ביום רביעי בשעה עשר בבוקר בדיוק נכנסה לחצר הקיבוץ מכונית "סברה ספורט" מהודרת.
https://he.wikipedia.org/wiki/סברה_ספורט
חברי המשק שנקרו במקרה בדרך עמדו דום והביטו בפליאה ובסקרנות במכונית הספורט המפוארת. המכונית שאגה ובאלגנטיות עצרה ליד פתח בית הספר.
מן המכונית יצא גבר צעיר עם משקפי קרן עבים, הלבוש במה שנקרא אז "בגדי ערב" או "בגד שבת" אלגנטיים, כמו שלבשו אז "העירניקים" הבורגנים.
בצעד נמרץ הוא נכנס לכיתה לשיעור משותף לכיתות ח' וט'. גם הפרועים שבתלמידים השתתקו והביטו בו.
שלום, שמי יואב בראל, הציג המורה החדש את עצמו, ואני אלמד אתכם "תולדות האמנות".
כך היה במהלך כל אותה שנת לימודים. כל יום רביעי בשעה עשר בדיוק נפתח שער המשק והוא הגיע רכוב על ה"סברה ספורט" המהודרת שלו, ונכנס ישר לכיתה.
הוא היה מורה כריזמטי רהוט ומרתק. למדנו דברים שמעולם לא שמענו עליהם לפני כן.
בתחילה הקדשנו מיספר שיעורים לניסיון להגדיר, מהי אמנות?
למדנו ע"פ ספר חדש שיצא אז לאור בעברית, היינריך ולפלין, מושגי יסוד בתולדות האמנות.
https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Book.aspx?nBookID=98155185
למדנו מהו קו, רישום, ציור, פיסול, ועוד ועוד.
יואב בראל הקדיש זמן רב ללמד את תורת הצבעים. בייחוד התעכב על "צבעים קומפלמנטריים", משלימים (או מחמיאים). למשל, הירוק והאדום הם צבעים קומפלמנטריים. כשמתבוננים בריכוז על ירוק רואים אדום, כשמסתכלים על אדום רואים ירוק.
הוא עצמו כצייר, הרבה לצייר את שילוב הצבעים הללו.
הוא לימד אותנו אלו צירופי צבעים רואים בהשפעת סם ה-LSD, וראינו את הסרט הצוללת הצהובה של הביטלס שיצא אז לאקרנים.
בסיום השנה נסענו למוזיאון תל אביב לראות תערוכת אמנות.
איני זוכר מה בדיוק ראינו בתערוכה, אבל זכור לי ציור אחד. ציור של הצייר רפי לביא. הציור היה דף שעליו כתוב: "פיטר פריי לשלטון בעפולה!"
איני זוכר מה הסביר לנו יואב בראל על הציור. זכור לי רק שהוא נתן הרצאה ארוכה על המשמעות של הציור. הרצאה פילוסופית עם ציטוטים רבים, אבל אני זוכר היטב שאז הגעתי לתובנה שאני מחזיק בה עד היום לגבי ההגדרה מהי אמנות?
יותר נכון אני מגדיר מאז מהי לא אמנות? וההגדרה פשוטה: "מה שאני יכול לצייר זה לא אמנות." אם אני יכול לכתוב: "פיטר פריי לשלטון בעפולה," זו לא אמנות, כי אני לא אמן.
אין לי שום כישרון אמנותי. אני נמנה על אלו שכישרון הציור שלהם לא התפתח מגן הילדים.
שנים אחר כך הגעתי למסקנה שאמנם אין לי כל כישרון אמנותי אבל אני "אמן מושגי" גדול. לפחות כמו הצייר משה גרשוני שצייר את ציורו המפורסם: "הבעיה של הציור היא הבעייה הפלסטינית", כאשר אני ציירתי על דפי "חדשות בן עזר" את הציור (הלא מפורסם): "הבעייה של הציור היא הכיבוש הערבי של א"י."
