* יישוב חדש על אדמת הגולן – חג לגולן! יום גדול לציונות! הכרזה על הקמת יישוב חדש בגולן.
איני אוהב את הרעיון של יישוב על שם טראמפ; בוודאי את הנצחתו, לא רק בחייו אלא בעודו מכהן. החנופה הזאת כל כך לא מתאימה לנו, כישראלים; כל כך זרה לרוח הגולן. וזה לא הדבר היחיד שאיני אוהב במהלך הזה.
אך כאשר אני מציב על כף המאזניים את כל מה שאיני אוהב במהלך ועל הכף השנייה את הקמתו של יישוב חדש בגולן, ברור שהכף השנייה מכריעה.
השתתפתי בטקס ההכרזה והתרגשתי, אני מודה. אבל... הסגנון, הסגנון...
כל כך לא אנחנו. כל כך לא הגולן.
הכול סביב "כבוד ראש הממשלה ורעייתו."
וחשבתי על יהודי חכם וצנוע, רב פעלים, ששירת (כן, שירת. כך הוא ראה זאת) כראש ממשלת ישראל. לוי אשכול. אדם שבתפקידיו השונים הקים מאות יישובים בארץ ישראל, בעיקר בנגב ובגליל.
בשנה וחצי שבין שחרור הגולן לפטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, עלו לקרקע הגולן 11 יישובים. והכל בצנעה, ללא צרמוניות, בלי נטילת קרדיט, בלי "אני ואני."
בנימין נתניהו כבר 13 שנים, במצטבר, ראש ממשלת ישראל. ובתקופת כהונתו עוד לא קם יישוב אחד בגולן.
קצת פרופורציות...
הנאומים של ראש הממשלה ושל השגריר האמריקאי היו טובים. נתניהו היטיב לבטא את זכותנו על הגולן הישראלי ואת חשיבות הגולן לישראל.
אך מי שריגש אותי במיוחד היה דווקא ראש המועצה האזורית גולן, חיים רוקח. הוא עלה על הבמה. ואמר: "אני נרגש מאוד. הכנתי נאום, אך החלטתי לא לומר אותו, אלא לומר את מה שמבטא את מה שאני מרגיש: "ברוך ... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"
אמן.

