פרק שביעי
סיפורו של אבא יחיה מחמד מפי עבְּד, מורה-הדרך של הצבא התורכי

"כן. אני הוא." אמר יהודה בורלא, "ואני משתתף בהתקפה של תורכיה על תעלת סואץ, בתור מתורגמן לשר-מאה גרמני. המסע במידבר צריך היה להימשך עשרה ימים, אך הדרך ארוכה בפנינו בגלל המחסור במים. לא פעם חשבנו כי המחנה כולו עתיד למות בצמא. ומעט המים שמצאנו בדרך היו מלוחים, ובטעם גופרית, ואינם ראויים לשתייה. אולי יש לכם בכליכם מעט מים זכים? כי אני צמא מאוד – "
רני נזכר בצער במים המרים-במקצת שבחמת על אוכף גמלו, אך קפיטן יוקי הקדימו והציע לסופר המהולל-בעתיד לגימה מן המימייה העשוייה אלומיניום.
"מים מתל-אביב. שמילאנו בטרם יצאנו לדרך."
"כן. מכיר אני את הפרבר הנחמד הזה, לצפונה של יפו. כה נקיים בתיו, וקטנים. והחול רב, לכל עבר." לגם יהודה בורלא מן המימייה, ועיווה פניו באור הלבנה המועט. "אך מוזר, מה תפלים הם! חש אני בכך למרות צימאוני הרב. אין הם כמי בארות יפו אשר זכרתי, ולא כמי בורות-הגשם של ירושלים, עיר-מולדתי – "
"באים אנו אליך משנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים!" אמר אבבטן, "ושמח אני על ההזדמנות להכירך אישית. גם אני – "
"תי"ו שי"ן מ"ם בי"ת!?" קרא יהודה בורלא בפליאה. "ומה המיוחד שמצאתם בי, לבקרני? אלמלא המים ששתיתי מכליכם, סבור הייתי כי נרדמתי ברוכבי על גמלי, ובחלומי אני רואה אתכם – "
מבטאו העברי התנגן ערב ועסיסי, מבטא כל עי"ן, טי"ת וקו"ף בהדגשה, ואילו את האל"ף, הכ"ף והתי"ו – ברכוּת, וכך הצטלצל קולו, רך וגרוני חליפות, וערב מאוד לאוזן, כדרך דיבורו של בן העדה הספרדית, שנולד בירושלים ומשפחתו חיה בה דורות רבים. הוא הרכיב משקפיים במסגרת מתכת דקה, מהן ניבטו עיניו, באור המועט, במבט שקט שהביע סקרנות, טוב-לב ונכונות להקשיב לזולת, אך גם עקשנות רבה. חתימת שפם שחור היתה לשפתו העליונה. פניו רזים. גופו צנום. נחבא במדים של הצבא התורכי, ובמעיל הצבאי שלבש על מדיו כדי שלא לקפוא בקור המידברי.
"אתם בוודאי תרצו לדעת, בבוא היום, איך היה המסע לסואץ. אם אזכה ואחזור בריא ושלם מן המלחמה הזו, אולי אכתוב את הדברים בספר – "
אבבטן חייך. קפיטן יוקי ורני שתקו אף הם. הלא אינך יכול לגלות לסופר את שם ספרו עוד בטרם כתב אותו!
"לא פעם זוקפים פתאום מאות הסוסים, הפרדות והגמלים את אוזניהם, ומתחילים לרוץ בבת-אחת, ואחריהם כל המחנה, מתעודד בתקווה: האם הריחו הבהמות יישוב של בני-אדם? איזו נאת-מידבר ומעיינות מים סביבה?
"אך לאחר שעה קלה הבהמות מורידות ראשיהן מתוך עייפות וצימאון, והכול יודעים כי טעו ונכזבה תקוותם. מפקדי-הצבא, הרוכבים על סוסים, מצליפים בשוטיהם על גבי החיילים המפגרים, הלוך-והכה, על ראשיהם ועל כתפיהם של העייפים והיחפים. וכך עובר עלינו יום אחר יום בהליכה המייגעת, כי ההליכה ביום במידבר, גם בחודש שבט, קשה מאוד. החום חזק. השמש יוקדת בישימון וקרניה משתברות בחצץ-השחם השחור, המתנוצץ כאחוז דליקה. והנה, ביום השמיני למסע, יצאה פקודה שננוח במשך כל היום, מפני החום החזק, ונלך בלילה לאור הלבנה. וכך אנחנו הולכים עתה, מערבה, לעבר התעלה, ועתה, במה אוכל לעזור לכם, אורחיי מן הדורות הבאים?"
"אנחנו מחפשים יהודי מידברי המנגן בראבאבה ושר על גבורתו של מישהו שאם היו מקבלים את עצתו – דם יהודים לא היה נשפך כמים!" אמר רני.