נכון, הוא זכה לתהילה ולכסף, ולתערוכה מיוחדת במוזיאון תל אביב, ואני רק לחרפה כאשר נקבע בוויקיפדיה שאני "מתנחל מתל אביב":
https://he.wikipedia.org/wiki/שיחה:משה_גרשוני
אבל עדיין אני בטוח שאני אמן לא פחות טוב ממשה גרשוני ומרפי לביא, כי גם אני, שאיני יודע כלל לצייר, יכול לכתוב: "פיטר פריי לשלטון בעפולה", או "הבעייה של הציור היא הכיבוש הערבי".
עברו שנים רבות מאז שלמדנו אמנות. המורה האמן, יואב בראל, נפטר זמן לא רב אחר כך בגיל צעיר, 44.
https://museum.imj.org.il/artcenter/newsite/he/?artist=בראל, יואב&list=ב
מהעיתונות נודע לנו אז שהוא היה הבן של המציל המיתולוגי של תל אביב, אהרונצ'יק בראל. יהיו הדברים האלו לזיכרו, ולתרומה לוויכוח שהתעורר כאן לאחרונה על האמנות של רפי לביא.
אני אגב מסכים עם משה גרנות.
על גזענות ניכור וקליטה
גזענות היא תכונה טבעית לאדם וניתן למצוא אותה בכל מקום ובכל קבוצה אנושית. היהודים נגד הערבים. הערבים-המוסלמים נגד היהודים (והנוצרים). היהודים האשכנזים נגד היהודים הערבים. היהודים הערבים נגד האשכנזים. הרוסים נגד המרוקאים. המרוקאים נגד הרוסים (פנו לרוסיה בשעתו שימנעו עליית יהודים לארץ) מרוקאים נגד האתיופים. וכך הלאה והלאה.
וכן, קיימת גם גזענות אצל העדה האתיופית. אפשר אפילו לומר שמעולם בהיסטוריה היהודית לא היתה גזענות כה בוטה כמו אצל האתיופים.
העולים מאתיופיה לוקים בגזענות כלפי השחורים מהם, ואצלם אין זו רק גזענות אלא ממש עבדות.
יהודי אתיופיה מעדת "ביתא ישראל" החזיקו עבדים שקראו להם בריה (עבדים).
https://he.wikipedia.org/wiki/ברייה
במבצע שלמה, הועלו ארצה גם אלפים מעבדיהם של משפחות "ביתא ישראל". מקורם של ה"בריה" (עבדים) הם בשבטים מגבול סודאן שהופרדו ממשפחותיהם, גוירו וחיו כיהודים, אבל תפקידם היה לשרת, וההפרדה בינם "האדונים" נשמרה במשך דורות. ה"בריה" נחשבו כבניו של חם בנו של נוח שנגזר עליו להיות עבד לאחיו מאחר שחשף את ערוותו של נוח בעת שזה שכב שיכור לאחר המבול. הם כהים בעורם יותר מה"ביתא ישראל".
ל"בריה" היה אסור לשאת לאישה מישהי שלא היתה מהעבדים של ה"ביתא ישראל", דהיינו הבריה האחרים. הם לא נחשבו ליהודים מלאים אמיתיים. גם ילדיהם של הבריה נחשבו כעבדים של המשפחה שהחזיקה אותם. היו אדונים רבים מ"הביתא ישראל" שהחזיקו שפחות בריה בבתיהם לצרכים מיניים בלבד. וידועים גם מקרים הפוכים של גבירות שהחזיקו עבדי בריה בבתיהן לצרכים מיניים.
ה"בריה" (העבדים) במדינת ישראל – הגבולות בין הקבוצות נשמרו בקפדנות גם בארץ. היו משפחות שציפו מהבריה שלהם מאתיופיה שימשיכו לחיות איתם ולשרת אותם גם בישראל. נישואין איתם נאסרו גם בארץ וידועים מקרים שבהם חיילים מה"ביתא ישראל" סירבו לקבל פקודות מחיילים בכירים יותר ממוצא ה"בריה".