* קיצור תולדות ברוכים / קלע אלון / מצוק עורבים / רמת טראמפ – אנסה לעשות קצת סדר בבלגן. ההערה אינה מבוססת על תחקיר יסודי וייתכן שיש אי דיוקים פה ושם, אך לפחות אתן את התמונה.
בתוכניות פיתוח הגולן, החל בשלהי שנות ה-60, דובר על הקמת שני יישובים משני צדי ציר הנפט בצפון הגולן: באזור שבו היה המוצב הסורי קָלָע, ובאזור חירבת אל-מובראכין. בתחילת שנות ה-80 הוחלט על הקמת היישוב קֶלע. על הזכות ליישב את הנקודה היתה מחלוקת קשה בין שתי תנועות – התאחדות האיכרים שרצתה להקים במקום את היישוב קדמת צבי, המנציח את שמו של צבי איזקסון, נשיא התאחדות האיכרים, לבין התק"ם שרצתה להקים במקום את הקיבוץ החמישי בצפון הגולן.
בסופו של דבר המוסדות המיישבים (ועדת גבתי) קיבלו את ההחלטה להקים במקום קיבוץ. עם זאת, המקום אושר כנקודת ההתיישבות הזמנית של קדמת צבי, עד המעבר לנקודת הקבע ליד עין סמסם. ב-1981 עלו למקום חלוצי קדמת צבי, וכשעברו לנקודת הקבע, ב-1984, הוקם הקיבוץ קלע גולן. למקום נשלחו גרעיני "המחנות העולים", אך כל גרעין שהשתחרר – חבריו נטשו את המקום ולא נוצרה מסה קריטית של הקמת קיבוץ. ב-1989 החליט התק"ם לאחד את קלע עם מיצר בדרום הגולן והנקודה הוחזרה לחטיבה להתיישבות.
במקום הוקמה היאחזות נח"ל שפעלה במשך שנתיים, עד 1991.
ב-1991 הועברה הנקודה לתנועת משקי חירות-בית"ר. התנועה הקימה גרעין של 18 משפחות עולים מחבר העמים, והם עלו על הקרקע במובראכין והקימו את היישוב הקהילתי ברוכים. המקום הוגדר כנקודה זמנית של היישוב. העלייה לקרקע היתה בנובמבר 1991. היישוב לא התרומם. רוב התושבים היו בני 50+, לא דוברי עברית ולמעשה היישוב החל להתפורר, עד שנותרו בו 4 משפחות בלבד (ההידלדלות היתה הדרגתית כמובן, אך אף פעם היישוב לא הצליח להפוך לקהילה חיה). היה גם ניסיון, ב-1994 לתגבר את היישוב במשפחות ישראליות. הגיעו 4 משפחות אך לא נוצרה שפה משותפת (תרתי משמע) ובעיות רק החריפו.
בשנת 1997 אושרה הנקודה הזמנית כיישוב קבע. נבנתה תוכנית של החטיבה להתיישבות להפוך את היישוב ליישוב קהילתי המונה 350 משפחות, שיהיה המרכז האזורי של צפון הגולן, שייקרא קלע אלון וינציח את שמו של יגאל אלון. אולם היישוב התפורר, היו בו בעיות חברתיות קשות ומערכת יחסים עכורה עם המועצה האזורית והמוסדות המיישבים.
ב-2002, לאחר כניסתו של אלי מלכה לתפקיד ראש המועצה האזורית גולן, הוחלט להקים את היישוב מחדש, ממערב לברוכים. הוקמה שכונה קהילתית ממותגת הצופה אל עמק החולה שנקראה מצוק עורבים. השכונה התנהלה באופן נפרד מברוכים, וללא רצף טריטוריאלי. היישוב התרחב מזרחה ונקרא קלע אלון. קלע אלון כולל בתוכו גם את ברוכים, וארבע המשפחות שנותרו במקום הן תושבות קלע אלון.
עם החלטתו על הקמת היישוב החדש על שם טראמפ, חיפש נתניהו נקודה שיש לה כבר תוכנית מתאר ואין צורך בכל תהליכי האישור והתכנון. כאמור, במקור ברוכים וקלע היו אמורים להיות שני יישובים שונים וכאלו הן התוכניות, ולכן הוחלט להקים את היישוב רמת טראמפ בברוכים.
ברוכים הוא כישלון, פצע על מפעל ההתיישבות הנפלא בגולן. אני מאמין ומשוכנע, שהפעם התוצאה תהיה שונה. אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.

[אהוד: ובייחוד שהעבריין המושחת ו"הלא-נורמאטיבי" נתניהו (ואשתו) – שמקומו אחרי הסורג במעשיהו, נתן ליישוב את שמו של חברו העבריין טרמאפ. לכן היה ראוי לקרוא ליישוב החדש לא רמת טראמפ אלא רמת פליליים].

* הפתרון הראוי – ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד היא הפתרון הראוי למדינת ישראל. מוטב שממשלה כזו תהיה בראשות גנץ, אך אפשרית גם ממשלה בראשות אחד מבכירי הליכוד, שהוא אזרח נורמטיבי ושומר חוק.
האם יש צורך בליברמן בממשלה הזו? כאשר כחול ולבן והליכוד יחליטו על ממשלת אחדות ויקבעו את קווי היסוד שלה, כל מפלגה שקווי היסוד יהיו מקובלים עליה תוזמן להצטרף – ליברמן, מפלגת העבודה, החרדים וכו'.

* ניגוד אינטרסים – כתומך של כחול לבן וחבר בתל"ם האינטרס שלי הוא שמפלגת העבודה תתבולל במרצ, ואוהדיה מן האגף המרכזי-ניצי יעבירו את תמיכתם לכחול לבן. אולם כמי שמאמין בדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה, צר לי שהתנועה שייסדה את המדינה תזכה לקבורת חמור בחיק מרצ.

