הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק עשירי
לא קורה שום דבר מיוחד. מגיעים ליבנאל.

השלושה נשארו לשבת מול רחל לישנסקי, על גבי המחצלת, בחדר, ברחוב החבשים בירושלים, שותקים באור הדמדומים הגובר, לוגמים מן התה וחולמים אולי על המשך המסע בעקבות הגיבור היהודי המידברי, הנתון בצרה. קול הפעמונים השתתק. משקפי-המצבט הבריקו מדי פעם, בחיקה של רחל.
"תודה רבה לך, חבירה רחל," אמר קפיטן יוקי. "ואולי גם תוכלי לומר לנו היכן, לדעתך נוכל למצוא את יחזקאל חֶנקין?"
"אינני יודעת," השיבה. "אולי הוא יושב עם משפחתו בפתח-תקווה או בראשון, אולי הוא שומר בחוות כינרת או באחת ממושבות הגליל התחתון, ואולי יצא שוב אל המידבר, לבדו או עם הזואולוג ישראל אהרוני, או עם הפרופסור הגרמני בלנקהורן. מי יודע? לעיתים הוא נעלם למשך שבועות תמימים, חודשים רצופים. אולי אבנר יודע, אך הוא טרם שב מאצל הפרופיסור שץ. יושבים הם ומדברים – איך לעזור לצורפים התימניים, ולחלוצים העוסקים בעבודות הסיתות לבניין, ולהיכן ראוי לטייל בפעם הבאה. אבנר מתעניין בכל קהילות ישראל, גם בקָרָאִים ובשומרונים. מרבה הוא לטייל בארץ ומחפש את עקבות העברים הקדמונים, יושבי הארץ, בקרב הפלחים הערביים. לפני ימים אחדים עלינו על גג הבית, מראה נהדר נשקף ממנו. אבנר צעד הנה והנה בחוסר מנוחה, מתבונן מזרחה, דרומה, ופתאום פנה אליי: 'רחל, יש בדעתי לצאת עם יחזקאל אל המידבר. אתלווה אליו לחפש את שרידי יהוד-אל-חייבר. זו משאת נפשי – רק לך אני מגלה זאת!' – כך דיבר. רואים אתם את הספרים הפזורים כאן מסביב – אוסף הוא חומר על המידבר ועל הערבה והנגב הרחוק ושבטי הבידואים ומנהגיהם."
"שלום, רחל. אנחנו נמצא אותו!" קם קפיטן יוקי, ועימו גם אבבטן ורני. "עזרת לנו הרבה תודה לך."
"אורחים יקרים, מיסרו דרישת שלום ממני ומאבנר ליחזקאל'ה, כאשר תפגשוהו."
הם יצאו אל הערב הירושלמי, ורחל, מן המרפסת התלוייה בקומה העליונה, עמדה וניפנפה להם בחשיכה ידה לפרידה:
"שלום אורחים, שלום, והֱיו נא פועלים טובים – "

*
"אל חֶנקין עלֵינו להגיע מאוחר ככל האפשר," אמר קפיטן יוקי, "לאחר שיסיים את כל מסעותיו במידבר."
"אני שואל את עצמי כל הזמן – מיהי רחל לישנסקי זו, שעל המחצלת בחדרה ישבנו?" אמר אבבטן.
"ומה אתה מעלה בזיכרונך הגאוני, ובדפדוף-המחשבות בספרייתך?"
"תחילה חשבתי שהיא אשתו של יוסף לישנסקי, שהתורכים תלו אותו – "
"יתלו אותו – "
"כן, יתלו אותו בכיכר המארג' בדמשק, בחודש דצמבר 1917, לאחר שיתגלה כמרגל נגדם, בשירות האנגלים. אבל שם אשתו רבקה, לא רחל. ואף הוא – שמו אינו אבנר."
"ובכן מיהי?"
הם שטו קדימה בזמן, צפונה, אך לא מהר מדי, ומדי פעם האור היה מתחלף, יום ולילה. ומזג-האוויר: סתיו וחורף, אביב וקיץ. על אחת מגבעות ירושלים נראו שלושה בחורים הולכים מהר, כמו בסרט-קולנוע עתיק, נושאים בדי-ציור, תיבות-צבעים וכד-מים. אחד – ממושקף וג'ינג'י. אחד רזה, צעיר מאוד ובעל-בלורית, והשלישי, הגבוה בחבורה – הולך ושר: "ווֹלְגָה, וולגה, מָאט רוֹדְנָאיָה!" – וולגה, וולגה, את ארץ מולדתי! – ראשו עטוף מגבת, כמין כָּאפִיָה, שש פיתות טריות טמונות בה זו על גבי זו, והוא נושא אותן כמו שנושאות הערביות על ראשן כד-מים או חבילת זרדים גדולה שקוששו.
