למחרת השבעתו של ברק לראשות הממשלה השתתפתי בפגישה עימו של הנהגת ועד יישובי הגולן. בפגישה עימנו הוא אמר שבכוונתו לסגת מכל הגולן. "אין אבן שלא אהפוך כדי להביא לשלום עם סוריה," אמר, והוסיף: "אם לא אעשה הכול כדי להביא לשלום, החיילים לא יעלו על הטנקים כשתפרוץ מלחמה."
נחרדתי מעצם העובדה שראש הממשלה ושר הביטחון מאיים על עצמו בכך שחיילי צה"ל לא יעלו על הטנקים. זה מנהיג לאומי?
5 ראשי ממשלה נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, אך ברק היה נחוש מכולם. הוא היה מכוון מטרה כטיל מונחה מכוון. שוב ושוב חזר על המנטרה על "אסד מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית." ואכן, הוא הציע רשמית נסיגה מכל הגולן, כולל עקירת כל יישובי הגולן, זולת רצועה של כמה עשרות מטרים בחוף הכינרת. כידוע, אסד דחה על הסף את ההצעה. כישלונו של ברק הציל את ישראל מאסון לאומי. נתאר לעצמנו שהיום היינו מתמודדים עם כוחות איראניים סמוך לחוף הכינרת.
כשנכשל בתהליך מול אסד, עבר ברק למו"מ עם הפלשתינאים. לפסגת קמפ-דיוויד הוא ניגש בביטחון עצמי של מי שבאחת יפתור סכסוך דמים עמוק ומורכב בן מאה שנים. הרי המומחיות שלו מילדות היא פריצת מנעולים.
הוא הגיש לערפאת הצעה שריסקה את כל יסודות הקונצנזוס הלאומי הישראלי מאז מלחמת ששת הימים. הוא הפנה עורף למורשת רבין. בנאומו המדיני האחרון של רבין, ערב הרצח, שבו הציג בפני הכנסת את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, רבין דיבר על רשות שהיא פחות ממדינה, על כך שלא תהיה נסיגה לקווי 67', על ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, על חיזוק גושי ההתיישבות כדוגמת גוש קטיף. ברק הפך כל "לאו" ל"הן". מדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 67' (עם "תיקוני גבול"), נסיגה מבקעת הירדן, חלוקת ירושלים, ולא רק שכונות הקצה אלא אפילו העיר העתיקה והר הבית. כל זאת, ללא כל דיון או החלטה בממשלה. על דעת עצמו.
כשערפאת דחה את ההצעה, הוא לא אמר שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא מאז ועד היום הוא חוזר על המנטרה ש"זו ההצעה ואין בלתה." הצעתו לא פתרה את הסכסוך, אלא הביאה למתקפת הטרור החמורה ביותר מאז קום המדינה. ותחת אש, אוטובוסים מתפוצצים ולינץ', הוא זחל לטאבה עם הצעות מרחיקות לכת אף יותר, ימים אחדים לפני הבחירות, העיקר להשיג איזה נייר. הוא עשה זאת תוך צפצוף על חוות דעת היועמ"ש רובינשטיין שאין לו סמכות לכך סמוך לבחירות. ובתשדיר הבחירות האחרון הוא אמר שהגענו אל סף השלום וביקש מנדט מהציבור ללכת את הצעד הנוסף.
לא בכדי, הוא גורש מתפקידו, בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, בתבוסה משפילה.
לשלום ברק לא הביא, אך גרם לנזק שפוגע בנו עד היום. הוא שבר את יסודות ההסכמה הלאומית ויצר תקדים מדיני, שאחריו כל הצעה פחות מרחיקת לכת נמדדת ביחס להצעותיו ומוגדרת כ"סרבנות".
12 ראשי ממשלות היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם. היום הוא מנסה לחזור כמשיח שיגאל את ישראל, אך אהוד ברק הוא משיח שקר.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