יש לקוות שבעתיד הלא רחוק לא תהיה עוד הבחנה בין ה"ביתא ישראל" וה"בריה". והם כולם יחשבו ליהודים-ישראלים. החברה הישראלית שוללת בצדק את רעיון העבדות, והאפשרות שאדם יישאר עבד בגלל מוצאו. הגזענות אינה פוסחת על אלו הסובלים ממנה.
הגזענות קיימת אצל כולם אבל מצד שני יש גם בכל קבוצה כאלו הנלחמים נגד הגזענות. יש יהודים שאינם גזענים, יש אשכנזים שאינם גזענים. יש מרוקאים שאינם גזענים. יש אתיופים שאינם גזענים.
(למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי, ולו אחד, הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות. אני מסרב להאמין שאין ערבי-מוסלמי שאינו גזען. חייבים להיות גם ערבים-מוסלמים שאינם גזענים. אנחנו ממשיכים לחפש. אם תמצאו אחד כזה אנא הציגוהו).
התפרעות יולי 2019 האם מפנה?
אי אפשר שלא לחוש סימפטיה לבני העדה האתיופית על תחושת האפלייה בה הם נתקלים. יחד עם זה דומה שבהתפרעות האחרונה חל מפנה. ההתפרעות כוונה נגד היהודים, ומדינת היהודים.
מעולם לא נוצר ניכור הדדי כזה. מפגיני ואדי סליב, גם הם עם תחושת אפלייה קשה, לא העלו על הדעת להפגין עם דגל מרוקו. התימנים עם דגל תימן, או הרוסים עם דגל רוסיה.
מאז 2015 יוצאי אתיופיה מפגינים עם דגלים אתיופים.
https://he.wikipedia.org/wiki/הפגנות_יוצאי_אתיופיה
שום עדה לא קיבלה ומקבלת מימון מהמדינה כמו בני העדה האתיופית. זה לא יכול למנוע את תחושת הקיפוח כי מה לעשות – הצבע שונה (עד לריבוי נישואין בין עדתיים בעתיד) ובעיקר המצב הסוציו-אקונומי הנמוך של בני העדה הוא שגורם להרגשת הניכור.
הגזענות אינה של המדינה אלא של פרטים בחברה. גזענות שיש לשרש בעיקר ע"י חינוך.
אולם גם אם כל היהודים היו מלאכי השרת צדיקים "למדווניקים", אוהבי הזולת ללא שמץ של גזענות (כמו אנשי מר"צ) דבר שלא קיים כמובן – גם אז לא ניתן היה לפתור בהרף עין את בעיית עולי אתיופיה מהעובדה הפשוטה, אין קפיצת דרך לקלוט חברה חקלאית ממשק אגררי של המאה ה-19 – לחברה טכנולוגית מפותחת של המאה ה-20.
כמה השקעות שלא יינתנו, וכמה אהבה ותשומת לב שתינתן – לא יהיו בהם כדי לגשר על הפער במהירות. הדבר אמור לקחת כמה דורות. האתיופים מלינים על עודף שיטור בשעה שיש אצלם עודף פשיעה. פשיעה פנימית תוך משפחתית ופשיעה חיצונית. מה שמאפיין כל חברת הגירה. מעניין אם המשטרה עשתה סטטיסטיקה על היחס בין הפשיעה לשיטור.
בארגון ההתפרעויות, מנהיגי העדה האתיופית ירו לעצמם ברגל. ההתפרעויות לא יביאו לאינטגרציה מלאה עם החברה היהודית, אלא רק יגבירו את הניכור לאתיופים. מי ירצה לגור בשכנותם עם הפשיעה הגוברת, אי טיפול המשטרה., וסכנת העוצר בדרכים.
