מתוך יומן 1971
23.2.71. כ"ח בשבט תשל"א. יום שלישי. אתמול בבוקר, ה-22.2, נסעתי במונית לטבריה, קצת מצונן מפני מזג-האוויר המתחלף – סערות אבק וטרם גשמים. מטבריה לעין-גב, שם הרציתי אחרי-הצהריים על סולז'ניצין. משם נסעתי, לפנות ערב, לדגניה א', להרצאה נוספת. ביקרתי אצל יהושע מנוח, אשר חיבק ונשק לי בפגישתו עימי. בזמנו ביקר בעין-גדי משך כמה ימים, ועבד [בין היתר כחצרן, וכשמצא חזייה של אחת החברות שלנו, שכניראה נשכחה לאחר בילוי לילי במעבה אחד השיחים או על הדשא, היינו אז כבני עשרים – תלה את החזייה בכניסה לחדר-האוכל, להוכיח אותנו על בזבזנותנו!]. אני טיילתי איתו בסביבה, ואף עמדתי איתו אחר-כך בקשר מכתבים [שגם הם מצויים עדיין באחד מעשרות התיקים של ארכיוני] . כשעזבתי את הקיבוץ נפסק הקשר.
עתה הוא חירש, לאחר התקפת-לב ושבירת רגל, וניראה עקשן וחוזר על עניין אחד: עם ישראל, היצירה בזמן, השבת והלוח העברי. נתן לי ספרים שלו. בערב הלכנו לאכול – וכל הזמן הקפיד עליי – הוא מארחי: שלא אקח דבר בעצמי אלא אומר לו ויגיש לי. התרעם שלקחתי כפית מבלי להטריחו. בארוחה (בהגשה עצמית) הוציא עלי-סרפד בשקית ניילון מכיסו, וחתך אותם אל תוך הסאלאט. גם אכל בצל גדול. אך אינו נוגע בבשר, דגים ודברי מתיקה מסוכר.
בחדר האוכל נמצאו כמה ותיקים, מאחרוני דגניה, הזוכרים את בואה של הדודה אסתר אליהם, כאשר ברחה בשעתו מפתח תקווה – אהרון ברקוביץ, הזוכר כיצד היה חורש בסוס והיא זורעת פולים אחריו – "אני... הייתי חורש בסוסים... והיא... אסתר... אחריי, בְּפּוֹלִים!" כך אמר. הוא משותק, מגמגם, ודיבורו עולה בקושי.
ועוד היתה שם אשתו, מרים זינגר, וכן זקנה חביבה בשם חיה, אשתו של תנחום, אשר ביקרה אצל אסתר בשבת האחרונה. אשתו של מנוח, רחל, הצעירה ממנו בעשרים שנה (הוא עתה בן שבעים ושמונה) – אישה משכילה ובעלת רגש, ולה מראה אצילי.
לאחר ארוחת הערב נחתי מעט, כי מצונן הייתי, ומאוחר יותר נתתי פעם נוספת את ההרצאה על סולז'ניצין – ולפי ששמעתי הדים, ניהנו מן ההרצאה כפי שנהנו ממנה גם בעין גב.
קיבל אותי בחור נחמד, את שמו איני יודע, המנהל יומן וכניראה עתיד לחטוא בכתיבה. הוא התעניין ושאל הרבה, אחרי ההרצאה, ואמר לי כי על [אודות] החדר בו אני ישן, בביתו של אלמן שישן בחדר השני – אפשר לכתוב רומאן. האישה מתה לא מזמן. סתם ולא פירש.
בבוקר כבר הקיש מנוח ב-8.30 על הדלת ומצאני בפיג'מה, יוצא מבית שימוש. הוא קם בארבע בבוקר, עובד כחצרן בבית הילדים, מתקן, צובע, ואחרי ארוחת הבוקר כבר סיים את עבודת יומו. הוא ואשתו גרים בחדרים נפרדים, ולו ספרייה גדולה. שלושת מוריו הגדולים: א"ד גורדון, ביאליק וברל כצנלסון. את ברנר הוא שונא, מסיבות הדומות להללו של [אברהם] קריב – שנאתו של ברנר ליהדות. הוא הוציא ספרים רבים מארונו והראה לי ואף צייד אותי בספרים שבמתנה ובהשאלה, ביניהם הספדו של עגנון לברל כצנלסון, שהופיע בהוצרת שוקן תש"ד [1944].