2. צרור הערות 30.6.19
* אף אחד לא יטוס – לאחר תום ההארכה, כאשר נתניהו נכשל בניסיונו להרכיב קואליציה – על פי החוק, על פי רוח החוק, על פי כוונת המחוקק ועל פי המסורת הפוליטית הישראלית, היה עליו להתייצב אצל הנשיא ולהודיע לו שנכשל, והנשיא היה מטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ אחר. על בני גנץ.
ראש הממשלה בעט. הוא נהג כמו אותו פרח טיס, שכאשר הודח מקורס הטיס ביקש להתקבל למערך הנ"מ. "אם אני לא טס – אף אחד לא יטוס!"
שבני גנץ ירכיב את הממשלה?! שח"כ אחר מצמרת הליכוד, שיכול בתוך ימים ספורים להקים ממשלת אחדות, ירכיב את הממשלה?! האפשרות הזאת לא עלתה על דעתו של מר "המדינה זה אני", והוא גרר את מדינת ישראל לבחירות מיותרות, יקרות, שיתוק המערכת השלטונית למשך שנה.
והיום, כשקצת מדגדג לו בסקרים, והוא חושש מפני אובדן השלטון, הוא מנסה את הגחמה התורנית להמשך שלטונו – לבטל את הבחירות; את פרי הגחמה הקודמת שלו. הרי הוא רגיל "להשיג כל מה שהוא רוצה," ועכשיו הוא רוצה לבטל את החלטת הכנסת, החלטה שהוא כפה על הכנסת, ללכת לבחירות.
זהו טירוף מערכות מוחלט.
וכעת הוא שולח את נערי השליחויות שלו ובראשם החניך התורן מיקי זוהר, להאשים את ... כחול לבן בבחירות המיותרות שהוא כפה על המדינה בשל הגחמה האישית שלו. כאילו סירובה של כחול לבן להצטרף לממשלת אחדות בראשות נתניהו (ממשלה, שכזכור הוא כלל לא ניסה להקים, כי כל מעייניו הוקדשו להרכבת קואליציית החסינות), הוא הגורם לבחירות המיותרות.
אין לו אלוהים. אין לו גבולות. מבחינתו – הכל מותר.

* משיח שקר – עשרים שנה לאחר כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה, אנחנו עדין מתמודדים עם הנזק שגרם.
ועכשיו הוא מתיימר לחזור כמשיח שיושיע את ישראל.
אהוד ברק – משיח שקר.

* ביבינג אינסטינקט – אהוד ברק תוקף את הנהגת כחול לבן, על כך שאינה תוקפנית. "בחירות זה לא נימוסים והליכות."
הוא מצטרף לאחרים שתוקפים את הנהגת כחול לבן על כך שאין להם "קילינג אינסטינקט", ולכן לא ינצחו את נתניהו. אני מבין. כלומר מי שמתמודד על השלטון צריך להיות חסר עכבות, לא לוקח שבויים, תוקפן, משקר בלי למצמץ, מסית, מדיח, מעליל, בז ליריביו, יוצר דה-לגיטימציה למי שאינו תומך בו, מסכסך, מפלג.
בקיצור, בחירות הן תחרות מי יהיה יותר ביבי. אבל מה לעשות, בתחרות כזאת אף אחד לא יהיה יותר ביבי מביבי.
מול נתניהו יש להציג דרך אחרת: של מנהיגות לאומית ממלכתית, מאחדת, מלכדת, מכבדת ומכובדת, אומרת אמת. המנהיגות שיש להציג מול נתניהו אינה צריכה להיות עוד מאותו דבר, אלא אלטרנטיבה.

* אהוד, מאחוריך – שמעון פרס עומד לכנס בשבוע הבא מסיבת עיתונאים ולהודיע על חזרתו לפוליטיקה.

* להתעורר עם פרעושים – בעקבות הקרע בין עוצמה כהניסטית לרב רפי פרץ, מוצף הרב רפי במכתבי נאצה ושטנה איומים ונוראים, במכתבי איומים וייתכן שתוצב עליו שמירה. אין בי שמחה לאיד, ואיני חושב ש"מגיע לו". אבל תמיד כדאי לזכור את המימרה העממית, שמי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשיתעורר עם פרעושים.

* הסדרה ונבוט – איני מאמין שהסכם ההסדרה החדש יחזיק מעמד, כי הפלשתינאים בדרך כלל מפרים את כל ההסכמים, אלא אם הם מבוססים על הרתעה חזקה. ולמרות זאת, אני תומך בניסיון הזה. לראשונה, ההסדרה מדברת בפירוש גם על הפסקת טרור ההצתות.
אולם כדי שיהיה סיכוי כלשהו להסדרה הזאת, היא חייבת להיות מלווה בנבוט – הבהרה ישראלית, שמרגע זה דין הצתה כדין רקטה. אגב, ההסדרה היא הוכחה, אם מישהו זקוק לה, שההצתות מאורגנות בידי חמאס, ואין אלה "ילדים בני 8 שמפריחים עפיפונים," כפי שתיאר זאת צחי הנגבי כדי לתרץ את ההבלגה.

