מתוך היומן, 1971

3.5.71. ח' באייר תשל"א. אתמול בלילה, במלאת חמישים למות ברנר: תוכנית בת שעתיים וחצי על חייו, ערוכה בידי משה נתן, שנמשכה עד 12.30 בלילה [בגלי צה"ל]. תוכנית הרדיו המילולית היפה ביותר ששמעתי, אולי להוציא רק את "מירדף" [בעריכת יוסי גודארד ונקדימון רוגל] על חיי יוסף לישנסקי. אולם אישיותו וחייו של ברנר מעניינים הרבה יותר. המישדר כולו היה דוקומנטארי.
בין הסיפורים המעניינים, עדותו של שלמה צמח הישיש, כיצד הגיש פעם סיפור לברנר לפירסום ב"הפועל הצעיר". תוכן הסיפור, אהבת פועל ערבי לפועלת יהודייה, שעובדים יחד בשדה. ברנר קרא את הסיפור ושאל את צמח:
"הייתכן כדבר הזה?"
צמח השיב (והוא מספר לאט, ובחכמנות קרה) – "אמרתי לו, אם שמת לב, עשיתי את הערבי קצת פחות ערבי, ואת היהודייה – קצת פחות יהודייה, וכך נתקרבו יותר זה אל זה."
השיב לו ברנר: "לא. דברים אלה אינם מתרחשים בקלות רבה כזו, ואני – אני לילות שלמים מתהפך על משכבי ואינני ישן מפני השאלה הזאת." (שלנו ושל הערבים).

*
16.5.71. כ"א באייר תשל"א. יום ראשון. אתמול הרציתי בבית התרבות ברחוב יהל"ם 6 ברמת-גן, בשעה אחת-עשרה בבוקר, על הנושא: "מה אומר לנו ברנר כיום?"
היו קרוב לשלוש מאות אנשים, כולם, כמעט, מבוגרים ואנשי שיבה. דיברתי פחות משעה, כך הנוהג שם. בתום ההרצאה קמו והסתלקו כולם, בלי שאלות. כאשר ירדתי מן הבמה ניגשה אליי ישישה כבת שמונים, נמוכה, ולה עיני תכלת חייכניות. שמה מלכה אסט (שליש) והיא גרה במעלה הצופים 5 ברמת-גן. לדבריה הכירה את ברנר ואף היתה יחד עם גוגיק בבית יצקר ביום שלפני הרצח. ברנר ישן בחדר ואסור היה להעירו, ואל החדר, לשעָר, קרב ערבי שתום-עין אשר שאל על הילד שלו, אם אינו נמצא בחצר.
הם אמרו לו שאין, והוא הסתלק.
כשסיפרו על כך לברנר, לאחר שהתעורר, כעס מדוע לא העירו אותו, שאז היה מסתכל בפניו, במבטו של הערבי – ויודע אם זה מסוכן או לא.
הוא, ברנר, הלך בחדרו הלוך ושוב, מרוגז.
כאשר נתברר כי המצב מתוח, ולבית הקברות הסמוך הגיעו מלווים של לווייה, לקחה את תינוקה בן שלושת החודשים, ויחד עם עוד כמה אנשים עזבו את המקום. ובדרך גם זרקו עליהם הערבים אבנים.
ועוד סיפרה כי פעם ליווה אותה ברנר. אחרי שקיבלה שיעור (אינני יודע אם ממנו או ממישהו אחר) וכל הדרך שתק ולא דיבר איתה. כשאמרה זאת למישהו מידידיו, והדבר גונב לאוזניו – תפס אותה וערב שלם דיבר איתה בלי הפסק.