* או הבקעה או ברק – "ריבונות בבקעה – כמו בגולן," הכתיר אברהם כץ עוז את מאמרו ב"חדשות בן עזר" 1451, והכותרת אומרת הכול. אמירה כזו, קריאה להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, לא נשמעה שנים רבות מאזור חיוג מפלגת העבודה. והנה, כמה נעים וטוב לשמוע קול צלול וברור כזה.
אולם בהמשך המאמר סותר את עצמו כצל'ה מיניה וביה, כאשר הוא קורא להעמדתו של ברק בראש מפלגת העבודה. הרי מי האיש שמחק את בקעת הירדן מדרכה של מפלגת העבודה, אם לא אהוד ברק?
בנאומו האחרון בכנסת טרם הרצח, שבו הציג רבין את מורשתו המדינית והציב את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, הוא הבהיר חד-משמעית את מחויבותו לשמירה על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג." זו היתה דרכה של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים. בא אהוד ברק, ובפסגת קמפ-דיוויד הציע תוכנית הפוכה לחלוטין לזו של רבין. כל "לאו" של רבין הפך ל"הן" של ברק. כל קו אדום של רבין הפך לאור ירוק. ובין השאר הוא היה המנהיג הישראלי הראשון שהציע נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. וגם אחרי שהפלשתינאים דחו את הצעתו מכל וכל, הוא המשיך לדבוק במנטרה השחוקה "זאת התוכנית ואין בלתה." והוא דבק בה עד היום.
אם כץ עוז מאמין בצורך להבטיח את בקעת הירדן ישראלית ואף קורא לספח אותה לישראל, איך הוא תומך באהוד ברק? או בקעת הירדן או אהוד ברק.

* עבריינית – בעסקת טיעון, הנאשם מודה בחלק מן האשמה ונושא בחלק מן העונש. בעסקת האישום עם שרה נתניהו הוא הודתה בהיותה עבריינית פלילית ותישא בְּעונש, אך הכול מבינים שהודאתה חלקית וההחזר לקופת המדינה הוא חלקי.
ואחרי זה ראש הממשלה מרשה לעצמו לדבר על "רדיפה"-שמדיפה, על "מסע ציד". הזוי. ודפי המסרים מפיצים איזה נראטיב לפיו שרה נתניהו ריחמה על הפרקליטות ולכן הודתה הודאת שווא ומתוך נדיבות לבה הידועה תרמה לקופת המדינה 55,000 שקל.
מסע הציד היחיד, הוא זה שנתניהו מוביל נגד מוסדות מדינת החוק.

[אהוד: כידוע, על פי מערכת המשפט הנהדרת שלנו, אשת ראש הממשלה היא עבריינית כי היא העזה להזמין למעון הרשמי ארוחות שלא הוכנו בידי המבשלת-המגישה-המנקה היחידה שעבדה במיטבח של מעון ראש הממשלה!]

