הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק שישי
הפגישה עם יהודה בורלא רכוב על גבי גמל במסע לסואץ בשנת 1915.

"בראשית שנת 1915," פתח והסביר אבבטן, משעין גבו אל הדובדבן, עיניו עצומות ומצחו קמוט שעה שהוא מתאמץ להיזכר, "היתה בעולם מלחמה גדולה שנקראה לימים – מלחמת העולם הראשונה. ג'מאל פחה, מפקד הצבא התורכי, ששלט גם בארץ-ישראל, החליט לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים, שהיו אז תחת שלטון האנגלים, האויבים של תורכיה. קשה לדעת אם האמין ג'מאל פחה שיוכל לכבוש את התעלה. אולי קיווה כי בעקבות ההתקפה שלו יתמרדו המצרים נגד האנגלים, וכך תושג מטרתו בחזית הזאת. בספר-זיכרונותיו שנכתב אחר שנים, טען ג'מאל פחה כי בעצם לא התכוון ממש לכבוש את מצרים אלא רק לערוך הפגנת-כוח, כדי לרתק כוחות בריטיים למצרים, ולהקל בכך על בעלת-בריתה של תורכיה, על גרמניה, שנלחמה אז נגד אנגליה בחזיתות אירופה.
"ערב המסע לעבר התעלה קרא ג'מאל פחה לְ'גִ'יהָאד', למלחמת-קודש, כלומר מלחמה דתית של המוסלמים, וביקש להלהיב באמצעותה את הערבים תושבי ארץ-ישראל, הנתונה כולה תחת שלטונו, לקראת המלחמה על ה'כופרים', כלומר – על האנגלים, שכידוע אינם מוסלמים אלא נוצרים. תהלוכות וחגיגות נערכו אז ביפו, שהיתה עיר ערבית. ויום אחד קישטו גמל, כלב ושור בדגליהן של רוסיה, צרפת ובריטניה, והעבירו אותם בחוצות העיר. האספסוף התעלל בחיות העלובות, אשר לא ידעו כלל מה חטאן, ומכות נאמנות הונחתו על ראשיהן, להמחיש את הבוז למעצמות-ההסכמה. בשם מעצמות-ההסכמה נקראו אז רוסיה, צרפת ואנגליה, שלחמו נגד תורכיה, גרמניה ואוסטריה.
"ארץ-ישראל נעשתה לבסיס הצבאי, ממנו עמד הצבא התורכי, בסיוע בני-בריתו הגרמניים והאוסטריים, לערוך את התקפתו על תעלת סואץ ומצרים. סוריה וארץ-ישראל היו חייבות לספק את מזונותיו וצרכיו של הגיִס התורכי הרביעי, שבראשו עמד ג'מאל פחה."
"אולי בכל זאת כוס-קפה נוספת, ובקיצור – רק תגלה לנו את המקום והזמן המדוייקים?" הציע קפיטן יוקי בנימוס.
אבבטן פקח עין אחת, כעוסה, על שהופרע באמצע, והמשיך כשהוא שב ועוצם עינו, מתעלם מן ההפרעה, ומנופף בכף-המרק תוך כדי דיבורו. רני וקפיטן יוקי היו חייבים להתכופף מדי פעם כדי שלא להיפגע.
"מס-המלחמה הוטל על כל התושבים בארץ-ישראל. היו החרמות רבות. החרמות החיטה, התבן ושאר תבואות הארץ פגעו בעיקר בכפרים הערביים. ואולם הצבא התורכי היה זקוק לסוסים, עגלות, צינורות, מנועים, תיל דוקרני – ואת אלה חיפש במושבות היהודיות. גם עבודות ה'סוּכְּרָה', הכפייה, רבצו כעול כבד על היישוב היהודי. עשרות אנשים נתפסו ונשלחו לעבוד בסלילת כבישים, בבניין מסילות-ברזל, ובעבודות-צבא אחרות, בהרים ובמידבר. התנאים היו קשים, ורבים מתו ברעב ובמחלות. כל מי שהיה יכול – הסתתר והשתמט מעבודות אלה.