"הו, ראו!" אמר רני, "הלא זה נחום גוטמן הצעיר, עם שני חבריו, צבעוני ובריליאנט, תלמידי 'בצלאל', היוצאים לצייר מחוץ לירושלים! – כאשר יעברו את הגבעה, יתנפלו עליהם השודדים הערביים ויכו את בריליאנט בְּאָלָה על ראשו!"
"מאיפה אתה יודע כל זאת?" שאל קפיטן יוקי.
"קראתי בספר."
"האם הם יהרגו אותי?" האט קפיטן יוקי את המסע-קדימה-בזמן, כדי שלא לאבד את המאורע העומד להתרחש, ועם זאת נראה כחושש במקצת פן יתבקש שוב להתערב במהלך ההיסטוריה.
"לא, אל תדאגו!" אמר רני. "הפיתות תצֵלְנה אותו! אבל השודדים ישאירו את שלושתם יחפים בתחתונים ארוכים כשהם עומדים – "
"אָאוֹרִיקָה! מצאתי! מצאתי – קרא פתאום אבבטן וטפח בכף-ידו העבה על מצחו הרחב.
"את הפיתות?"
"אאוריקה! לישנסקי – ינאית-בן-צבי!"
"אאוריקה ארכימדס, מה מצאת?"
"אינכם מבינים? רחל זו, שאירחה אותנו, היא רחל ינאית-בן-צבי, ואבנר – הוא יהיה בעלה, וזה השם המפלגתי, הכינוי, של יצחק בן-צבי, ממייסדי 'השומר' וממנהיגי מפלגת 'פועלי ציון', חוקר קהילות ישראל בארץ-ישראל ובמזרח, ומי שעתיד להיות הנשיא השני של מדינת ישראל! המשפחה שלו – שִׁימְשִׁילֶבִיץ! – ולישנסקי זה עכשיו עדיין שמה של רחל מבית-הוריה. כשם אחותה, הפסלת הידועה, בתיה לישנסקי! אני נרגש. ממש נרגש! אולי נחזור?"
"לשם מה – "
"זה כבוד גדול שהיינו מוזמנים לאכול זיתים, על המחצלת, אצל אשת-הנשיא!" העיר רני. "המורה תשמח כשאספר לה – "
"לשם מה נחזור?" שאל קפיטן יוקי.
"הייתי רוצה לדבר אליה כדבר סופר אל סופרת ולומר לה שנהיתי מאוד לקרוא את הזיכרונות שיהיו לה בספר שהיא עתידה לכתוב, 'אנו עולים', וכן לבשר לה שתהיה הנשיאה השנייה של מדינת ישראל! דבריי ודאי יעודדו אותה מאוד, בחדר הזה, עם הפרימוס, הזיתים המרים, והמחצלת – "
"שמע ארכימדס," אמר קפיטן יוקי, "זה שאתה מטבעך רודף-כבוד, ונדחף להציג את עצמך בתור סופר בכל מקום שיש בו אנשים חשובים או אפילו בפני תרנגולות, אם רק יכולת לדבר בשפתן, מילא! אבל שתי טעויות אחדות יש בדבריך. אל"ף – רחל תהיה רעיית הנשיא ולא נשיאה! נשיאה בישראל תהיה רק אם הכנסת תבחר פעם באישה לתפקיד נשיאה!"
"אתה מצחיק אותי," אמר אבבטן, "לזאת הדתיים לא יסכימו!"
"ובי"ת – "
"בי"ת גם אני יכול לנחש," אמר רני. "גברת רחל נראית בחורה שתעשה כל מה שצריך גם אם לא יבטיחו לה פרסים – "
(הוא אמר "פְּרָסִים" במלעיל, כדרך הילדים).
"בדיוק!" אמר קפיטן יוקי, "אני בטוח שגם אילו היתה רחל ינאית-בן-צבי חושבת שהיא ובעלה לא יהיו לעולם הנשיא ורעייתו של מדינת-ישראל – לא היתה משנה מאומה מדרך-חייה, כי היא מאמינה במה שהיא עושה, ואינה רודפת כבוד!"