* איזו דיקטטורה עדיפה – הנשיא המצרי לשעבר מורסי מת היום, וכמובן שגורמי "האחים המוסלמים" במצרים ובעולם מזדרזים לקבוע שלא היה זה מוות טבעי. האם הם צודקים? ייתכן. בדיקטטורות, קונספירציות מן הסוג הזה אינן מופרכות. ומצרים היא דיקטטורה. שלטונו של מובארק היה דיקטטורה, שלטונו של מורסי היה דיקטטורה ושלטונו של א-סיסי הוא דיקטטורה. אין שאלה האם במצרים תהיה דיקטטורה או דמוקרטיה, אלא איזו דיקטטורה עדיפה מבחינת שלומה של ישראל, שלום המזרח התיכון ושלום העולם.
בעוד שבועיים ימלאו שלוש שנים למהלך שהציל את המזה"ת – ההפיכה של א-סיסי נגד שלטון "האחים המוסלמים" של מורסי. מורסי פעל בדרכו של ארדואן, עמיתו הטורקי – לבסס את שלטונו לאט-לאט ולהיזהר מצעדים נמהרים שיסכנו אותו בטרם צבר מספיק כוח. לכן, פורמלית הוא לא ביטל את הסכם השלום עם ישראל. אבל אילו היה מבסס את שלטונו, המזרח התיכון היה בצילן של שלוש מעצמות אזוריות אסלאמיסטיות – טורקיה ומצרים הסוניות ואיראן השיעית. הדבר היחיד שהיה מגשר על השנאה בין המעצמה השיעית והמעצמות הסוניות הוא הכמיהה להשמדת ישראל.
א-סיסי, שמונה בידי "האחים המוסלמים" לתפקיד שר ההגנה, הבין את הסכנה, וברגע האחרון הציל את מצרים ואת המזה"ת. הוא אינו ידיד ישראל. הוא לא מקיים את הסכם השלום עליו חתם סאדאת, אלא שלום קר ושמירה על הנספח הצבאי (אך בניגוד למובארק אינו מעודד הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית פרועה בכלי התקשורת שבחסות השלטון). והוא משתף פעולה עם ישראל בכל הקשור לאינטרסים הביטחוניים המשותפים.
התנהלותו של אובמה בכל הקשור למצרים, היא עדות לאי הבנתו את המציאות המזרח תיכונית, כמעט כמו בהסכם הגרעין האיראני. כמובן שאני שולל את תאוריות הקונספירציה החולניות כאילו הוא איש האחים המוסלמים שהושתל בבית הלבן, וגם לא את המתונות יותר, על פיהן הוא אוהד האחים המוסלמים. אך מדיניות הפייסנות שלו חיזקה את האסלאם הרדיקלי במזה"ת. באשר למצרים, הוא לא פסח על אף שגיאה.
הוא תמך במהפכה נגד מובארק. הוא תמך בשלטון "האחים המוסלמים" בהנהגת מורסי. והוא יצא נגד ההפיכה של א-סיסי. הוא לא עשה זאת כי הוא תומך באסלאמיזם, אלא מתוך נאיביות דמוקרטית. הוא תמך במהפכה עממית נגד מובארק, כי מובארק היה דיקטטור עריץ שרדה בעמו במשך 30 שנה. הוא תמך במורסי, כיוון שנבחר בבחירות דמוקרטיות. הוא התנגד לא-סיסי, כיוון שהוביל הפיכה צבאית נגד שלטון נבחר. כל אחת מן ההחלטות הללו הגיונית בפני עצמה, על פי הגיון דמוקרטי – ומטומטמת ומסוכנת בהבנת המזה"ת. כי מי שמבין את המזה"ת יודע, שאין סכנה גדולה יותר לעתיד האזור ולאנושות כלה, מההמון שהעלה לשלטון את חומייני, ארדואן ומורסי. ושאותו שלטון הוא אולי פופוליסטי, אך לא דמוקרטי, והעריצות שלו חמורה יותר מכל שלטון אחר.

[אהוד: כן, כדבריך. לגבי המזרח-התיכון אובמה היה קצת מטומטם – ומזל שבזכות העבריין נתניהו השנוא-עליך הצלחנו לשרוד את שתי תקופות כהונתו של אובמה].