* איזו שריפת קוצים – פעיל הליכוד מוטי אוחנה שלח מסרון לתוכנית "חדר מצב" בערוץ 13, ושאל אם בגלל איזו שריפת קוצים צריך לצאת למלחמה.
אף אחד לא מדבר על לצאת למלחמה, אלא על מאבק בטרור וגביית מחיר על הפיגועים. אבל איזו ערלות לב וציניות אכזרית יש בהתייחסות להצתת שדות הנגב המערבי, זו השנה השנייה, כאל איזו שריפת קוצים. ההתיישבות היא-היא הציונות, והחקלאות היא לב ההתיישבות. שריפת קוצים... רק כדי להצדיק את המחדל והכשל המוסרי הנורא של ראש הממשלה, מחדל ההבלגה על טרור ההצתות, מחדל ה"הכלה" של ההתנקשות היומיומית בריבונות, מדיניות במנטליות של ועד קהילה בשטעטל. אין גבול לטמטום בניסיון להצדיק כל מחדל של נתניהו, על ידי חסיד שוטה ועובד אלילים. אני מסכים עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ממשלה אחרת שהיתה נוהגת בצורה כושלת וחסרת אחריות כזאת מול מתקפת טרור. גם אוחנה מסכים עם כל מה שנתניהו היה אומר במקרה כזה, כי כחסיד שוטה הוא ידקלם תמיד, ללא מחשבה, את דף המסרים שלו; את נתניהו והיפוכו. איזו שריפת קוצים... מצלצל כמו "בגלל איזה סיגר מחבר." איזו עליבות!

* העיר זה אני – כל בוגרי י"ב בתל-אביב קיבלו עם סיום לימודיהם מן העירייה את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". זהו ספר פוליטי שמציג השקפת עולם פוליטית מסוימת. למה דווקא הספר הזה חולק לתלמידים? כי ההשקפה המופיעה בו מבטאת את השקפת עולמו של ראש העיר, חולדאי. ולמה כל התלמידים צריכים לקבל במתנה ספר המציג את השקפת עולמו של ראש העיר? כי חולדאי, ולא בפעם הראשונה, הפנים את התובנה ש"תל-אביב זה אני." מה שהוא חושב – זה מה שתל-אביב חושבת. מה שהוא אומר – זה מה שתל-אביב אומרת.
המגלומניה הזאת היא תוצאה ישירה של שלטון ממושך, ממושך מדי.

* ועוד – כתבו עליי בעיתון!
בידיעה על פסטיבל "לא בשמיים" בעיתון "על הצפון" נכתב שבין המרצים יהיו... "ועוד".
ה"ועוד" זה אני.

* ביד הלשון: מִמָּה נַפְשָׁךְ – גם את הפינה היום אקדיש לשאלה שנשאלתי על ידי קורא. בעקבות שימוש שעשיתי בביטוי "מִמָּה נַפְשָׁךְ" באחד ממאמריי, נשאלתי – מה פשר המושג?
הביטוי הוא מארמית, שמשמעותו – מה רצונך? הנפש היא מקור הרצון. הביטוי מקובל בספרות חז"ל, כפתיחה להוכחה של טענה כלשהי, באמירה שמכל כיוון שננסה לתקוף את הסוגייה, נגיע לאותה מסקנה.
דוגמה תלמודית לשימוש בביטוי (מופיעה בערך "ממה נפשך" באתר האקדמיה ללשון עברית):
התלמוד שואל מה הדין במקרה שאדם קנה עצי פרי בתוך שְׂדה חברו והביא מהם ביכורים – האם הוא חייב לקרוא את פסוקי מקרא ביכורים אף שהקרקע אינה שלו?
וכך משיב רב פפא: "ממה נפשך? אי ביכורים נינהו – ניקרא; ואי לאו ביכורים נינהו – פסוקי בעלמא נינהו." (בבלי בבא בתרא פ"ב ע"ב, לפי חלק מן הנוסחים), כלומר: מוטב שיקרא את הפסוקים, כי אם ביכוריו הם ביכורים לכל דבר – הוא חייב לקרוא, ואם אינם ביכורים – ייחשב כקורא פסוקים בלי כוונה מיוחדת, ואין רע בכך.
דוגמה זו ממחישה את השימוש בביטוי. תשובתו של רב פפא, היא שיש שתי אפשרויות מנוגדות, האחת היא שאכן אלה ביכורים שלו והשנייה היא שאין אלה נחשבים לביכורים שלו. כך או כך, ראוי שיקרא את מקרא ביכורים ("ארמי אובד אבי" וכו'), כיוון שאם אלה ביכוריו – הוא חייב לקרוא ובמקרה זה אם לא יקרא עבר עבירה. אם אין אלה ביכוריו והוא קרא – מה רע בקריאת פסוקים? ולכן, כך או כך, כדאי שיקרא.
אורי הייטנר