יהודה בורלא לא נראה כלל מתפלא על כך שהדמות חגורת-החרב שדיברה אליו מתוך העבאיה הרחבה, על גבי הגמל שלצידו, היא של נער קטן, וענה –
"יהודי מידברי? הו, אני עצמי לא ראיתי מימיי אחד מהם, אבל ידידי הבידואי – "
"עַבְּד?" נכנס אבבטן לדבריו.
"כן. מורה-הדרך של המחנה – הוא פגש."
בורלא לא נראה מופתע מכך שאבבטן ידע את שמו של עַבְּד (מן הקריאה בספר "בלי כוכב", כמובן), ואילו קפיטן יוקי התעניין מיד לדעת היכן יוכלו לפגוש, בהקדם, את מורה-הדרך הזה.
"סבלנות, סבלנות. המשיכו לרכוב עימי בדרך, ועד מהרה יגיע עבּד על גבי גמלו, כמנהגו."
הארבעה רכבו לאיטם בקצה השיירה הענקית, שהתפרסה על פני המישור המידברי של סיני כנחש אדיר ושחור שטבעותיו זורמות קדימה. עד מהרה צמח לצידם גמל נוסף ועליו רוכב – לבוש עבאיה אפורה-קצרה, ישנה למדי, ורובה עתיק על כתפו. נראה כבן חמישים, זקנו קצר, ובראשו פזורות פה ושם שערות לבנות שהבהיקו באור הלבנה המועט.
"האם זה היהודי המידברי?" לחש רני.
"לא." השיב אבבטן, "על פי הכתוב בספר – זהו עבּד!"
ואכן, יהודה בורלא קידמו בחביבות וכיבדו בסיגריה שאותה גילגל במו-ידיו, ואשר עבד הבידואי קיבלהּ בתודה רבה. עד מהרה החל מספר את סיפורו, ויהודה בורלא מתרגם למען יבינו השלושה. לא מיד הסכים עבד לספר. צריך היה להכיר לו את שלושת האורחים, למשוך אותו בלשונו ולהרבות בהקדמות, בפתגמים ובמשלים, כדרך בני-ערב. אך אנו, שמעוניינים בסיפור עצמו, נקצר כאן ונתחיל מן העיקר.

*
"יום אחד בבוקר," סיפר עבּד, "יום שהשמיים היו בו נקיים, והרוח קלה ומלטפת, יצאתי מהאוהל וראיתי לרגלי ההר שממול – בליטה שחורה. הלכתי לשם. ראיתי גבר, לא זקן ולא צעיר, וראשו כפוף וכמו דבוק לחזהו, ודומה שהוא מת, אך ליבו פועם עדיין. ניענעתי אותו, קראתי – לא ענה. הרמתי אותו בכוח, חברי הביא חלב-גמלים חם, ויצקתי לו בפיו, משכתי באוזניו, שפכנו קצת מים על ראשו – הוא פקח לאט-לאט את עיניו. שתה אחר-כך הרבה חלב, והרגשנו שהיה רעב וצמא זה כמה ימים. הבאתי אותו למאהל השבט שלנו, כולם באו לראותו. השכבנו אותו. הוא פקח קצת את עיניו, אך כוח לדבר לא היה לו.
"ניסינו לרפא אותו בכוויות אחדות, בעורפו וברקותיו – אך הוא רק התבונן ישר לפניו כאילו דבקו עיניו למקומן. דיברו איתו, שאלו לשמו – והוא מביט לעבר נקודה אחת ואינו מזיז פניו כלל. וכשנִענעו אותו, בכוח – הביט רגע בפני המדבר אליו – ונאנח אנחה נוראה, קורעת-לב.
"יום שישי אחד נכנסנו אל אוהלו והתחלנו חוקרים אותו בשקט ובמתינות. אך הוא רק היה מביט אל פני הדובר אליו, ושותק. וכאשר שלף השיח' פרחן את חרבו בכעס, להפחידו, הרים האיש קול צעקה:
"'לַא אַלְלָה אִלַא אַלְלָא וסָאִידְנָא מוּחמד רָסוּל אַלְלָה!' – אין אלוהים מבלעדי אללה ואדוננו מוחמד שליח האל!
"'מה שמך?' צעק אליו שיח' פרחן.
"'מַחְמַד... מחמד אני... באמת...' ענה בקול מפוחד, כבוכה, אך כשהמשיכו הבחורים להציק לו בשאלותיהם החל זועק פתאום:
"'אִסְמַע אִישְׂרַאִיל! אִסמע אישׂראיל!' – "
"הו!" אמר רני, "הלא כך דיבר אליי הרוכב הבידואי המכוער, על סוסתו האצילה – 'אנא אישׂראיל!"