"שלוש דיוויזיות תורכיות חנו ליד באר-שבע עם תותחיהן, גמליהן וסוסיהן, ועליהן נילוו כוחות של הצבא הגרמני בפיקודו של המצביא הגרמני ששמו היה – קְרס פון-קרסנשטיין. עשרות-עשרות של סירות-פח נערמו על חולות המידבר והבריקו בשמש, סמוך לעיר, ונגרים עסקו בבנייתן של רפסודות רבות מארגזי-נפט ריקים, העשויים לוחות-עץ. זו היתה עצתו של פון-קרסנשטיין, כדי לחצות באמצעותן את התעלה!
"בחמישה-עשר לינואר, שנת 1915, יצא ג'מאל פחה בראש הגיִס התורכי הרביעי למידבר סיני. שיירה ארוכה של סוסים המושכים תותחים, ושל חיילים וגמלים הנושאים סירות על כתפיהם ודבשותיהם, נעה בלב מידבר סיני, על ציר-ההתקדמות העיקרי – בדרך ניצנה-קוסימה-איסמעיליה. ובשלישי לפברואר נערכה ההתקפה הראשונה על הסואץ – שנהדפה לאחור."
"זהו!" אמר קפיטן יוקי, "אפשר לצאת לדרך."
"נמצא אותם בחודש ינואר 1915, בדרך ניצנה-קוסיימה, הולכים בכיוון דרומי-מערבי, דרך מקום הנקרא קלעת א-נחל, לעבר איסמעיליה!" קבע אבבטן.
"מצויין. אם זיכרונך אינו בוגד בך, כי זוהי דרך עקיפה במקצת!" ניגש קפיטן יוקי אל החללית, שהופיעה ובאה אחריהם באורח מסתורי מבעד לניקבה שחפרו בעוגת השוקולד, ועתה ניצבה לצידם. הוא שלף מחליפתו כרטיס והכניס אותו לחריץ שבאשנב, בדופן החללית, מהיכן ששלח שעה קלה קודם לכן את האות להעיר את אבבטן, ועתה הקיש ספרות ופעולות אחרות במסוף המחשב.
רני ואבבטן התבוננו, מפוחדים מעט, בהכנותיו של קפיטן יוקי, ואבבטן אף מצא לנחוץ להעיר לו –
"אל תשכח! חמש, אחת, תשע, אחת!"
"אתה טועה, אבבטן, במחשב כותבים מלהיפך: אחת, תשע, אחת, חמש!"
"על מה אתם מדברים בכלל?" התפלא קפיטן יוקי. "אין עוגות כל-כך יקרות!"
"מי מדבר על עוגות? אומרים לך את השנה!"
"אבל זה כרטיס-אשראי, לא מדחס-הזמן!"
"מה?" השתוממו השניים. "אתה משלם עבור העוגה שישבנו בה?" שאל אבבטן. "השתגעת? הרי כמעט לא אכלנו בתוכה!"
"וגם עבור ספלי הקפה והשוקו שהקפצנו. אני יודע שרני די מודאג לפעמים מכך שבעזרת מדחס-החלל אנחנו נכנסים ויוצאים בכל מיני מקומות, ומשתמשים בדברים שאינם שייכים לנו, ויכול לצאת שכאילו אנחנו גנבים. כמו בעניין המכנסיים בכלבו שלום. ולכן התקנתי כרטיס-אשראי שמקושר, באמצעות 'צפנת-פענח', למחשבים של כל הבנקים בארץ, ומחייב את החשבון שלי בכל סכום שאני רושם בו, או אם אני מוציא כסף מזומן."
"אצלנו קוראים למכשיר הזה – עַצַלְתוֹמַט!" אמר אבבטן.
