקחות. הרוקח משבח את אישיותו של אביה, הוא ד"ר מנחם קלן, וזה גורם לרות לתסכול עוד יותר גדול – מדוע האיש התרבותי הזה לא יוצר קשר עם בתו?

קשר נוסף נוצר כאשר האב שולח בקשה לבתו שתאשר שהוא אביה, כי הרי יש לו רק שתי בנות, ואילו פטור מגיוסו לצבא הצרפתי (במלחמת העולם השנייה) יוכל לקבל רק אם הוא אב לשלושה ילדים.

רות ממאנת בתחילה להיענות לבקשת האב, שיוצר עימה קשר רק כשהוא במצוקה, אבל משתכנעת על ידי מנהל בית הספר, ועל ידי אימה וסבתה, להיענות לבקשה כדי שעוד יהודי יינצל מהגורל הנורא שנועד ליהודים במלחמה הזאת.

מודעת אבל על אישה בשם שרה קלן מנתבת את רות לדודים מאיר (אח של אביה) ואשתו אסתר. הם מספרים לה את האמת על הסכר שבנו סבתא סופי ובתה רינה (אימה של רות) כדי למנוע ממשפחת האב להתקרב לבתו. סבתא שרה, אימו של אביה, נאלצה להגיע בסתר לגן הילדים כדי ליצור קשר עם נכדתה, כי סבתא סופי אסרה על הגננת שתאפשר קשר זה. את הקשר של רות עם דודים אלה ועם דודים ובני דודים אחרים, שגרו בקרבת מקום במושבה, ולא ידעה קודם על קיומם, היא מקיימת בסתר מסבתה, ולשם כך היא נאלצת לשקר לה על היעדרויותיה.

האב מגיע לביקור עם משפחתו, ורות נופלת לזרועותיו בערגה גדולה, ויחד עם זה, היא גם מאשימה אותו על היעדרותו כאב. האיש באמת משכיל, אבל נרקיסיסט, מלא חשיבות עצמית, ורות מעדיפה עליו את ישראל וולף, מרצה באוניברסיטה, בעלה השני של אימה, שגם מתכוון לאמץ אותה לבת כשתגיע לגיל שמונה-עשרה. קדם לו חבר של האם, איש נעים בשם דויד, מהנדס חשמל, אבל בתו של דויד לא הרשתה לו להינשא לאישה אחרת לאחר שנפרד מאימה – כשהיא מקווה שאביה ואימה יתאחדו שנית.

הקורא את הספר, שבוודאי מתבסס על חלק מקורות חייה של המחברת, איננו יכול שלא לכעוס על שני ההורים של רות: מקובל במשפט כי ילדים עוברים למשמורת האם כשההורים נפרדים, אבל הרי הילדים לא התגרשו מהאב – מדוע להחרים אותו עד כדי העלמתו מעיני הבת?

וגם על האב יש מקום לביקורת קשה: מדוע נכנע לתנאים הדרקוניים שהעמידה בפניו האם? כשהוא חוזר עם משפחתו לצרפת, רות מציעה לו לשלוח את מכתביו לרוח'לה, חברתה, כך שאימה וסבתה לא יידעו שהופר החרם. רעיון כזה פשוט לא יכול היה לעלות על דעתו של ד"ר מנחם קלן המשכיל?!

כצפוי המבנה המשפחתי הזה גורם תסכול הולך וגובר אצל הבת, היא נעשית עקשנית, תמיד מתמרדת, עושה דווקא לא פעם ולא פעמיים. סבתא סופי שהיתה מסורה מאוד לרות, כי הרי היא שימשה לה כאם כאשר אימה התגוררה אצל אחותה שרה, וכאשר היא חתרה לנישואין שניים – קודם עם דויד, ואחר כך עם ישראל. גם כאשר היא עברה לגור עם ישראל בעיר, היא הגיעה אל בתה כמו אורחת, לא כאם. בעצם עד גיל ארבע-עשרה היא גרה אצל סבא וסבתא. הילדה נמצאת בחיכוך עם סבתא, שזורקת משלוח מנות של משפחה בוכרית, ששונאת אוכל ותרבות מזרחית, שמשקרת לה על גורלו של הכלב בוקי, שכאילו אימו של הכלב באה לקחת אותו, ובאמת סבתא זרקה אותו מחוץ למושבה כי היה נובח בלי הפסקה בלילות, ובימים היה מטנף את השטיחים והרצפה בצואה.

קטע יפה במיוחד בספר הוא תיאור גניבת כדור שהיה שייך לילדה שכנה, ואשר סבתא התנגדה בתוקף לקנות לרות כדור דומה. היא מתייסרת על הגניבה, אבל אין לה האומץ להודות בכך, והיא זורקת אותו בסופו של דבר לילדים ששיחקו ברחוב. קטע זה מזכיר את סיפורו של שלום עליכם "האולר", שם סיטואציה דומה.

לעיתים גולשת המחברת אל תיאורים מפיה של רות שאינם הולמים את גילה. הרי דוגמה כיצד רות מתארת את שרה דודתה: "שרה היא ציירת מוכשרת ויפה. עורה צח ללא קמט וכתם, ושפתיה מלאות. עיניה כחולות כשל אביה, אלתר, ושערה שחור כשל אימה סופי, ניגודי צבעים המושכים תשומת לב..." (עמ' 49). לא נראה לי שילדה בת תשע תתבטא כך.

כמקובל בספרות לנוער, גם בספר שלפנינו חשים בגישה דידקטית, הגם שהיא סמויה: בילדותה רות קוראת "פינוקיו", "פרח לב הזהב", "נרקיס מלך הביצה". בגיל הנעורים היא מספרת לילד אדום שיער שקטן ממנה בגיל את "בן המלך והעני", את השיר "ג'ינג'י" של מרים ילן שטקליס. היא עצמה קוראת כבר בגיל תשע את ז'ול וורן, "אלף לילה ולילה", אגדות יוון, "אוהל הדוד תום", "הלב", "דון קישוט". בגיל יותר מאוחר היא מתמודדת עם "הנפש הקסומה" של רומן רולאן ו"מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו.

סבא אלתר, פרדסן עשיר, קורא את הלדרלין, דוסטוייבסקי וביאליק. מי יודע, אולי יירמזו הקוראים שכדאי לקרוא ספרים, ולא להסתפק באימוג'ים בסמרטפון.

הספר מביא גם כמה עובדות היסטוריות שלא יזיק לנוער הקורא להתוודע אליהן: המהפכה הבולשביקית, המאבק על עבודה עברית, מפעלו של פנחס רוטנברג בנהריים, רכבת העמק שהובילה לירדן ולחיגאז, וכן על כך שבימי המנדט ניתן היה לעבור את הגבול לירדן וללבנון, ליהנות שם ממזג אוויר קריר יותר בקיץ.

נראה לי שהנוער ייצא נשכר לקרוא ספר זה, וגם נדמה לי שהורים המבקשים להיפרד כדאי שיידעו מה הם עלולים לחולל בליבם של ילדיהם.

משה גרנות