בראשית שנות השישים של המאה שעברה קינן בי החשש שמא הגניוס היהודי, הכישרון, הגאונות – מגיע להישגים רק כאשר הוא פורח בתרבויות ובשפות אחרות, באירופה ובארה"ב.

לא הייתי יחיד בדיעה זו, ונתתי לכך ביטוי בסדרת הראיונות שערבתי בירחון "מאזניים" בשם "מחיר הציונות", החל משנת 1965 – אשר לימים הושלמה והופיעה בספר בארה"ב וגם בישראל בשם "אין שאננים בציון".

הצגתי את השאלה הזו בפני מיטב האישים שהערכתי, חלקם היו מוריי באוניברסיטה כמו פרופ' גרשם שלום. זה היה לפני כחמישים שנה. היו אלה הימים הקשים של מלחמת ההתשה. אני מצטט מהשיחה שערכתי עם גרשם שלום בקיץ 1970:

אהוד בן עזר: בשנים האחרונות נשמעו קולות בקרבנו ובקרב יהודים בעולם, לפיהם קיימת הבחנה כזאת: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נעשה לסמל של ה"זר", האאוטסיידר, בחיי הספרות והרוח. לו יש "בשורה" לגויים ולעמו. ואילו האינטלקטואל היהודי בישראל עומד בלחצים של תודעת מצור, מלחמות וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל כן נעשה הוא, במודע ושלא-במודע, לחלק מן הממסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית. האין בכך משום חלק מן המחיר שאנו משלמים עבור הגשמת הציונות? אובדן אותה "תלישות" פורייה ו"זרות" ביקורתית? האם באמת איננו יכולים להביא "בשורה" אל מחוץ למעגלנו הצר?

זו למשל דעתו של ג'ורג' סטיינר על אודות ההבדל בין הקוסמופוליטיות הרוחנית היהודית שלו, לבין הלאומיות הצרה שלנו כאן בישראל. בזרותו ובניכורו רואה סטיינר שליחות וייעוד.

מה דעתך?

גרשם שלום: אתה שואל על מחיר הציונות, והשאלה היא לא מה מחיר הציונות אלא מה מחיר הגלות?

טענות של אנשים כמו ג'ורג' סטיינר נשמעו כבר לפני שישים ושבעים שנה. תמיד היו טענות כלפי הציונות, והציונים היו מיעוט בעם היהודי. רק לאחר השואה השתתקו המקטרגים לכמה זמן. אין לי ויכוח עם ג'ורג' סטיינר. הוא מנסה לחיות מחוץ להיסטוריה. ואילו בישראל אנחנו חיים מתוך אחריות, ובתוך ההיסטוריה.

אתה שואל על ה"זרות"? שילמנו מחיר יקר עבור היותנו זרים ומנוכרים במשך אלפי שנות היותנו בגלות: מחיר השנאה, הרדיפות, השמד וקידוש-השם. כיום האאוטסיידר הוא באופנה בעולם המערבי, והאינטלקטואל היהודי כאילו נהנה מכך. אך מה יהיה מחר? האם לא יטיחו בפניו את זרותו היהודית לגנאי? בגרמניה ובצרפת האופנה של היהודי היתה, בשעתו, להשתייך ולא להיות זר. בנוסח "הגרמנים בני דת משה". בעת ההיא התגאו היהודים בהשתייכותם ולא בזרותם.

אם היום מקסים אותך הקסם המיוחד של האינטלקטואלים היהודים בגולה, אני אומר – בבקשה, תלך לשם. תחיה חמש שנים במחיצתם, ותראה מה מחיר הגלות שהם משלמים. מי שמרגיש שצר לו בישראל, שיילך לו לניו-יורק או לקמברידג' ויראה אם הוא מרגיש שם נפלא כמו ג'ורג' סטיינר.

טענות של משכילים שלא רוצים להזדהות עם שום גוף לאומי? – אדרבא, שמעתי זאת בדיוק לפני שישים שנה, כאשר הביטו אליי בביטול על שאני שייך לתנועה הציונית. שאלות אלו אינן חדשות ולא ג'ורג' סטיינר המציא אותן. שמענו אותן עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, ולאחריה.

אם היית שואל אותי לפני חמישים שנה כיצד אני מגדיר את עצמי, הייתי אומר לך שאני "אחד-העמיסט", ציוני מעשי על-פי השקפתי, בניגוד לציונות המדינית מיסודו של הרצל. הרצל החשיב בראש ובראשונה את המסגרת. הוא רצה להגיע להקמת המדינה באמצעות פעולה מדינית בעל היקף רחב. ואילו הציונות המעשית, על-פי השקפתו של אחד-העם, נתפסה בראש ובראשונה כתחיית היהדות מבפנים על-ידי חברה יהודית הנבנית בארץ. לכן עליתי ובאתי לכאן. עניין התחייה הוא חיוני לעם ישראל, בו התקווה לחידוש, ובלעדיו היהדות תתנוון.

אני הייתי "אחד העמיסט". האמנתי כי ליהדות יש פרצוף רוחני שעתיד להשתנות. אחד-העם לא חשב שיחיה מפני הרבנים. הוא חינך את בניו בלא מצוות. והוא בוודאי היה יהודי שחשב שיש משהו ביהדות אשר יחיה מתוך הבנייה הזאת, הציונית. יכול להיות שהוא לא ראה את השואה. אבל את ההתפתחות ביהדות ראה.

