פרק שמיני
המשך הסיפור הקודם ושאלה: האם להתערב בחזית סיני ולשנות את תוצאות מלחמת העולם (הראשונה)?

"כך אמרנו לו," המשיך עַבּד בסיפורו, "ולו רק ראיתם איך אורו פניו ונפקחו עיניו! איך קם כרגע וקרא:
"'הראו לי אותם! איפה הם?'
"הולכנו אותו אל האוהל, נכנסנו. 'הנה הם, יהוד חייבר הנערצים!' – אמרתי לו. הוא קרב אליהם והשתחווה בפניהם פעמיים ושלוש.
"'מה רצונך, אחינו?' שאל בנו של שיח' פרחן, הוא חמדן החסון, בקול שליט.
"'בואו נא אל יַמַן, היא תימן, וראו את אשר יעשו לנו המוסלמים, הגויים, הם שוחטים, שודדים, כאשר עשו לי – שחטו את בני לעיניי, ואשתי – ביקעו את ראשה בחרב, וגם את אבי ואת אימי, ועוד אנשים לרוב – ' וכך היה בוכה ומספר כמו לפני קאדי, שופט – 'בואו, ראו, דם אישְׂראִיל נשפך כמים... כמים...'"
"הו!" אמר רני, "שמעתם? הלא זו בדיוק השורה האחרונה בשיר!"
אבבטן, מפענחן המצטיין של שורות השיר, לא שם ליבו ולא הגיב. לאמיתו של דבר, מזה כמה רגעים החלו בוקעות אנחותיו, לא לשמע מעשי-ההרג שסיפרם עבד, אלא בגלל הרכיבה הלא-נוחה, ברגליים תלויות, על גבי הגמל. מרגע לרגע נדמה היה לו שדבשת-הגמל, מבעד לכר-האוכף, נתקעת, אין צורך לפרט היכן, וכאבו נעשה קשה עם כל פסיעה ופסיעה.
ואילו קפיטן יוקי לחש לרני: "אחר-כך נשווה את כל הפרטים, ונתייעץ. אני מקליט כל הזמן, בחשאי, ומשדר ל'צפנת פענח'."
"'ומה שמך?' – שאל חמדן את האיש," המשיך וסיפר עבד. "'אני יחיה בן שמעון לוי, ואתם, אתם יהוד חייבר, בָּנִי מוּסָא אתם, בני משה, אחים אתם, גיבורים, הלא תבואו לעזור לנו. לבני אישראיל? אינכם יודעים כי כעבדים, עבדים אנו! אתם אינכם יודעים כלום! בואו, קומו, חמושים בנשק בואו, וניקמו נקמת דם אישראיל! לנו אין כוח, אפס כוח. אפס...'
"ועוד הירבה לדבר דברים בלשון יהודים שלא הבנו, ואז אחד מאיתנו רגז עליו וצעק: 'דבר איתנו ערבית! יהודי חייבר מדברים ערבית והם אוהבים את המוסלמים ולא ילכו לקראתם למלחמה!'
"'לא ילכו?' צעק יחיה, 'יאהבו? אתה מרמה, מרמה!'
"'לא! אוהבים אנחנו את המוסלמים!' אמרו רבים.
"'אוהבים? תתנכרו לאחיכם? אתם לא תבואו? אז בגדו יהוד חייבר! בגדו ואינם! אויה לי, מה אעשה עתה? למה הלכתי ימים רבים במידבר? לשווא! הרגו אותי, הרגו גם אותי! יאללה... שלפו את החרב! אין יהוד חייבר... אין... אבדה התקווה... בגדו... אינם... אינם...'"
זקנו הקצר של עבּד הזדקר בהתלהבו, קצוות שיער-השיבה שבראשו הבהיקו באור הדל, ועיניו השחורות יקדו כאילו היה הוא עצמו היהודי המעונה מתימן.
לפתע נשמעו קולות מתקרבים הקוראים בשמו – "עבּד! עבּד!" – החבורה האיצה בגמליה ועד מהרה פגשו שני פרשים, ממלווי המפקד הראשי, שבאו לקראתם והודיעו לעבּד כי המפקד שואל אם נכונה השמועה כי יש פה בקרבת מקום איזו באר אשר חצבו האנגלים.
עבד ענה שאכן הבאר נמצאת במרחק שעה-שעתיים, אך האנגלים פוצצו אותה בטרם עזבו את המקום. בכל זאת, אולי נותרו בה מעט מים, והוא יודיע למפקד כאשר יגיעו אליה.
"האם לא תוכל לגלות למחנה העייף והצמא הזה איזו באר מים במידבר?" לחש רני לקפיטן יוקי.
"מה אני, משה רבנו המוציא מים מן הסלע? והלא ראית מה התודה שקיבל על כך משה, בתנ"ך!"
"האנשים צמאים מאוד, ממש רחמנות. לפעמים גם אני, באמצע הלילה, מתעורר צמא נורא, ואז אבא מביא לי לשתות מיץ פטל – "
"שמע רני," השיב קפיטן יוקי, והפעם ברצינות. "פילוסוף יווני אחד שחי לפני שנים רבות, אריסטו שמו, אמר כי לעבר יש תכונה כזו שאפילו האלים אינם יכולים לשנותו. זכור זאת בכל מסענו, מעתה ולהבא, גם אם יידמה לך לפעמים שאנחנו מתערבים במאורעות. אני אמנם הצלחתי, בזכות המהנדס טרנופולסקי, לקבל מדחס משוכלל שבאמצעותו אנו יכולים לשנות את כיוון הזמן ולנסוע לאחור, אך לא עולה כלל על דעתי להתחרות באלוהים ולשנות את העבר! הלא בכך אגרום לבלבול גמור בהיסטוריה, ואפילו אם מדובר במקרי-חירום, של חיים ומוות, של הצלת יהודים, שהיא מטרת שליחותנו. על אחת כמה וכמה, מה לי להכניס ראשי בעסקי המדיניות העולמית, ובמלחמה שבין האימפריה התורכית לאימפריה הבריטית!? תאר לעצמך שאני משקה את כל המחנה הגדול הזה, ומחזק אותו, וגורם בכך לניצחון התורכים ולשינוי מהלך מלחמת העולם הראשונה – "
"מדוע אתם קוראים למלחמה זו, הראשונה?" תמה יהודה בורלא, אשר קלט שמץ מהדברים האחרונים. "זוהי, אמנם, המלחמה העולמית הגדולה, אך כולנו מקווים שהיא האחרונה, ולא תהא עוד מלחמה עולמית אחריה."
"אמן, כן יהי רצון!" אמר קפיטן יוקי, אשר לא רצה לצער את המתורגמן החביב ומסביר-הפנים, שרכוב על גבי גמל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה – בסיפור נוראותיה של השנייה. דייה לצרה בשעתה.
"כך חי אצלנו שנים רבות. אבא יחיה מַחְמַד – קראנו לו. היה יושב באוהלו ומורח את אצבעו בכף-ידו, או מדבר כאילו נמצאים מולו יהודי חייבר. ולפעמים היה שר, ובלילות, כאשר זרח הירח, שכבנו כולנו על יד בתי-השיער, האוהלים, והוא שר את שיריו. גם עתה נדמה לי שאני שומע את קולו – " ועבד החל שר, וקולו מנסר בדממת הלילה, במנגינה בידואית, עצובה וקורעת לבבות:

"אָבוּד, כִּגְדִי בֶּהָרִים, אֶגְעֶה בַּלֵּילוֹת,
גוֹרָלִי הִכָּנִי וְעֵינַי אֲפֵלוֹת,
תִּגַּר דִּמְעַת עֵינִי, וְלִבִּי – יָבֵשׁ,
אֶקְרָא לְרוּחַ הַמִּדְבָּר וְהוּא חֵרֵשׁ."

אנחותיו של אבבטן גברו עתה מאוד, ועבּד, שלא ידע סיבתן האמיתית, ביקש לשאול אם קרוב-משפחה הוא לאבא יחיה מחמד, שהרי השמות דומים – אבבטן, אבא יחיה.
אבבטן, מתנשם על דבשת גמלו ומזיע בעבאיתו למרות הקור החריף של ליל חודש ינואר במידבר סיני, ביקשם לעצור לרגע. הוא קירב גמלו לזה של רני וביקש ממנו את המחברת. אך אויה, האור המועט לא איפשר לו לקרוא.
היה זה רני שהציל את המצב באומרו: "אין צורך, אני יודע את השיר בעל-פה!"
והוא החל מדקלם, ברגש רב ובהטעמה נכונה, את "כְּאָב היית לגואלנו" וכל השאר, בדיוק כפי שהודפס, בחרוזים, בסוף הפרק הרביעי.
"שכחת!" העיר לו מישהו (לא קשה לנחש מי), "את השורה האחרונה!"
"איזו?"
"בעריכת אבבטן בן עצל!"
ואבבטן לא התבייש לבקש מיהודה בורלא לתרגם גם את השורה הזו מעברית לערבית.
"לא," אמר עבּד, "מעודי לא שמעתי שיר כזה מפי אבא יחיה מחמד, ולא ממישהו אחר." ויהודה בורלא הוסיף, "גם אני לא שמעתי מעודי, אך אם הולכים אתם בעקבותיו לגלות את יהודי חייבר – בדרך הנכונה אתם הולכים! – ועצתי לכם: מהרו לשאול על אודותם את השומר והצייד המהולל יחזקאל חנקין, אשר יצא במסעות לחפשם, ואין מומחה גדול ממנו בארץ ליהודי המידבר האגדיים! ואם אינכם מוצאים אותו, שאלו עליו אצל רחל לישנסקי. לפני שבע שנים פגשתי אותו לראשונה בחַדְרָהּ בירושלים, על המחצלת, יושב ומספר על נדודיו בין שבטי הבידואים. אני הייתי אז תלמיד הסמינר למורים בירושלים. שלושה חברים היינו ללימודים, יצחק שמי, דוד אבישר ואני. ומאוד התיידדנו עם רחל וחברה-לחדר, אבנר."
"והיכן החדר?"
"ברחוב החבשים."
הגיע אפוא הזמן להיפרד. לחצו ידיים, בירכו בערבית ובעברית, השאירו לעבּד וליהודה בורלא מים וביסקוויטים, והודו לבורלא על עצתו הנאמנה. משקפיו של בורלא הצנום נצצו באור הלבנה המועט כאשר אבבטן החזיק בידיו וטילטלו בהתרגשות:
"אדבר כסופר אל סופר. שמח אני על ההזדמנות שניתנה לי להכירך פנים-אל-פנים. קראתי את רוב הספרים שאתה עתיד לכתוב במרוצת השנים, ואני יכול לומר בביטחון גמור שהיית סופר גדול! אני בטוח כי המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך והתרבות ידאג להכניס את יצירותיך לתוכניות-הלימודים בבתי-הספר!"
"בהצלחה! בהצלחה אדוני המוזר," מילמל בורלא, "ואנא, היזהר שלא לרכוב שנית על הגמל בלי כובע בשעות היום החמות, כי במידבר, השכל, בשמש, לפעמים מתייבש."