"לשלי קוראים 'נֹגה-קט צוַואנְצִיג' והוא מאפשר לי להיות יצור מוסרי במאה אחוז, מפני שאף אחד לא מכריח אותי לשלם. אני עושה זאת מרצוני החופשי, למרות שאין צרור שטרי או מטבעות כסף בעולם שאיני יכול לחדור אליו, להקטינו ולמשוך אותו לרשותי בקלי-קלות. לשדוד כל בנק וכל כספת! זו לא חוכמה להיות ישר כשאין לך שום הזדמנות לגנוב! זהו. ועכשיו – הבה נפליג במדחס-הזמן לשנת 1915!"

*
השלושה הצטופפו בתוך חוגת אור כחלחל-זרחני שהטיל ארצה המַחְמַ"ז שבידי קפיטן יוקי, ועד מהרה חשו עצמם שטים בחלל ומרחפים בזמן, כי לא רק שטסו דרומה והם קטנים מאוד בהשוואה לכל החפצים האחרים שסביבם, אלא שהחפצים עצמם החלו משנים צורתם, פוסעים ונוסעים לאחור כמו בסרט המוקרן מהסוף להתחלה, וכך גם קולותיהם – שנשמעו כפס-קול המסתובב במהירות לאחור במכשירי-ההקלטה המשוכללים שמצויים באולפני-השידור.
היתה לרני הרגשה שהם שוקעים או מרחפים בין גופים ונופים המשנים את צורתם במהירות מדהימה, ותמיד בדרך הפוכה לכל היגיון. נער בידואי מטפס על דקל ובידו אשכול תמרים, מדביק אותו לרום העץ, יורד ובינתיים התמרים מצטמקים והולכים עד שנעלמים בתפרחת דלילה, וחוזר חלילה, וברקע נשמעות מדי פעם התפוצצויות הפוכות, קודם הרעם ואחר-כך שריקת הפגז, ואש מלחמות. ומדי פעם טס מטוס על-קולי לאחור, קודם הרעש ואחר-כך נראה המטוס. והמון קולות בעברית ובערבית ובאנגלית ובתורכית ובגרמנית בוקעים ומצפצפים במהירות מגוחכת ובסדר הפוך שאין להבין בו מילה, רק הברות בודדות, כמו שכותבים במחברות-תווים בעברית, משמאל לימין ובפירוק-מילים.
יום ולילה היו מתחלפים כמו בגלגל-ענק שכל הצבעים מתערבבים בו, בשעת סיבובו, לגוון אחד אפור-לבנבן, כמין שעת בין-ערביים או לפנות-בוקר נצחית. והם מפליגים בספינת-אוויר שקופה, ואולי זו היתה החללית? אחורה, אחורה, אחורה, אחורה, לא במקום אלא בזמן –
וכמובן גם שמות המקומות והאנשים נקלטו במהופך מֶק-אֶק, נַיסִי בָּרְמִיד, אֶצְסוּ לַתְתְּעַ, חַהפֶּ מַלְגַ'א, לַאבּוּרְ דָהִיְהוּ –
שפירושם – יהודה בורלא, ג'מאל פחה, תעלת סואץ, מידבר סיני ואֶקמֶק (זה לחם בתורכית)!

*
המסע לאחור נעצר בליל ירח במידבר סיני הקר והריק, ועד מהרה מצאו עצמם השלושה רכובים על גבי גמלים, עטופים בעבאיות, אלה אדרות רחבות ארוגות מצמר-גמלים שהבידואים מתעטפים בהן.
התנועה האיטית, הגלית, על גבי דבשת הגמל, הזכירה עדיין במעט את הריחוף-לאחור, ורני חש עדיין מעין סחרחורת קלה, כאילו אברי שיווי-המשקל שבאוזן-הפנימית טרם התרגלו למצב החדש. מה שטוב הוא שמעתה שב הכול להתנהל בסדר הגיוני. הגמלים נעו קדימה. הגמלים נעו קדימה. הגמלים נעו קדימה וזה בעצם כל מה שסימן את חלוף הזמן במידבר הנצחי, הנטוש.