"הביטו, הביטו!" קרא רני. "הנה מחנות של ארבה! הוא אוכל את כל היבול, כל מה שצומח וירוק! ותראו כמה צבא חונה בשומרון! סוסים סוחבים תותחים, ואפילו מטוס קטן אחד, כמו של האחים רייט, בחיי! ובונים מסילת-ברזל, בהרים, וכורתים יער בשביל להסיק בגזעיו את הקטרים – "
"הנה הגענו ליבנאל." אמר אבבטן. "אפשר לדעת מה השנה, מר ברינזה-בלנקובסקי?"
"כסלו תרע"ז, סוף אלף תשע מאות ושש-עשרה, מר טשרניביאליקחובסקי!"
"אוף, קפצנו מהר כל כך את שתי השנים הראשונות של המלחמה," אמר רני.
"הארץ סובלת מאוד, רני," אמר קפיטן יוקי. "לא רציתי לצער אותך יותר מדי."

*
ביבנאל, לפנות ערב, היה חורף. על הגבעות ההרריות שסביב לבקעה טרם עלה ירק האביב. אנשים הלכו עטופים במעילים, נראו קצת עצובים. הכנרת, הרי הגולן המרוחקים, כיפת החרמון והעננים בשמיים היו קודרים כולם בצבעי אפור-לבן, כאילו גם הם, בגלל המלחמה והתורכים, נראים כמו מתוך יומן-קולנוע ישן, בשחור-לבן.
יחזקאל חֶנקין, רחב-כתפיים, קירח, היה כבן שלושים-וחמש, שפם אלכסוני, עיניים חודרות, בודקות. חזהו המפותח וזרועותיו השריריות, כשל מתאבק, עוררו יראת-כבוד. נעל מגפי-עור, נשא רובה, חגורת-כדורים תלוייה על חולצתו הרוסית, סגורת הצווארון, שפתחו נרכס אלכסונית.
שתי פרות עמדו בחצר. אחת געתה, אחת העלתה גירה. בלול הקטן קפצו ועלו התרנגולות בזו אחר זו על מוט גבוה, מאוזן, מקפלות רגליהן וקורסות ללינת-לילה. ראשי-כרוב כהים בלטו בערוגת הגינה, ליד הבית הקטן. בחדר בפנים ישבה אשתו של יחזקאל, חיה-שרה, ותפרה, לאור שתי עששיות-שמן, שמלה לאחת מבנות המושבה. ילדה כבת עשר ואחיה הקטן הסתובבו מן החצר לבית פנימה ובחזרה, מתבוננים בסקרנות אל רני כדרך שילדי הכפר מתבוננים בילד עירוני.
יחזקאל חנקין קיבל את פני השלושה בלבביות. מפזם מנגינה רוסית שטרם חוברו לה מילים עבריות. הוא ביקש מחיה-שרה שתגיש להם ארוחת-ערב, התנצל בפניהם על כך שהוא חייב לצאת עתה לשמירה, הפציר בהם להישאר לישון בביתו, והבטיח לשוחח עימם למחרת לפני הצהריים, לאחר שיתעורר משנת-בוקר קצרה שלאחרי השמירה.
כששמע על מטרת ביקורם, אורו עיניו. העמידם בשורה, כמו חיילים, ועוד לפני שרתח קומקום המים לתה, והוגשו הסאלאט, הגבינה, הביצים, הזיתים, הצנון, ריבת הענבים (סוכר לא נמצא אז בכל ארץ-ישראל) ולחם-השעורים – החל בוחן את השלושה כפי שרופא בוחן את המתייצבים לצבא. בדק ומישש את השרירים. האזין לדפיקות הלב, לרני יעץ להרבות בהתעמלות כדי לחזק את גופו, לאבבטן ה"אינטליגנט", כך קרא לו, יעץ לחזור אל ביתו ולא לצאת במשלחת אל המידבר עד שלא יוריד חמישים אוקיות שומן המעיקות על ליבו, ויחזק את שריריו הרופסים, ורק קפיטן יוקי זכה מפיו לתשבחות – על גופו המתכתי וזרועותיו החזקות ו"הלוואי לכל היהודים יהיו שרירים כשלך, מוצקים כברזל."
ויצא אל תוך הלילה היבנאלי.
המשך יבוא