על ספרו של יואל נץ "פכים קטנים"
סטימצקי 2019, 131 עמ'
קורותיה של משפחת ווליניץ, ובשם העברי – נץ – מרתקות – לא רק בגלל החוויות שעברו, אלא גם בגלל המקומות הרבים על פני אירופה שנגזר עליה לנדוד בהם: המשפחה היטיבה לנבא את העתיד המבהיל שמחכה ליהודים שיישארו בפולין הכבושה על ידי הגרמנים, הם בורחים מזרחה לפולין הרוסית, ולאחר מבצע ברברוסה, הם נמלטים אל תוך האימפריה הסובייטית. האב והדוד מגויסים לצבא האדום, והמשפחה נאלצת להדרים לאוזבקיסטן, שם הם גוועים ממש ברעב, עד אשר האב וגיסו שולחים להם כסף שהם משתכרים מעבודתם (האסורה) כצלמים. על חטא זה נשלח האב לגולאג. הגיס משתחרר מהצבא האדום כדי להתגייס לצבא אנדרס. דודתו של יואל, רגינה, מצליחה לשחרר את אחיה באמצעות שוחד, ובסוף המלחמה המשפחה חוזרת לפולין, שאינה מכירה בזכות המשפחה על דירתם.
הם עוברים את הגבול לצ'כיה, ומשם לאוסטריה, ולבסוף הם נקלטים במחנה עקורים בגרמניה במנזר אטל. יולק, הוא יואל, ואחותו לושיה, לא זכו ללמוד בצורה מסודרת, והאם, למרות מצוקתה הגדולה, שוכרת סטודנט שילמד את ילדיה, ואחר כך שולחת אותם ללמוד בגימנסיה העברית במינכן. מגרמניה הם מגיעים למרסיי, ומשם לארץ ישראל הנמצאת במלחמה, היא מלחמת השחרור, כשיולק – הוא יואל – רק בן 13 .
קורותיו של יואל ווליניץ-נץ מפורטים בספריו האוטוביוגרפיים, כמו "שלושה חיים", "עץ השדה" ו"שורשים חשופים".
הספר שלפנינו חושף בפני הקורא תקופה בחייו של יואל נץ בין השנים 1954 ל-1961, מגיוסו לצה"ל ועד שיחד עם רעייתו עזבו, קודם את קיבוץ כרמיה, ואחר כך את קיבוץ שובל.
ליבנו גס בתיאור ההוויה הקיבוצית, ויש מתוכנו גם כאלה שמקטרגים על ההוויה הזאת, אבל אני, שטעמתי ממנה מעט (התחנכתי בגבע), נשארתי חסיד אדוק של מה שנראה בעיניי כעולם חדש ומופלא (אינני רוצה להשתמש בכינוי בעל הקונוטציה השלילית – "עולם אמיץ חדש"). סולתה ושמנה של החברה הישראלית התגוררה בקיבוץ: אותי חינכו יהודית שמחוני, נחמן רז, מיכל גור-אריה (אימהּ של דליה רביקוביץ'), ואני קורא בספרו של יואל שיהודה באואר (לימים היסטוריון בעל שם עולמי) עבד ברפת בשובל; שהמשורר, ולימים חבר כנסת, אלעזר גרנות, עבד במספוא באותו קיבוץ; פיטר פריי בא לקיבוץ להסריט קטעים של "אי לייק מייק" של אהרן מגד. יואל עצמו מתואר כמי שקורא את "ז'ן קריסטוף" ואת "הפואמה הפדגוגית" של מקרנקו.
האם ניתן בכלל להשוות את רמתם התרבותית של אנשי הקיבוץ – לאנשי הכפרים במזרח אירופה? הספר משווה בין הקומוניזם הסובייטי, שהפך לדיקטטורה רוויית דם וסבל, אל חיי השיתוף המלהיבים ורוויי התרבות של הקיבוץ?
בהומור טוב מתאר יואל נץ את הקטנוניות אליה גלשה ההוויה הקיבוצית הכול כך נערצת: העובדה שליואל ורעייתו רינה (הכוונה, כמובן לקורינה, אשתו הראשונה של יואל) יש אקווריום – נחשבה לחריגה מהשיוויון. כנ"ל הכן המעוצב עליו הועמד הרדיו, כי הרי לשאר החברים אין כן כזה, ולכן יש כאן חטא בל יכופר לעיקרון השיוויון המצופה מחברי הקיבוץ.
יואל עצמו, כמו חבריו, מכה על חטא שסגד לסטלין ולמהפכה הקומוניסטית עד כדי כך שלגרעין המקביל ל"גדיש", גרעינו של יואל, קראו בשם "פלד" (תרגום לעברית לשמו של סטלין).
ביד אמן מתאר יואל נץ את חוויותיו בטירונות של הנח"ל, שנמשכה מחצית השנה, את הכוונה המוצהרת של הצבא לשבור את רוחו של הטירון בעונשים חסרי היגיון, בהשפלות במסדרים נוספים ללא סיבה.
אחד הטירונים שטרם עלה שיער על שפמו, נדרש על ידי המ"כ להתגלח תוך כדי ריצה. יואל מספר על האימונים לריצת עשרים קילומטרים (בין הרצים – גם אהרן אבו-חצירא, לימים חבר כנסת ושר שהורשע בדין) – אימון שנשלל לימים כי הוא מסכן את בריאות החיילים. מוזר – אני עברתי בדיוק את אותם הטרטורים, וגם נבחרתי לרוץ עשרים קילומטרים בטירונות בגדוד 12 בגולני, אבל איפה אני, ואיפה יואל נץ! הוא, בניגוד אליי, זוכר לא רק אירועים, אלא גם את השמות של המפקדים והטירונים, וגם מאפיינים טיפוסיים.
