על האבטיח הפתח-תקוואי
מתוך הרומאן "פרשים על הירקון"
באיש הנרדף והנלבּב הזה, אברהם קופלמן – בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה היו עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה. קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שַׁאטִיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת לֶקַח טעימה, החליק זקנו העבות, פּיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא מָשה מפיו והיתה לו כאחד מאברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאותיה של ארץ-ישראל:
"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."
שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם עלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצִילִינְדֶר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"
"צילינדר?!" הרעים עליו קופלמן בצחוקו הרועם. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו."
"ומה טיב אדמות המושבה?" הקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השטפונות, הבצורת, הארבה..."
"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב העיתונים," ענה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? ואם יום אחד ימציאו עיתון-חי בקופסה עם תמונות מתנועעות – אז מה, תגידו שכל הנשים בפאריס רוקדות כל הזמן, לא מתעייפות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשוֹבע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכהּ של המחצית נאכל עד תוּמו – מנגבים אותה, פורשׂים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם צֵיד דגים; אךה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."
"ר' אברהם," הפסיקוֹ משתתף אחר, "אתה לא מגזים במקצת? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל שכזה!"
"רואה את את היבלות על כפות-ידיי?" פרש קופלמן את ידיו לפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה בבוצית האבטיח על פני הירקון? ורואים אתם את השן החסרה? ממה נשברה לי אם לא מפיצוח גרעין אחד הענקים הללו?"
אמר שם ילד אחד: "אבל אני לא רואה את היבלת!"
"מה העונה אצלכם עכשיו?" שאל קופלמן.
"חורף."
"ואבטיחים מתי גדלים?"
"בקיץ!"
"פלא? הנה ההוכחה! עברה חצי שנה מאז חתרתי בקליפת האבטיח, והיבלת נרפאה!"

בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקאים לִיהוּד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי תושביה ברחו בשעתם מן המאלאריה, וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, באו אליו בטענות קשות. אמר להם:
"אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."