ובכן, הוא פוגש אותי בפיג'מה ואינו מניח לי – עליי להתלבש מיד ולבוא לאכול כי אורחו אני. נכנס אחריי לחדר, ואני פושט חולצת פיג'מה ומכנסיים, לובש גופייה ותחתונים, ובעיניו כל זה טבעי לגמרי. ובינתיים הוא מספר לי – אשתו של האדם שבדירתו התאכסנתי ובחדרה ועל מיטתה ישנתי – איבדה עצמה לדעת לא מזמן. איפה? – כאן בחדרה תלתה את עצמה וציוותה את גופתה למדע! ואילו הבחור שקיבל את פניי – אחיו נהרג לפני חודשים אחדים, היה קצין בתעלה. ובארוחת הבוקר ראיתי אדם מבוגר ולו זקן לבן, טולסטויאני או נוסח א"ד גורדון – לבוש בגדי עבודה כחולים – והוא אביו של החלל, אשר גידל זקנו מאז נפל בנו.
המקום, דגניה, בבתיו העתיקים, בנוסח הבנייה התורכית-גרמנית, בדקליו הגבוהים, בזְקֵניו ובקברותיו – ניראה כמונומנט, רוח של בית קברות, אך לא רוח עגומה אלא רוח של כובד ראש של מסורת, שורה על המקום.
ארוחת-הבוקר אף היא פרשה לעצמה. מנוח עשה סאלאט – עגבניות, צנון מרוסק, גזר מרוסק, סירפדים שהוציא משקית הניילון, זיתים, בצל, ביצה קשה שכתת אותה, ועל כל זה שפך צלוחית דבש, עירבב ואכל. אכל במתינות ובחרדת קודש. וגם לעבודה יחסו כלעבודת קודש. טען שאני שמן מדי וכדאי לי לכתוב ליד עמוד [כתיבה], וכן להתעמל. אז אזכה להאריך ימים כמוהו. ועוד אמר: "אני יש לי סוס מצויין, הזמן! נצח עם ישראל, בזמן!" והראה לי תכריך מכתביי אליו והעתקי מכתביו אליי.
ירד גשם בבוקר והוא לקח אותי לבית גורדון. שם נפרדתי ממנו, והממונה על הבית ערך עימי סיור בתצוגה הקבועה ובספריה ובחדר המוקדש לגורדון. גם ביקש ממני שאשלח את "התלם הראשון" [ספר זכרונותיו של סבי יהודה ראב], שאינו מצוי בספרייתם, וכן הראה לי בכרטיסיה כי בתרצ"ח [1938] נתפרסם ב"בוסתנאי" מאמר של אבי [בנימין בן עזר (ראב)] בשם: "שישים שנות פתח-תקווה – שישים שנות חקלאות עברית".
משם יצאתי לכביש, עמדתי בתחנת האוטובוס, מול הכינרת, במוצא הירדן, וחיכיתי בגשם. באה מונית ואספה אותי לטבריה. התגלחתי במספרה במרכז העיר, ועליתי לאוטובוס, בדרך לטבעון.
כל הדרך ירד גשם והרי נצרת וחורשותיה עטופי ערפילים וכמין אד לבן כיסה את הכל, עמק יזרעאל לא ניראה, וגם התבור נעלם כליל, לאחר שמסביבות קרני-חיטין עוד אפשר היה לראות מקצת פסגתו מכוסה עננים לבנים.
בגשם באתי לבקר את הדודה אסתר, בפנסיון וילקנסקי בטבעון. באתי לארוחת הצהריים וישבתי עימה שעה קלה. שוב הפצרתי בה להשלים את כתיבת זכרונותיה. היא אמרה שנהנתה מפרק הרומאן [שלי] שפורסם ב"דבר" בשבת, ב-19.2, "ואיש זקן מתעורר מחלומו" – הפרקים הראשונים של הרומאן [שנותר גנוז] "בחצי חייו".
[על אודות יהושע מנוח סיפרה לי אסתר, איני בטוח אם באותה פגישה, שיום אחד ישבה ודיברה איתו בפנסיון בטבריה, – מדובר בתקופה מאוחרת יותר, לא כשברחה לדגניה, שאז טרם נמצא שם. הוא ישב בכיסא-נוח, ולפתע, בתוך ההתלהבות היתירה של דיבורו, קרס הכיסא תחתיו והוא נפל! – והגיחוך שבמעמד הטיל מאז איזה צל על יחסה אליו].
אהוד בן עזר