אילו היית שואל אותי מדוע באתי לארץ הייתי אומר לך שבאתי כי חשבתי שליהדות ולעם ישראל יש ערך. רציתי שהעם הזה יתקיים. לא האמנתי בעניין ההתבוללות ובטענות האינטלקטואלים היהודים שהיו אז בדיוק כמו היום. הם דיברו על הפרספקטיבות הגדולות שלהם, לעגו ושללו את הפרספקטיבות הקטנות-הפרובינציאליות-כביכול שלנו. הם אמרו לנו: "מה אתם הולכים ליצור בסך הכול? עוד אומה קטנה אחת. ואילו אנחנו נשתלב בהתפתחות העולמית."

אין לי ויכוח עם ג'ורג סטיינר. כי אין בוויכוח עימו אפשרות של הכרעה שכלית והגיונית. ההכרעה היא מוסרית. כי היגיון אין לא לעמדה הזו ולא לאחרת. כך היא ההיסטוריה. מה ההיגיון בכך שאחי הלך לייצג בגרמניה פועלים קומוניסטיים אשר צחקו עליו? לא האמנתי מעולם בוויכוח עם יהודים מחוץ-לארץ שהסוכנות מביאה אותם לכאן לסימפוזיונים. כי יודע אני כי לא יצא מכך דבר. זו טחינת טחנות רוח ללא תוכן.

ההיגיון של סטיינר הוא הגיונן של טענות אינטלקטואליות שאינן רוצות לוותר על העמדה הכאילו "רחבה ביותר" שלהן. הלוא גם אז, לפני שישים שנה, דיברו נגד הדבר הקטן, הציונות. ואנו טענו נגדם והשבנו להם: "מהו הדבר הגדול העולמי שאתם מאמינים בו ומדברים עליו? הלא אף גוי לא מדבר כך. רק אתם. אין אנושיות כללית. רק בדמיונכם היא קיימת." והיום חוזרת אותה תופעה בדיוק.

איך אתה מעז לומר שהאינטלקטואל היהודי בישראל נעשה חלק מן הממסד ועל כן אינו מסוגל לעמדה ביקורתית רדיקלית? אני שונא את המילה הזאת, ממסד. אך אם אתה רוצה ומתעקש להשתמש בה, דע לך שאני חלק מן הממסד וגם אתה. וכולנו כאן הממסד, לרבות אותם השמים אותו ללעג. ומי שאינו רוצה להיות חלק מן הממסד כאן, שילך. כי הממסד יושב היום [1970] בתעלת סואץ. מי שאינו רוצה, שילך.

אין לי ויכוח עם אינטלקטואל יהודי שמעדיף את סיבוכיו הרוחניים האישיים על-פני הבעייה של אחריות היסטורית. יעשה כל אחד את שלו. הוויכוח איתו הוא לא מציאותי. אדם שמעדיף את צרותיו הפרטיות והאישיות, ומתפנק על חשבון האפשרויות היצירתיות של ההתנכרות – אז שילך לו ויחיה על-פי מיטב הבנתו.

אם סטיינר לא רוצה לשאת עימנו באחריות למדינה – הוא צודק. שיהיה יהודי-הגלות. יכול להיות שיום אחד יכו אותו על הראש ואז יגלה שבאמת אינו שייך לשם. וכי ההתנכרות אינה רק פוזה אינטלקטואלית מרשימה ואופנתית אלא גם מציאות היסטורית מרה מאוד, שיש לשלם עליה את מלוא המחיר.

עד כאן מדברי גרשם שלום, שזכיתי להיות תלמידו במשך שנים אחדות ועד היום אני מחזיק בתפיסתו ההיסטוריוסופית לגבי הדיאלקטיקה של רציפות ומרד בתולדות העם היהודי והיהדות.

כיום, כאשר ישראל כבר בת שבעים ואחת שנים, אני רואה הוא כמה צדק גם לגבי הנושא של היהודי כ"אאוט-סיידר" בתרבות המערב– נושא שכה הקסים אותי בשעתו.

כאשר אנחנו בוחנים את הישגיה של ישראל בתרבות, במדע, בספרות, באמנות, בביטחון ובמלחמות, בהי-טק, בקולנוע, בתיאטרון, בחקלאות, בשימוש במים, בחופש הביטוי, בגודל האוכלוסייה היהודית, בחופש להיות יהודי, גם חובש כיפה [ולא כובע בייסבול הפוך כדי שלא להתבלט כיהודי, כמו בארה"ב], ואפילו בתולדות הזמר העברי והבידור, הקל-כביכול [לכו לראות את הסרט "שייקה" על שייקה אופיר!] ובעוד תחומים רבים – הכול, הכול הישגים של מאות ואלפים ומאות אלפים ומיליוני אנשים ישראליים מוכשרים, רבי-השראה וחרוצים כל אחד בתחומו – ומתברר שלא רק שאין לנו מה להתבייש לעומת ההישגים של יהודים בגולה, ובייחוד בגולת ארה"ב – אלא שהם יכולים בהחלט להתקנא בנו ובמה שנוצר ונצבר אצלנו במשך עשרות השנים, עוד מלפני קום המדינה, ואשר ספק אם היה קיים אי-פעם בתולדות העם העברי!

ולא שהיהודים שם צריכים לנשק לנו את התחת – אלא שאנחנו כבר לא צריכים לנשק את התחת שלהם!

אהוד בן עזר