רני שמח למצוא חרב חגורה למותניו, וחמת מים עשוייה עור קשורה לכר הגמל. הוא לגם מהמים אך טעמם היה מר במקצת.
השמיים היו ריקים, ללא שמץ ענן, לבד מאור הלבנה הקלוש, כאילו לא הספיק האור למרחבי המידבר. צללי ההרים, מימין, ניראו קרובים מאוד, שחורים, כחיות-טרף אפלות שקפאו בימי קדם. קפיטן יוקי רכב בראש, ואחרי רני. אבבטן, במאסף, השתדל כל הזמן לרכב בצמוד לגמל של רני, כשהוא מתבונן מדי-פעם לאחור מתוך חשש. הגמל שלו, למרות שהיה החזק בשיירה, התקשה להדביק את שני הרוכבים האחרים, והסופר הגדול והעצבני, עם חרבו הכבדה, בוודאי שלא הקל עליו במושכו כל הזמן ללא צורך ברסן הגמל.
לא היה צורך להחזיק ברסן הגמל. הוא לא נטה ימינה או שמאלה מן הדרך. הליכתו לא היתה מהירה, והלילה היה קר מאוד, גם לעטופים בעבאיות. התנועה הגלית של הרכיבה על הדבשות הפילה תנומה קלה על עפעפיהם של רני ואבבטן, וקפיטן יוקי נאלץ לשדר אליהם מדי פעם צפצופים חרישיים ולהזהירם כי הנרדם על גבי גמל – נופל!
אך הנה החל נשמע לאוזניהם קול המון פרסות נוקשות על פני חצץ-השחם של המידבר, וצעדי מחנה רגלי גדול הפוסע לפניהם, והם הבינו כי קרבים הם והולכים אל קצה מחנהו העצום של ג'מאל פחה, העושה דרכו מערבה, לעבר תעלת סואץ.
רגע נשאה הרוח גם קטע של שירה עגומה מפי חייל ערבי או תורכי, והשתתקה.
"יהודה בורלא רוכב על גמל בסוף המחנה, עם פלוגת האספקה, שהיא האחרונה. הצבא כולו הולך, גדוד אחרי גדוד, במרחק חמישה רגעים אחד מהשני. כך כתוב בספר 'בלי כוכב'," שידר אבבטן לקפיטן יוקי במק"ם. הם חששו להשתמש עתה במכשירי-הקשר הקטנים שקנה רני, פן הרעש יגלה אותם.
"המקום?"
"בסביבות קַלְעַת אֶ-נַחְל. הם הולכים מערבה בדרך המידבר העתיקה של עולי-הרגל ממצרים למכה, וינסו לחצות את התעלה בסירותיהם בקטע שבין האגם המר הגדול לאגם תמסח."
"הזמן?"
"כתוב – ליל העשירי לשבט, זאת רואים גם על פי אור הירח, שאינו מלא. והלילה, לדברי בורלא, הוא בתום היום השמיני למסע, שהתחיל ב-15 לינואר. זאת אומרת שאנחנו נמצאים עתה בחצות ליל העשרים-ושלושה לינואר, 1915, יו"ד בשבט שנת תרע"ה. מעניין היה לבדוק בלוח אותה שנה אם שני התאריכים הללו אכן חלים ביום אחד."
"האדם?"
"בן עשרים-ותשע לערך. מדבר עברית, ערבית וגרמנית. רוכב על – "
"הנה הוא!"
וקפיטן יוקי הביאם, בדיוק מופתי, לצידו של יהודה בורלא, אשר רכב לאיטו על גמלו והצית לעצמו סיגריה אשר זה עתה סיים למלאה ולגלגלה באצבעותיו המאומנות, לאור הירח הקלוש.
ושוב נשמעה מלפניהם שירה עגומה מפי חייל תורכי או ערבי, וענה לה ההד העמום, המתכתי, של סירות-הפח, הנישאות על כתפי החיילים ועל דבשות-הגמלים ומתנגשות לעיתים זו בזו, כנהימתו של ים רחוק בחשיכה.

המשך יבוא