* עיטור הגבורה האזרחי – אביגדור קהלני בן 75!
כאשר אנו שומעים את השם קהלני, אנו חושבים מיד על קהלני בן ה-29, מפקד גדוד 77, האיש שבמנהיגות מופתית וגבורה עילאית בלם עם לוחמיו, בקרב גבורה יוצא דופן, את כוחות האוייב הסורי, שהיו עדיפים עליו פי כמה וכמה, וזכה על כך לעיטור הגבורה, שש שנים לאחר שזכה בעיטור המופת על גבורתו במלחמת ששת הימים.
אבל אני רוצה להצביע דווקא על קהלני בן ה-48; קהלני הגיבור האזרחי והפוליטי. יש לא מעט מקרים שבהם גיבורי חיל מתגלים כפחדנים באזרחות ובפוליטיקה.
קהלני גילה גבורה פוליטית לא פחות מכפי שהוא גילה גבורה בקרב.
לקראת בחירות 1992, ברגע האחרון לפני הפריימריז לרשימת מפלגת העבודה, פנה יצחק רבין לקהלני, וביקש ממנו להתמודד, כדי לתגבר את האגף הניצי במפלגה. קהלני נענה לקריאת מנהיגו הנערץ, ונבחר למקום העשירי ברשימה. לבקשת רבין, הקים קהלני את מטה מאוכזבי הליכוד, והצליח להביא לא מעט מצביעי ליכוד לתמוך ברבין. לבקשת רבין, עמד קהלני מול מצלמות הטלוויזיה בגולן ובבקעת הירדן והתחייב שממשלה ברשות רבין תשמור עליהם בידי ישראל.
לאחר הבחירות רבין שינה את טעמו ואת דרכו ופתח במו"מ על נסיגה מהגולן. רוב אנשי מפלגתו, שהריעו לו כאשר נשבע אמונים לגולן, הריעו לו באותה מידה כאשר דיבר על "עומק הנסיגה כעומק השלום."
לא כן קהלני. ברגע היפתח המו"מ, עלה קהלני לגולן, תקף את רבין והתחייב שבכל מקרה יהיה נאמן למצפונו, להבטחותיו לבוחר ולאינטרס הישראלי העליון, ולא ייתן את ידו לנסיגה מהגולן. כח"כ בכיר במפלגת העבודה הוא הקים את שדולת הגולן בכנסת ועמד בראשה, הוביל רבים ממבצעי המאבק על הגולן של ועד יישובי הגולן, הצביע בכנסת עם האופוזיציה בכל הנושאים הקשורים לגולן, העלה את הצעת חוק שריון הגולן ובסופו של דבר, לאחר הסכם אוסלו ב' שהתנגד לו, הוא התפלג ממפלגת העבודה והנהיג את הדרך השלישית, שמטעמה כיהן בכנסת ובממשלה.
כדובר ועד יישובי הגולן, ראיתי אותו מקרוב והערצתי את אומץ לבו הפוליטי. הוא ישב בישיבות סיעת מפלגת העבודה, שמע את רבין, מנהיגו הנערץ, מטיח בו האשמות קשות וטוען שבגללו נהרגים חיילים בלבנון ובאשמתו תפרוץ מלחמה עם סוריה. והוא לא חש נזוף, אלא עמד על אמונתו, על האמת שלו, שהיום ברור לכל שהיא הדרך הנכונה, שהצילה את ישראל מאסון לאומי.
בדרך השלישית היו לי לא מעט מחלוקות עם אביגדור ולא אחת מתחתי עליו ביקורת, וגם אז, לא נסדקה אהבתי, הערכתי והערצתי לאיש, לאופיו ולגבורתו.
אביגדור קהלני הוא יקיר הגולן, ואני בטוח שהאיש שזכה לעיטורים רבים ולכבוד רב, נוצר את עיטור יקיר הגולן קרוב לליבו, לא פחות מן הפרסים האחרים.
ברכות חמות לאביגדור, גיבור הגולן, גיבור ישראל!

* ביד הלשון: יומו בבית המשפט – בראיון לרדיו אמר ח"כ מיקי זוהר שנתניהו לא יוותר על השימוע, וילך לבקש את יומו.
הביטוי "יומו בבית המשפט" הוא ביטוי שגור בשפה המשפטית ומופיע בפסקי דין רבים. לדוגמה: מתוך פסק דין של השופטת פרוקצ'יה: "כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את 'יומו בבית המשפט.' מושג זה נושא עימו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון."
משמעות הביטוי היא הזדמנות שניתנת למישהו לטעון את טענתו בבית המשפט, ולזכות במשפט צדק. מקור הביטוי הוא בשפת המשפט האנגלית: His day in court. הביטוי מדגיש, שלאדם ניתנת באותו יום האפשרות להגן על עצמו או להעיד. זה יומו הגדול.
אורי הייטנר