הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]
פרק ארבעה-עשר
ידיעה בעיתון "הצפירה": "ירושלים תרנ"א, 1891. מהלך חמישה ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא לעצמו בשם 'וולָאד-אִל-שָׂכוּר' (בני יששכר)."

"ירושלים. תרנ"א. 1891. מהלך חמישה ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא עצמו בשם 'וולָאד-אִל-שׂכוּר' (בני יששכר), והם כמאה אלף איש, והערבים להם יקראו "יהוד-אל-כופר' (היהודים, הכופרים בנבואת מוחמד).השבט הזה על גבורתו יחיה, יפשוט בגדוד, וסוסו מתחתיו יריח מלחמה, חרבו רומחו הוחדו גם מורטו, ובהם יעשה חיל למהר שלל ולהחיש בז, ויותר יארבו על כל עבר ופינה לבני דת מוחמד, כי אותם ישנאו תכלית שנאה, וישחרו תמיד לטרוף זרוע אף קודקוד, ולחלק שלל אויביהם אלה, ואת בני דת משה המה מוקירים ומכבדים מאוד. השבט הזה, לו אמנם מסורות והגדות מוגזמות ועצומות, אשר אם נקלוף את קליפותיהן ונסיר מעליהן את לבוש ההגזמות וההפרזות, העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה, אז נחזור אל תוכן ענייניהם, כי מכתבי-הקודש מוצאם, וממעיין קדוש הם מפכים, אך גלים רבים דרכו בהם, ונדלחו ברפש גם בטיט. אין כל ספק, כי גם השבט הזה הוא אחד מצלעותינו, אשר נָדַמָּה, וימת ליבו בקִרבּו. ועל פי מצב השכלתו וחינוכו, אשר בשפל יימצאו, נוכל על נקלה לחדש בקִרבּו רוח נכון, ולהביאו בברית עימנו. והיה אם תעלה עת רצון לכונן מושבות מעבר-לירדן, אז נוכל לבטוח בעוז השבט הזה, כי יסוכך עליהן כחומה עזה ובצורה. חוקרי-קדמוניות, שימו לב לשבט החרוץ והמהיר הזה! אוהבי עמנו, תיכון נא ידכם לבוא עד חקר הגזע הזה, ולהתחקות על שורשיו, ולדעת מה טיבו, אולי יועיל לעת צורך.
"לפני שנים אחדות, בעלות 'השיירה הקדושה' למכה, לבקר קבר הנביא, והפחה אשר הופקד על האורחה רכב לפניהם להורות את הדרך, ראו בדרך כצל איש רוכב על סוס אביר, וגם נשמע קול צעדים מרחוק; אחרי כן נראה צל אנשים רבים, דמות עם רב יורד מההרים. אז חזה הפחה עתידות לא טובות, באומרו, 'אם מההרים יתנפלו עלינו צרים, אז אין כל תקוה להינצל מידם, באשר העם ההוא גם בנביא יתקלס, וכל קודשו מִשׂחָק לו!' – וכרגע כיתרום המון גדול ורב, רוכבי סוסים מזויינים בכלי-נשק קלים, וכאשר ניסו בני האורחה להשיב מלחמה, אז נפלו למאות כעמיר מאחורי הקוצר, וייאלצו להשלים עימהם וליפול בידם, ואז הפשיטו הללו שלמותיהם, ויקחו את כל שללם, ואחר-כך חילקו לכל איש מטלית אחת לכסות ערוותם, וגם כיכר צידה לדרך, והרע לא הרעו עוד להם, ויזהירום לבלתי הבט לאחוריהם, והם-הם בני 'וולאד-אל-שכור'. גם שאלו מאת הערבים, אולי נמצא ביניהם יהודי אחד, ולא נמצא. ויתר דברי השבט הזה הננו מניחים לחוקרי העמים לענות בהם."