*
"ועתה," אמר קפיטן יוקי, "אנחנו מפליגים עוד קצת לאחור, אל שנת 1908 בירושלים! לרחוב החבשים – "
"אבל מה עתיד להיות סופו של המחנה הגדול הזה?" שאל רני, אשר הצטער לעזוב את מידבר סיני באמצע הסיפור.
"התורכים יגיעו בעוד כמה ימים אל חוף התעלה, בין אגם תמסח לאגם המר הגדול," סיפר אבבטן, "והם ינסו לחצותה בלילה, אחר חצות, בסירותיהם, ובחיפוי מכונות-ירייה תורכיות מן הגדה המזרחית. הם עתידים להילחם היטב. כדורים יומטרו עליהם כברד. הם יפלו כזבובים. פצועיהם ייהדפו אל תוך התעלה ויטבעו. זעקות ודם יתערבבו במים המלוחים, השחורים, ואש היריות ממעל. אבל הם יוסיפו להתקדם, וכמה מהם יצליחו לחצות את התעלה בסירותיהם, למרות האש העזה של החיילים האנגליים וההודיים, המבוצרים בחפירות לאורך הגדה המערבית.
"לפנות-בוקר יצליחו האנגלים להתגבר על ההתקפה, אך בידי התורכים תיוותרנה עוד סירות רבות לניסיונות צליחה נוספים. ואז, עם שחר, תעבורנה בתעלה אוניית המלחמה הצרפתית 'רקוויאם' ואוניית הצי ההודי המלכותי 'הארדינג' ועוד משחתת אנגלית אחת – ותפגזנה בתותחיהן כל אחת מן הסירות התורכיות שתיראנה לעין, על פני גבעות החול. התורכים יימלטו חזרה אל המידבר, וזה יהיה סוף מסעו של ג'מאל פחה אל תעלת סואץ!"

*
הם טסו שנים אחדות לאחור, והפעם בכיוון צפון-מזרח, לירושלים. על הרי-יהודה פסעו במהירות אחורנית עדרים-עדרים של עיזים שחורות עם רועיהן, חמורים נערו מלהיפך, עשן-הַתַּבּוּנִים ירד משמיים ארצה, ורק עצי הזית העתיקים כמעט שלא השתנו, נטועים על פני גבעות המחליפות צבעים מדי רגע: אביב, חורף, סתיו וקיץ.
תוך כדי נסיעה שאל רני את אבבטן:
"האם נכון מה שסיפר עבּד מפי אבא יחיה מחמד על מה שעוללו לַיהודים בתימן?"
"לצערנו, מקרים כאלה אכן קרו. הלא לשם כך לוקח אותנו קפיטן יוקי אל יהודי המידבר! אולי הם נתונים בצרה? מדוע שאלת, רני?"
"שמעתי בטלוויזיה מישהו אומר כי ליהודים שבאו מארצות-המזרח היו חיים טובים יותר כשחיו אצל הערבים, לפני שקמה מדינת ישראל. ורק כשבאו לכאן – נשבר הכול! ריססו אותם ב-די.די.טי! המשפחות התפוררו – "
"מי שאמר זאת, אני בטוח שמשפחתו לא באה מתימן. לא שמעתי יוצאי-תימן שמתגעגעים לחיים שהיו להם פעם, בגלות. אולי זה היה מישהו מיוצאי מרוקו, טוניס או אלג'יריה, שחיו כמו כמו מלכים לפני שעלו ארצה."
"ברצינות?"
"ברצינות – אנשים אוהבים להתאונן ולספר שפעם היה להם יותר טוב, למרות שלעיתים קרובות מתברר שההיפך הוא הנכון!"

המשך יבוא