על מנהיגי העדה לקחת אחריות על גורלם, לפעול למען אינטגרציה חברתית מהירה כולל כמובן הפגנות. אבל במקום להרוס, לבנות. לקרא בהפגנות לשיפור עצמי ללמוד ללמוד ללמוד. רק כך יבוטל הניכור ותמוגר הגזענות. למרבה הצער האתיופים נהפכים לכלי שרת בידי המנסים לחסל את המדינה היהודית. ראו מיהם הממנים את התפרעויות האתיופים?
https://rotter.net/forum/scoops1/561660.shtml
"עומדים ביחד".
https://www.makorrishon.co.il/news/151915/
"ערפלישתים מצטרפים להפגנת האתיופיפ בקריאה: "אללה אכבר! פרי פלסטין!":
https://twitter.com/mosheifargan/status/1146951749716119553
לא זו הדרך!
אנחנו צפויים עוד למצבים קשים בעתיד. במאמץ משותף, זה ייקח אולי שנים, אבל תהליך השילוב והאינטגרציה של בני העדה האתיופית בחברה היהודית יעלה ויצליח.
על היופי הכיעור הבגידה והאקדמיה
הסופר, החוקר והפילוסוף האיטלקי, אומברטו אקו, שהתפרסם בספרו על ימי הביניים "שם הוורד" חיבר גם ספר בשם "תולדות היופי", וספר על "תולדות הכיעור".
היסטוריון ימי הביניים, בנימין זאב קדר, הוציא לאחרונה ספר בשם "עם נורית", תיעוד היסטורי מפורט, ארוטי, ישיר וממוסמך עם הערות שוליים. על יחסיו עם אשתו השנייה, נורית רבאו-כנען. שניהם בגדו בבני זוגם עד שנפרדו מהם והתאחדו יחד.
את הספר הוא הוציא לאחר פטירתה של אשתו.
(שני ליטמן, ראיון עם בנימין זאב קדר, מוסף "הארץ", 5.7.19)
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.7430908
מעבר לרכילות ארוטית המעניינת תמיד (שקרן מי שאומר שלא) מתפרסמים בספר כמה עובדות שלא היו ידועות קודם לקהל הרחב על הנעשה אז באקדמיה הישראלית.
פרופסור יהושע פראוור, מחבר "ממלכת ירושלים הצלבנית", התנה את קידומה האקדמי של נורית רבאו-כנען בזיון איתו. (היכרתי אישית עוד מרצה כזו, שכבר נפטרה, אבל קידומה האקדמי הותנה באותו תנאי).
בראיון עימו מספר קדר כי גם לו היו יחסים עם סטודנטיות, ולאשתו עם סטודנטים.
בתגובה למסופר בספר פירסם פרופסור יובל נח הררי מאמר ביקורת ה"מוקדשת לכל אותן סטודנטיות, חוקרות ומרצות שנאבקו במשך השנים כדי לחשוף את תרבות ההטרדות המיניות והאפליה נגד נשים באקדמיה, תוך שהן משלמות מחירים אישיים ומקצועיים גבוהים."
(יובל נח הררי, על הספר שחושף הטרדות מיניות וניצול באקדמיה הישראלית, ספרים, "הארץ" 23.5.19)
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-REVIEW-1.7279000
ונחזור לאומברטו אקו. בראיון איתו מספר קדר על אשתו: "היינו באירוע מכובד בנוכחות הסופר אומברטו אקו, והיא ביקשה מהצלם לומר לאקו שהאישה הכי יפה באולם רוצה להצטלם איתו. אקו מיד הגיע. זו היתה נורית. היא שנאה קונבנציות ונהנתה לבעוט בהן, ואני נהניתי מזה בלי סוף."
משום מה תמונתה עם אקו לא נראתה כיוצאת מספרו על היופי...
השואה השקטה
במודעה מטעם קרן רודרמן יחסי ישראל-יהדות ארה"ב שהתפרסמה לרגל יום העצמאות האמריקאית, נכתב כי יהדות ארה"ב מונה 5,900,000 יהודים כ-2 אחוז מהאוכלוסייה הכללית.
היישוב היהודי הגדול אחרי ישראל.
בהינתן שבשנות השישים מנתה יהדות ארה"ב 6 מיליון יהודים ומאז נוספו לה כמיליון יורדים מישראל, וכמיליון מהגרים מרוסיה נראה כי יהדות ארה"ב איבדה כ-30 אחוז ממספרה.
