אמש  (24.6.19) כיבדה אוניברסיטת בר-אילן את יוסי גמזו באות על מפעל חיים באולם הענק, אולם ווהל, שהיה מפוצץ באוהבי שירתו (בקהל היו גם יורם טהרלב ומושיק טימור, שבדיוק היה לו יום הולדת). התרגשנו עד דמעות, למרות שאת שיריו היפים אנחנו מכירים מזה עשרות שנים. כל פעם שאנחנו שומעים את החרוזים החכמים, היפים, המושלמים – הלב רוטט מהתרגשות. אין מתחרים לפניני הלשון של יוסי גמזו, למקצב הנפלא, לשובבות – מצד אחד, ולפריטה על הנימים הכי כואבות של האתוס הלאומי – מצד שני. בכל כך הרבה כישרון בורך יוסי גמזו שלנו!

הערב הוכן עם המון אהבה, הנחתה ד"ר טלילה אלירן, דיבר נשיא האוניברסיטה, פרופ' אריה צבן, כימאי ברוך כישרונות והישגים בינלאומיים, שהיה טייס קרב על מטוסי פנטום; הייתה תזמורת בהנחייתו של רוני וייס, הופיעו זמרים מהליגה הראשונה, ביניהם – גבי ברלין, אבי טולדנו, יהודה אליאס (קול אדיר!), אורי בנאי, אורלי זילברשץ-בנאי. כל השירים הוקרנו על מסך, והקהל מחא כפיים בהתלהבות כשהם מבקשים הדרן.

הלב עלה על גדותיו – זה היה ערב בלתי נשכח!

2. "טוב למות בעד ארצנו – אך קשה מאוד לחיות"

על "שירים ופזמונות" מאת עמנואל הרוסי צבעונים 2019, 68 עמ'

מאז שדרכה רגלי על אדמת ארץ ישראל, ליתר דיוק – על אדמת הלס שבמעברת באר-שבע, אינני חדל להתפעל ממפעלם של חלוצי העליות הראשונות: עולים לארץ שבה האקלים הוא בלתי אפשרי עבור מי שהגיע ארצה מאירופה, כשסובבים אותם שונאים ומתנכלים, כשכפויה עליהם עבודת פרך, שלא ידעו כמוה יהודי הגולה מעולם, כשמחלות חסרות מזור תוקפות אותם, ואני שואל: מניין הכוחות והאמונה להישאר כאן למרות הכול, ולחלום שביום מן הימים, אולי לא בימי חייהם, יזכו שהארץ הזאת תהיה ארץ היהודים?

עמנואל הרוסי, היה אחד מהחלוצים האלה – עם הגיעו ארצה ב-1924, לאחר ששוחרר מסיביר תמורת אסירים רוסיים שנשפטו בארץ, הוא עבד כסוור בנמל, היה בגדוד העבודה בפלוגת "כברה" (על חוויותיו שם כתב את שרשרת השירים "בכברה"; בספרנו – עמ' ל"א-ל"ה). עבד בייבוש ביצות, וחלה בקדחת, ורק כאשר המחלה הקשה הכריעה אותו, הוא עבר לעיר, ובסיועו של אביגדור המאירי הוא הפך לעיתונאי ופזמונאי מבוקש בבמות של אותן שנים – "הקומקום" ו"המטאטא".

בספר שלפנינו ימצא הקורא ביטוי אותנטי לתחושות שאפפו את החלוצים בארץ עויינת ויבשה זו, כאשר לא ברור לחלוטין אם יש סיכוי לקומץ המהגרים לקומם את הריסות המולדת. עמנואל הרוסי מדמה את קומץ החלוצים הנאבקים בכוחות איתנים – לספינה שאבד לה הדרך כי אין לה קברניט, ולכן נכון לכנות אותה "ספינת הצער" (עמ' ז'). בין הבתרים איננה נבואה אופטימית שניתנה לאברהם, אדרבה, ילדי המחר הם בין הבתרים, והם "ילכו קוממיות אל מערת הנצח" (עמ' ט'). למשורר יש תחושה שאל העתיד לא הולכים קוממיות, כפי שחלמו, אלא "כולם יזחלו לקראת העתיד" (עמ' י'). נועדנו, כנראה, לבכות על סיבה קלה (כאב צמיחת השיניים) ועל חמורה (חורבן ירושלים), ומי הצוחק הוא ינשוף עיוור, שטן ואוייב (עמ' י"ב). "הנביא האחרון מבקש לחדור ללא הצלחה בשער הנעול, ומה שנותר הוא אלוהי הנקם וצבוע הייאוש (עמ' כ"ט).