"איסמע אישראיל פירושו שמע ישראל," העיר המתורגמן, הוא בורלא.
"הרוכב אמר גם 'שמע ישראל'!" הוסיף רני.
"הבה נמשיך לשמוע את הסיפור," הציע קפיטן יוקי, "כי עדיין אין בידינו די נתונים להחליט אם אכן בשתי הפעמים מדובר באותו אדם."
ועבּד המשיך.
"אמרנו: אומלל האיש, שוטה הוא, והנחנו לו. יושב היה בפינה אחת בקצה האוהל, תמיד לבד, יושב ועושה תנועות מריחה באצבעו על כף-ידו, שעות שלימות. ימים שלמים, ולפעמים הרטיב את אצבעו ברוק, מורח ומתבונן אל כף-ידו.
"אחרי חודשים אחדים החל לדבר, דיבר לבדו, באוהלו, ואנו לא הבנו את שפתו. רק לפעמים הרים קול צעקה נוראה, ומתוכה התבררו לנו רק כמה מילים: 'יַהוּד חַייבַּר', 'גָ'לוּת' ו'ג'וֹיִים'. כל הימים היה חוזר על מילותיו אלה: 'יַא אִחְוָאן! יא אחואן, הוא אחים אחים, מה אתם יושבים פה? קומו! בואו אלינו לתימן... בואו אל ביתי... תראו מה שעושים הג'ויים!... לא תבואו, הה? הה? היכן, היכן הם יהוד חייבר? – יא יהוד חייבר! יהוד חייבר!' היה קורא בכל כוח גרונו, 'אני אמצא אותם, אני אביאם!' – כך צעק והסתובב באוהלו כמשוגע.
"מהדברים האלה הבנו שהוא יהודי מִיַמַן, היא תימן. וכי שיגעונו הוא למצוא את יהודי חייבר. אתם יודעים כי שם, צפונה ממכה וממדינה, רחוק מנג'ד, בחצי-האי ערב, ישנו שבט בידואי אשר יכנוהו בשם יהוד חייבר. כשאתה עובר על פני ההרים, מצפון, יוצאים לפעמים שניים-שלושה מאלה, יהוד חייבר, והם שודדים עָזִים – ולוקחים מכל עובר-אורח בארצם מיכסת כסף, או שֶׂה או חפץ כלשהו. כך מספרים אצלנו, ויש אנשים אשר ראו אותם. ואם מסרב עובר-האורח לתת את אשר ידרשו ממנו – לא ימשיך בדרכו. ממקום נסתר יפלחו כדור המוות.
"והם נסתרים, יהוד חייבר, אינם נראים במקומותינו, ואומרים שרב הוא מיספרם ועצום. הו חַוַאגַ'את, רבותיי, נדמה לי שישיבתכם כך, ברגליים תלויות על הגמל, מעייפת מאוד. שבו כמוני, ברגליים שלובות. כך הישיבה נוחה יותר. רצונכם שנעצור רגע ואתקן את מושביכם?"
כולם עצרו וירדו מעל הגמלים, ועבּד הבריכם בהשמיעו קול חירחור, ועסק בהידוק ובסידור המירדעות והשמיכות. הגמלים הרימו, כדרכם, קול תלונה קשה וטרחני על שהבריכו אותם לשעה קלה, אך עבד עשה את שלו בשלווה, ובלי להתחשב בהם. המחנה הגדול התרחק בינתיים כרבע שעת הליכה מחמשת רוכבי הגמלים, קולות הזימרה הקטועים, ונקישותיהם העמומות של סירות-הפח, השתתקו. אבבטן היה היחיד שלא הצליח לשלב רגליו ומשום כך החל סובל מן הרכיבה על הגמל. הדרך היתה עתה ישרה. ומאחור נותרו צללי הרים רחוקים, אפלים, שנראו לאור הירח כקרובים.
"יום אחד," המשיך עבד וסיפר כשחידשו את רכיבתם, "נכנסו ארבעה-חמישה מאנשינו, ובהם בנו של השיח' פרחן, אל האוהלים. הם לבשו בגדים חדשים, רובים על כתפיהם וחרבותיהם לצידם. ישבו, והבאנו לפניהם, כמו לפני אורחים – נרגילות וקהווה, כלומר – קפה. אז הלכו שניים מאיתנו אל אוהלו של המשוגע, ואמרנו לו:
"'א-סַלַאם עַלֵיכֶּם, שלום עליך. אם רצונך – בוא איתנו לא רחוק מפה – שם יש אנשים מיהוד חייבר. הם רוצים לראות אותך ומשתוקקים לשמוע את דבריך!"

המשך יבוא