שואה שקטה.
בשנות השבעים ניבא פרופסור ליבוביץ כי בעוד חמישים שנה כל יהדות ארה"ב תיעלם חוץ מהדתיים. הוא טעה קצת, אבל המגמה ברורה.
מיספר המוסלמים כבר עולה על מיספר היהודים בארה"ב ומתחיל להשפיע בבחירות, לפחות על המפלגה הדמוקרטית.
נשות היזידים שנמכרו ע"י החליפות המוסלמית משתקמות בישראל
אנשי "החליפות האיסלמית" (מקודם דעא"ש), חיקו כסלפיסטים טובים את מעשי מוחמד נביאם.
כשם שמוחמד הודיע, לאחר חיסול הגברים היהודים באל-מדינה, כי כל רכוש היהודים בתים, נשים, ילדים, שייך לו (שורה 59 פסוק 1, סורה 33 פסוק 35), ומכר בשוק את הנשים לעבדות (חוץ מכמה נשים יהודיות שהשאיר ברשותו כשלל מלחמה), כך גם רצחו אנשי החליפות האיסלמית (מקודם דעא"ש) את הגברים היזידים ומכרו את נשותיהם לעבדות כשפחות מין למוסלמים.
מקצת מהיזידיות שנפלו בשבי החליפות הגיעו ארצה במבצע מורכב במטרה לעבור השתלמות ייחודית לטיפול בפוסט טראומה מורכבת במחלקה הפסיכיאטרית באוניברסיטת בר אילן. (אחת מהנשים השבויות ראתה את בנה בן ה-14 ביוטיוב מבצע פיגוע התאבדות לאחר שעבר שטיפת מוח."
(עידו אפרתי, השיקום של הנשים היזידיות ששרדו את שבי דע"ש עובר בישראל, "הארץ", 5.7.19)
https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.7449804
פרוייקט השיקום נמצא בראש מעייניהם של חוקרי בר אילן.
לא נרשמו למפעל החשוב הזה תרומות מארגוני "זכויות האדם" (הערבי). כי הקרנות הללו הרי פועלות למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפאשיזם האיסלמו-נאצי, לא לטובת קורבנותיו.
חיים וישניה-רמון מנפץ את תעמולת הפייק ניוז נגד נתניהו
לנתניהו אין צורך בתיקון חוק החסינות ופסקת ההתגברות
המשותף בין כל אנשי התעמולה האנטי-ביבית, מאהוד ברוג-ברק, יניב אלדד, גנץ, אשכנזי, סמולינסקי-יעלון, ועד יאיר למפל-לפיד, הוא הכרזתם כי נתניהו הוא אויב הדמוקרטיה.
כולם צורחים השכם והערב כי נתניהו מהווה סכנה למדינה ולדמוקרטיה הישראלית, בגלל כוונתו לפגוע במעמד בית המשפט. ע"י חקיקת חוק החסינות, ופסקת ההתגברות.
חיים וישניה-רמון הרואה עצמו "כמו הילד מ'בגדי המלך החדשים'," קובע: ש"חוקי החסינות ופסקת ההתגברות קיימים בספר החוקים שנים רבות, והדמוקרטיה עומדת על מכונה!
"חוק החסינות תוקן ב-2005 ביוזמת חברי הכנסת מהליכוד רוני בראון (יו"ר ועדת הכנסת אז) ומיקי איתן (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט אז). מצד אחד התיקון צימצם עד מאוד את החסינות הדיונית (הפרוצדורלית) וקבע שעל חבר הכנסת לבקש מהכנסת שתאשר את חסינותו.
"מצד שני, התיקון הרחיב את תחולת החסינות המהותית של חברי הכנסת. למשל, סעיף 4 ד' לחוק החסינות קובע, שהחסינות לא תוסר אם 'ייגרם נזק של ממש בשל ניהול ההליך הפלילי... לייצוג ציבור הבוחרים.' הסעיף כאילו נכתב לטובת נתניהו, אם וכאשר יוחלט להגיש נגדו כתב אישום."