*
"לכו אפוא אל המידבר ויהי אלוהים בעזרכם," אמר חיים מיכל מיכלין. "אולי לא מאוחר עדיין למצוא את וולַאד-אִל-שָׂכוּר מעבר לירדן, ואולי הם-הם צאצאי יהוד-אל-חייבר, היהודים המידבריים אשר אותם אתם, בני הדורות הבאים, רוצים לפגוש פנים-אל-פנים, ממש כשם שהיה זה חלומנו שלנו, בני הדורות הראשונים, המחדשים את יישובה של הארץ, שחיפשנו את אחינו הקדמונים במידבר כדי להביא גיבורי-חיל אלה, רכובים על גמליהם וסוסיהם, נושאי חרבות ורמחים, להגן עלינו כאן, היהודים, שעודנו מיעוט בארץ-ישראל ונתונים רוב-רובנו לחסדי התורכים והערבים – "
השלושה היו יושבים ודאי עוד שעה ארוכה במשרדו של חיים מיכל מיכלין, בבית-החולים "משגב לדך", הצופה על פני הר-הבית, נהנים מסיפוריו הקולחים ומעוגיות השקדים הפריכות, הנמסות בפה, מאפה ידי באדאנה אשתו, ובוודאי היה גם מזמינם אל ביתו, אלא שלפתע נשמעו נקישות על הרצפה, מעבר לדלת.
נכנס איש עוטה מצנפת, לבוש בגדים חגיגיים בנוסח תורכי, כמין מדים, ובידו מטה גדול וגולת-כסף בראשו. זה היה הקַוואס, שומר-ראשו של החכם-באשי ר' יעקב שאול אלישר, הראשון לציון, ראש הרבנים בירושלים. תפקיד החכם-באשי היה לפקח על צורכי עדת היהודים כולה, ולקבל עליו אחריות בכל הנוגע ליחסים בין היהודים לשלטון התורכי, כי רק בו, בראש העדה הספרדית, הכיר השלטון התורכי בכל הנוגע לכל קהל עדות-ישראל. חתימתו היתה מקובלת על השלטון, דבריו אישרו כל עניין רשמי. וחייב היה להיות נתין תורכי, בנו ונכדו של נתין תורכי. וכתוצאה מכל אלה היתה גם עדת האשכנזים תלוייה בו ובמנהיגותו.
הקוואס הודיע כי החכם-באשי חש ברע ומבקש את חיים מיכל מיכלין לבוא אליו מיד, בדחיפות, וזאת בגלל איזו טלגרמה מוזרה שבאה מווארשה, בדבר איזה יהודים פולנים, ממשפחת הורוויץ, הנמצאים עתה בירושלים ואשר העידו, לפני נסיעתם, על חמישה נוצרים שרצחו אחד מפקידי-הממשלה שם, ואצאלינק שמו, ועל כך נידונו הנוצרים למוות, ואם לא יצילום – תגבר השנאה ליהודים, וייערך בהם פוגרום, חס וחלילה.
חיים מיכל מיכלין החוויר מעט והתנצל בפני השלושה באומרו כי בין שאר תפקידיו הוא משמש גם בתור מזכירו הפרטי של החכם-באשי, הרב אלישר, המכונה גם יש"א ברכה, שהוא עתה כבן תשעים ושתיים ועיניו כהו וסובל מחולשת הלב ולעיתים קרובות מתעלף וצריכים לשפשפו באלכוהול, אבל רוחו עֵרָה ושכלו בהיר. כולם קמו. ואז אבבטן לא התאפק ומבלי להתחשב במצב, שאל:
"אמור לי, מר מיכלין, כיצד זה החכם-באשי, שהוא ספרדי, מעסיק אשכנזי כמוך בתור מזכירו האישי? האין בכך פגיעה בקידום של הספרדים?"
"קידום?" שאל חיים מיכל מיכלין. "מהי מילה זו?"
הסבירו לו.
"נכון. קידום גדול הוא לי, בעזרת השם, להיות מזכירו של הרב יש"א ברכה – " ענה חיים מיכל מיכלין לתומו.
ושוב עמדו להיפרד בחופזה, ואז היה זה תורו של רני לשאול, מבלי להתחשב במצב ובקוואס, המקיש במטהו בחוסר-סבלנות –
"אבל, לאן בעצם אנו הולכים? אני מבין רק את הכיוון הכללי, שעלינו ללכת מזרחה ודרומה, אל המידבר. אבל טרם פגשנו איש מיהודי חייבר, או לפחות מישהו שפגש אותם ויסביר לנו בדיוק לאן ללכת. אולי אל זלמן אסושקין?"
הניח חיים מיכל מיכלין ידו על כתפו של רני וענה:
"הפלא ופלא! מה טוב שפגשתם אותי – "
"גם על כך כתבת משהו ב'הצפירה'?" שאל רני בשמץ אכזבה. העברית של סופר "הצפירה" נראתה לו קשה מדי, ולא נעים היה לו להודות שלא הבין מילים רבות, כגון "העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה" או "בעלות 'השיירה הקדושה' למכה."
"לא. לא ולא. פשוט עליכם לנסוע לפתח-תקווה ולשאול שם על האיכר יהודה ראב, אשר ביתו עומד בדרך העולה ליפו. הלא הוא שפגש בשעתו, לפני עשרים וחמש שנים לערך, את אחד מיהודי המידבר האגדיים שבא רכוב על סוסתו למושבה הצעירה, ושמו – דַאוּד אַבּוּ-יוּסֶף!"

המשך יבוא