על ספר שיריו של צביקה ניר
"אלוהי התשוקות הבוערות"
הקיבוץ המאוחד 2019, 127 עמ'
שם הספר "אלוהי התשוקות הבוערות", כשם אחד השירים בקובץ (עמ' 51), עלול להטעות שכביכול שיג ושיח יש למשורר, הכפוי על תשוקות בוערות, עם האל, ולא היא – כל מפגש בין האל המובטח בכתבי הקודש ובין האני השר מקבל ביטוי סרקסטי: בסיפור העקידה נוסח ספרנו – הנערף הוא האל, ולגבי מה שכתוב בבראשית כ"ב – מצהיר אברהם הבדוי – "לא באחריותי" (עמ' 77-76). בשיר "ארם צובא" (עמ' 75) מתואר ישמעאל – לא כפרא אדם, אלא כמי שבניו "נטבחים / נגדעים / נקטעים / מתרסקים / בכל רחבי / סוריה הגדולה / בשעה שבניך יצחק / מכייפים בצימריהם / מעל פסגת הר החרמון." וכן, השמיים חירשים לזעקת האדם, ומסתבר שהאדם המאוכזב מזה אלפי שנים של אמונה – חירש למצוקתו של האל המייחל למאמינים:
זעקה מרה פולחת את דמי הליל.
משהו נורא קורה עכשיו בחוץ.
אלוהים מסתובב בסמטאות העיר
...
עיניו הנואשות תרות אחר משקופים ומזוזות
למשוח אותם בנוזל האדום.
דלתות מבואות הבתים סגורות.
אין תגובה באינטרקום.
כבר בילדותי ידעתי: אין מענה לזעקות.
("אין מענה לזעקות", עמ' 78)
יש בספר עוד היגדים המתארים את האכזבה המרה של האדם מהבטחות האמונה: "אין נשגבה מתפילת שווא" (עמ' 102); הסליחות הנאמרות בימי תשובה / יש בהן משום זיוף / נחוץ מי שיקשיב להן" (עמ' 103).
שיר אחד, הכתוב בשורות מלאות "משא אדמה" (עמ' 88) מתאר מעמד אפוקליפטי כאשר האדמה לא תוכל עוד לשאת את כל הזוועות המתרחשות על פניה. בשירים "נכרת ונזכר" (עמ' 82) "מוות ידוע מראש" (עמ'84) ו"אלגיה לפועל בניין זר" (עמ' 85) – נוגעים באקטואליה מזעזעת: ראשים נכרתים על ידי דאע"ש בסוריה ובעירק, כמו מעשי הפלשתים לראשי שאול ובניו; עובדת סוציאלית שעבודתה היא בבחינת התאבדות, ופועל הנופל מבניין (זר!) אל מותו. וכן, גם רצח ראש הממשלה מוזכר (עמ' 82). בשיר "קורה לחיי" (עמ' 112) מופיעות שורות המחץ: "לא, לא אני רצחתי / את ראש הממשלה. שתיקתי / היא שלחצה על ההדק..."
הדרך להימלט מן האין-מוצא שאליו מובילה האמונה הדתית, ומן הגורל הכפוי על האדם לצעוד אל מותו – היא האהבה – כל השער הראשון של הספר "עולם מתוך עולם" משובץ בשירי אהבה יפיפיים. אביא דוגמה אחת:
קלומית זהובה
אהובתי קוראת ספר
ואני מתבונן באהובתי
אותיות נחתמות בעורה
בגעיית יופי חרישי
אצבעותיה פורטות על דפים
ים אחר ים, תהום אחר תהום
רק קלומית זהובה
המרחפת מבעד לחלון
ונוחתת על שערה
מזכירה שיש עולם
(עמ' 20)
למי שתוהה מהי "קלומית", ובכן, זאת מילה תלמודית (תלמוד ירושלמי) שפירושה קליפת דגן – האני השר כל כך מהופנט ממראה אהובתו עד כי לא שם לב בכלל שיש עולם, ולולא הקלומית שנחתה על שערה, העולם היה נעלם ממחשבתו.
בשירתו של צביקה ניר נמצא שיבוצים וארמזים מן המקרא. הרי מבחר: "רופא שולף בחרדה את אצבעו מן החור, ומעיי הומים" (עמ' 43), "חולות הזהב פוערים פיות דבש / וחלב תחת לשונם (עמ' 49), "שפוך חמתך... רועה בשושנים" (עמ' 51), "קניתי איש את אלוהים" (עמ' 73), "היכה ברבבותיו" (עמ' 82), "שדיה יטיפו עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה" (עמ' 88), "הנה ימים באים" (עמ' 89) "ואחרי האש קול דממה דקה" (עמ' 97), "דמי אחי / זועקים אליי / מן האדמה" (עמ' 113).
רוב המשוררים מתמודדים עם מה שנהוג לכנות "המוזה", והם מביעים את דעתם על נביעותיו של השיר, מה שנהוג לכנות בשם "שיר ארספואטי". הרי דוגמה:
שירת הגמל
אל יהיה הדבר קל בעיניכם
אחת לכמה מדבריות
אני מבריך עצמי
בחרחור כנוע
שולף
דף נייר
ועט
ופורק מדבשתי
מטען חדש של כאב
(עמ' 33)
היצירה נובעת, אם כן, מכאב, מפצע: "הפצע הוא בית הגידול של ניצן השיר" (עמ' 34); "אלה שיריך שחורשים עליך רע" (עמ' 31), "משורר – אביון רוח" (עמ' 51; ראו גם עמ' 52).
הקורא את שירתו של צביקה ניר פוגש היגדים מרשימים המיוחדים לו: "אני נתפר לתוך חלומך / כעובר לדופן" (עמ' 8), "ניצני חלומי מתקדשים על פני גופך" (עמ' 9), "הזמן / ניגר על פני גופך כמוזיקה בשומה" (עמ' 12) – פה נוקט המשורר במה שמכונה סינאסתזיה – ערבוב חושים. סינאסתזיה נמצא בעוד מקומות, למשל בשורות – "מאזין / לאבק כוכבים מתגעש ולוחם באוזניי / סודות בראשית (עמ' 17), "לילה מתעתע אטם את אוזניו" (עמ' 63).
מבחינה פרוסודית ניתן להצביע על שימוש רב באנאפורה (עמ' 28, 61, 92 , 101). בן הדוד של האנאפורה הוא הפזמון (עמ' 52); החרוז נדיר בקובץ, אבל מגיח מדי פעם – עמ' 52 – "נגוע- פצוע"; וכן שלושת הבתים הראשונים של השיר "המבשר" (עמ' 89). שיר אחד מוגדר כסונטה ("סונטה ברדת גשם", עמ' 25) – יש אמנם בשיר 14 שורות כמתחייב מהסוגה, אבל אין חריזה איטלקית, שקספירית או פושקינית – יש בשיר חרוז אחד ("געגוע" – "קרוע"), והשאר חרוזים לבנים. חרוזים ומשקל אינם מקובלים בשירה המודרנית.
ספר שירים מעניין מעורר אמוציות ומאתגר אינטלקטואלית.
משה גרנות