גם "פסקת ההתגברות כבר נכללת בחוק שחוקקה הכנסת בנובמבר 1993 ואני," מסביר רמון, "הייתי אחד משושביני החקיקה": חברה מסחרית עתרה לבג"ץ נגד האישור לייבא בשר חזיר. בג"ץ קבע שדין העתירה להתקבל, כי איסור היבוא סותר את חוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקק במארס 1992. עם זאת, קבע השופט תיאודור אור, ולדעתו הצטרפו השופטים מישאל חשין ודליה דורנר, כי "איסור שמנוגד לחוק יסוד: חופש העיסוק מן ההכרח שיתקבל ברוב מיוחס של 61" חברי כנסת. כלומר, בג"ץ פסק כי די ברוב של 61 ח"כים כדי להתגבר על פסיקתו (בג"ץ 3872/93, 22.10.93).
"הימים היו ימי אוסלו, יצחק רבין היה ראש הממשלה ואני (רמון) הייתי שר הבריאות והשר המקשר בין הממשלה לכנסת. קואליציית רבין היתה מורכבת ברובה מחילונים ומיעוטה — אנשי ש"ס. מיד עם פרסום פסק הדין פרץ אריה דרעי ללשכתי בכנסת ואמר לי בכעס: 'הבטחת לי בשעתו, כשחוקקו חוקי היסוד, שהם לא יפגעו בסטטוס-קוו בנושאי דת, ולכן לא הטלנו וטו על חקיקתם. יש לך שבוע לתקן את החוק בדרך שקבע בג"ץ, או ש...'
"במשך שבוע התרוצצתי כעכבר כדי לגייס רוב שיבטל את פסיקת בג"ץ. את האגוזים הקשים מקרב חברי הכנסת החילונים, שסירבו לתחנוני לתמוך בחוק, שלחתי לרבין, שהסביר להם כהאי לישנא: 'בלי תיקון החוק יש סכנה שלא יהיה הסכם שלום.'
"בסופו של דבר החוק תוקן ברוב של יותר מ-61 ח"כים ונכללה בו פסקת התגברות. איש לא הפגין ואיש לא טען שהדמוקרטיה התמוטטה בגללה.
"בג"ץ בהרכב מורחב של תשעה שופטים דחה פה אחד את העתירה נגדה וקבע: 'פסקת ההתגברות מאפשרת למחוקק להגשים באמצעות חקיקה יעדים חברתיים ופוליטיים... פסקת ההתגברות המשריינת את החוק היא חוקית למרות שהחוק פוגע בחוקי היסוד.'
"ומי ניסח את דברי ה"כפירה" ה"אנטי-דמוקרטיים"? נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק בכבודו ובעצמו (בג"ץ 4676/94). ההחלטה ניתנה ב-25.11.1996, אחרי שברק הכריז על המהפכה החוקתית.
"מכל מקום." כותב וישניה-רמון, "נתניהו לא נזקק לשום חקיקה נוספת כדי לשרוד משפטית. החוק הקיים בנה לו 'מבצר משפטי' בנוי לתלפיות. המהומה סביב עתיד הדמוקרטיה בישראל אינה אלא 'מהומה רבה על לא מאומה'. מחולליה יודעים את האמת, אבל ברוב ייאושם מאי-יכולתם לנצח את נתניהו בקלפי, הם משליכים את יהבם על הפרקליטות ובתי המשפט, שיעשו בשבילם את המלאכה ויסלקו את ראש הממשלה מהשלטון. זה לא יקרה."
(חיים רמון, הדרך היחידה להחליף את נתניהו, "הארץ" 5.7.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7437644
פרופסור דניאל בלטמן חוקר השואה הוא גזען אנטישמי
יהודה באואר: פרופסור דניאל בלטמן חוקר השואה הוא אנטישמי.