בשיר שכתב לכבוד משק תל-יוסף מופיע חלוץ, שמסקל את השדה, ומעבד את האדמה הדשנה, ואיננו יודע שהוא עיבד אדמה של בית עלמין יהודי, וכי אבותיו הדשינו בגופותיהם את האדמה (עמ' כ"ב). בשיר הזה מופיעה גם פנטסמגוריה (דומה מאוד ליצירה הדרמטית של י"ל פרץ), שבה יהודים יוצאים מהקברים עטופי טליתות ורוקדים לצלילי פעמוני המנזר הקוראים "דם, דם!"

ארוחתו של חלוץ בארץ מורכבת ממים, חול, ביצה וקדחת, ולמרות הכול מצווה לרקוד – "טוב למות בעד ארצנו – (דברים המיוחסים לטרומפלדור הגוסס) אך קשה מאוד לחיות" (עמ' מ"ז). בשיר הערש הידוע של עמנואל הרוסי, האם מיישנת את הילד כשהיא מזכירה את הגורן הבוערת בתל-יוסף והעשן שעולה מבית אלפא. למרות הכול – אסור להתייאש, וכאשר הילד יגדל, יעבוד עם אביו ביום, וישמור איתו בלילה (עמ' ס"א-ס"ג).

למרות הקשיים האדירים הייאוש אינו אופציה, כך כותב המשורר ב"האמינה!" (עמ' נ"ג-נ"ד), וכן ב"יחפים" (עמ' נ"ו-נ"ז).

צחוק ודמע מתערבבים בשירים שבקובץ שלפנינו (שראה אור לראשונה בתרצ"א [1931] בהוצאת "אנחנו"). בשיר "המכנסיים" (עמ' י"ג-כ') מסתבר שלחלוץ בנימין נקרעו המכנסיים, ודבורה החלוצה, שמעולם לא תפרה, צריכה להתקין לו מכנסיים משק. זהו שיר בעל נימה הומוריסטית, אבל מסתיים באקורד פסימי: "מה הסוף? / חברים / לבשו כולכם שקים!"

בדו-שיח בין ילד לאימו, האם מוכנה לענות על כל שאלותיו, רק לא על איך נולד תינוק, אבל באמת אין צורך – הילד יודע שלאישה הרה יש תינוק בבטן (עמ' ל"ט). נימה הומוריסטית נמצא גם בשיחה בין חלוץ לבחורה – הוא רוצה בקרבה רומנטית, איתה, ואילו היא שואלת "תכלס" – "איפה אתה עובד?" (עמ' מ"ג).

וכן, אי אפשר בלי אהבה גדולה לארץ, למרות עשרה מדורי גיהינום שהועידה לחלוצים. כמו משוררים אחרים בני ימיו (נתן אלתרמן), וכמו משוררים בני ימינו (יורם טהרלב, יעקב ברזילי), משווה עמנואל הרוסי את הטופוגרפיה של הארץ לגוף האישה: הכינרת היא אישון עינה, הירדן הוא נחל דמעותיה – המשורר פונה אליה בפסוקים מהנביא הושע שאומר יהודי כשהוא מניח תפילין: "ואירשתיך לי לעולם" ("ארצנו" – עמ' ס"ו-ס"ז).

וכמה מילים על הפרוסודיה של הקובץ, המוכיח (אם יש עדיין צורך...) שאפשר לכתוב שירים חרוזים וקצובים בלשון מדויקת, ולהביא באמצעותם הגות עמוקה. השירים בקובץ חרוזים, לפעמים במבנה אסוננטי (האלם – האלה, עמ' י'; בניה – הינהי – עמ' י"ב; דשא – לגשת – עמ' כ"ט). יש בקובץ שימוש באנפורות (אז, אז; זה זה – עמ' י"ב; היום, היום; רק רק – עמ' י"ג. האנאפורה היא בת דודה של הפזמון, והוא מופיע הרבה בקובץ:

אנחנו ייבשנו ביצות בכברה...

ולמה נפשי בי, למה לא שרה?

ולמה נפשי בי, למה לא שרה?

היום שוב חפרנו באר מים אחרת...

ידי חזקה היא, אך למה בוערת?

ידי חזקה היא, אך למה בוערת?

(בעבודה – עמ' ל"ד)

פזמון מעניין – באמצעו של בית השיר נמצא ב"האמינה!" (עמ' נ"ג). בית שלם המשמש פזמון נמצא בשיר מלבב על חלוץ מבני תימן - "הסבל" (עמ' נ"ח-ס'); תבנית פזמון דומה גם ב"הבדלה" (עמ' ס"ד-ס"ה).

צריך לברך את הוצאת "צבעונים" שלקחה על עצמה משימה חשובה להציע לבני דורנו את אחת היצירות הנפלאות שצמחה בעולם החלוצים, עולם שאל האידיאלים שלו אנחנו איננו חדלים להתגעגע.

משה גרנות