בניגוד לרמה האינטלקטואלית הגבוהה של אנשי גרעין "גדיש", ואחר כך של הקיבוצים בהם יואל הוכשר, ולימים נהיה שם חבר – כשהוא נדרש להדריך נוער בשכונות עולים בעיר הוא נתקל בעולם אחר לגמרי: שמים אבטיח באסלה כדי שיתקרר, ועושים צרכים בחוץ, מעלים עז במעלית לדירה וכו'.
חבר של יואל נשלח לקבל עצה ממאיר יערי, האדמו"ר של מפ"ם ממרחביה, ביחס לנוער הנחשל, וזה מעמיד אותו בפני עובדה: הוריהם של נערים אלה שונאים אותנו, אנשי ההתיישבות העובדת, וחושבים שאנחנו מוציאים את ילדיהם לשמד. אין ברירה צריך לעשות נפשות לאידיאה בצנעה. יואל ממשיך ומספר את עלילותיו הצבאיות: היקלטות בגדוד צנחנים (ממש, לא בנח"ל מוצנח), השתתפות בגזרת עין גב במבצע כנרת (11.12.55), אז נפצע מרסיס שחדר לבית השחי, השתתפות בפעולת התגמול במשטרת קלקיליה. הוא משתתף גם במלחמת קדש, וחודר לסיני דרך כונתילה לנח'ל (אני עברתי את אותו המסלול במלחמת ששת הימים), היו גם הכנות לצנוח בשארם-אשייך, אלא שזכות זאת ניתנה לחטיבת הרגלים תשע בפיקוד אברהם יפה. יואל מזכיר חוויה כאובה כאשר ניתנה פקודה להרוג שבוי כדי שלא יארע שוב המקרה של שיירת הל"ה.
מדובר באנשים צעירים (יואל היה בן 22 כשהתחתן), ולכן הארוס שיחק תפקיד מרכזי בחייהם – יואל מתאר איך הצעירים (לפני השירות הצבאי) מובילים שלושה מחבריהם שנהרגו בתאונה אל הערים בהן גרות משפחותיהם, ותוך כדי נסיעה במשאית, כשריח המת באוויר, הם מגפפים את הבנות – פרויד כבר הצביע על הדיאלוג שבין ארוס ותנטוס. רינה מלמדת את יואל את סודות קסמו של הארוס על פי חוברת תנוחות שלמדה בעל-פה, ורינה היא זאת שדורשת ממנו אהבה טוטאלית, שאין בה מקום לאהבת הורים, היא גם זאת שמוציאה אותו מעולם השיתוף של הקיבוץ למגינת ליבו שלו.
הומור עצמי הוא ההומור הכי משובח, ויש מהמין הזה די הרבה ספר שלפנינו: יואל מנגן בכסילופון שיצר מבקבוקים, כשהוא לבוש רק בתחתונים, וכל הגרעין בא למקלחת לראות את הפלא.
הוא לועג לחוסר כישרונו בניווט, ולמרות זאת, עשה מאמצים כבירים להתקבל ליחידת סיור של הנח"ל, מאמצים שלא נשאו פרי.
מתוך שפע סיטואציות הומוריסטיות בספר אזכיר רק אחת: אחד הילדים בקיבוץ שואל את אימו היכן החברים שמים את הזרע אצל החברות. האם הנבוכה מסבירה לו בפרוטרוט, והילד עונה שאת זה הוא יודע, אבל הוא שואל באיזה מקום בקיבוץ זה קורה, כמו שיש מקום מיוחד למכבסה, לחדר האוכל, כך בוודאי יש מקום בקיבוץ שם מתכנסים החברים לתת זרע לחברות...
הספר משובץ ב-13 שירים מחורזים לתפארת, ביניהם שירים המתפעלים מכך שאברי הרבייה של הצמחים גלויים ומהממים ביופיים, שירים המתארים תכונות מגונות של בני האדם, אך בתבנית של משלי שועלים כמו משלי קרילוב: כלב שהחשיב עצמו זאב, וזקן הכלבים דרש ממנו שירחרח לו מאחור, כי נשאר כלב; ניסוי על שימפנזות, בננות וגשם שמדגים מסלול של טיפשות אנושית, עורב שמזמין חזיר שישפוט מי מהשניים – העורב והזמיר – שר יותר יפה. אם השופט הוא חזיר, ברור שהזוכה הוא העורב. דבורה המבקשת לחנך צרעות לייצר דבש, אך צרעה נשארת לעולם צרעה – רמז לאיסלאם הקיצוני שאין סיכוי שיאמץ תרבות ומוסר.
יואל משווה את המבקר הספרותי הקוטל יצירה ספרותית בלא סיבה – למדריך בחו"ל המתעלם מיופייה של עיר וטוען שאין מה לראות בה; וכן הוא לועג לרופא המקציב שנות חיים בודדות לפציינט, שדווקא מאריך ימים ושנים.
הספר מתאר גם הווייה כללית בישראל בשנותיה הראשונות, כשזוג צעיר היה יכול לנסוע בטרמפים לאילת, ולישון שם בתוך סירה שעוגנת על החוף.
הבאתי כאן רק פכים קטנים מתוך "פכים קטנים", ספר מלבב ממש, שכיף גדול לקרוא.
משה גרנות