האקטיביסט הפרו-איסלמי, הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפאשיזם האיסלמו-נאצי, פרופסור (לשואה), דניאל בלטמן, תוקף במאמרו "ואולי אין גרמניה אחרת" ("הארץ", 28.6) את ארגון אייר"א (הברית הבינלאומית לזיכרון השואה), על היותו מכשיר של ממשלת ישראל בכלל, ובפרט בקביעת הגדרה של אנטישמיות המשרתת כביכול את האינטרסים הפוליטיים של ממשלת ישראל. ארגון שהשפיע על הבונדסטאג הגרמני להגדיר את הב.ד.ס. כארגון אנטישמי.
בלטמן, כותב יהודה באואר, מכנה את אייר"א בכינויים כמו "מיותר" ו"דורסני", כאילו מדובר במעצמה עם נושאות מטוסים ולא בארגון וולונטרי של 33 ממשלות המהווה מטרייה פוליטית למאמצים שעושים כ-250 מורים, אקדמאים ומנהלי אתרי זיכרון, שרובם פועלים בהתנדבות, בתחום החינוך, הזיכרון וחקר השואה.
אייר"א מקבל החלטות בהסכמה, ולכל מדינה החברה בו יש זכות וטו, כולל לגרמניה, הונגריה, וגם לפולין הלאומנית, התומכת הנלהבת בגישות דוגמת זו שמציג בלטמן.
הגדרת האנטישמיות של אייר"א מ-2016 התקבלה על ידי כל הממשלות החברות בו, כולל פולין. נאמר במפורש ש"ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל הדומה לביקורת על כל ממשלה אחרת אינה אנטישמיות." "אנטישמיות היא פנייה אנטי-ישראלית, כאשר ישראל נתפשת כישות יהודית ומותקפת בשל כך."
שואל פרופסור יהודה באואר ומשיב: "האם יכול חוקר שואה בעל זכויות בעברו, מחבר המאמר, לתמוך באנטישמיות בוטה? מתברר שכן. תנועת החרם, ה-BDS, היא אנטישמית בתביעתה את "זכות השיבה" כלומר חיסולה של המדינה היהודית.
"לאייר"א," קובע באואר, "לא היה כל חלק בהחלטת הבונדסטאג להגדיר את תנועת החרם כתנועה אנטישמית. גם לא יכול היה להיות לו חלק בהחלטה, בגלל החוק הפנימי של אייר"א שמצריך הסכמה של כל הממשלות החברות בו לפעולה פוליטית כלשהי.
"נציגי המפלגות בבונדסטאג אינם בובות. בלטמן," קובע באואר, "שאומר שהמיעוט היהודי הקטן, בשיתוף עם ירושלים, בישל את הדייסה הזאת, מחדש את האידיאולוגיה האנטישמית הטוענת לקשר יהודי בינלאומי המכניע את עמי העולם, במקרה זה את גרמניה.
"אכן, אייר"א מתמודד עם עיוות זיכרון השואה והאנטישמיות, בפולין למשל.
"בלטמן במאמרו מזכיר, לשלילה, את הלאומנות הקיצונית בהונגריה ובישראל, אבל לא בפולין, כי הרי הוא מונה להיות ההיסטוריון הראשי של מוזיאון חדש הנתמך על ידי השלטון הלאומני הפולני, ולשמש עלה תאנה יהודי-ישראלי. בהחלט נכון הדבר שהוא לא ייתקל שם בשום צנזורה, שכן גישתו דומה עד זהה לגישת השלטונות.
"מעולם לא שיערתי," מסיים באואר, "שהתקפה אנטישמית וביקורת ארסית על מיזם חיובי על זיכרון השואה יבואו דווקא ממרום הר הצופים, ועוד מבעל אותו תפקיד שם, שאני מילאתי במשך עשורים. אבל לומדים, גם בגיל מופלג כשלי."
(יהודה באואר, על אנטישמיות ועיוותים, "הארץ" 5.7.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7438296
ודוק: אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפאשיזם האיסלמו-נאצי, אינו יכול שלא להיות אנטישמי.
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).