ספק אם יש עוד מנהיג ישראלי שהפער בין תדמיתו לדמותו גדול כשל יצחק שמיר, שבימים אלה מלאו שבע שנים למותו. על פי התדמית, מדובר במנהיג אפור, לא כריזמטי ופאסיבי. באשר לכריזמה, שמיר היה מנהיג צנוע, נחבא אל הכלים, חף ממניירות של שררה. לצערנו, אנו נוכחים שהכריזמה הולכת שלובת זרוע עם נרקיסיזם ומגלומניה, שמשחיתים בסופו של דבר את המנהיג ואת המונהגים. זיקוקי הדי-נור של הכריזמה מעוררים בי וברבים אחרים געגוע למנהיגותו הענווה של שמיר.
אבל פאסיבי? אין שחר לכך. את התדמית הזאת יצרו מעצבי דעת קהל בתקשורת ובפוליטיקה, שבעיניהם עשייה מתבטאת רק בנסיגה משטחי א"י. ואכן, בתחום זה שמיר היה פאסיבי. אולם לנוכח תוצאות הפעלתנות, אפשר לומר הרפתקנות, של כמה מיורשיו, ניתן לראות באותה "פאסיביות" ביטוי לאחריות לאומית.
בניגוד לתדמיתו היה שמיר אקטיביסט, שקידם באופן מהפכני את התחומים החשובים בעיניו – הגשמת הציונות באמצעות עלייה והתיישבות.
שמיר העלה את העלייה והקליטה על ראש שמחתו, וראה בה את אחריותו העליונה כקברניט המדינה. חייו הציבוריים הוקדשו בראש ובראשונה לפתיחת שערי בריה"מ. וכשנוצרה ההזדמנות, הוביל כראש הממשלה מהלך בלתי פופולרי, והביא לנעילת שערי ארה"ב בפני היוצאים מבריה"מ. כאשר קיימת מדינה יהודית, אמר, יהודי אינו יכול להיחשב פליט. במאבק נחוש, כנגד כל הסיכויים, שיכנע את ארה"ב לבטל את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ. צעד זה ניתב אותם לישראל.
לא רק לעלייתם הוא דאג, אלא גם לקליטתם. הוא טילטל את כל מערכות המדינה והטריף אותן על נושא אחד – קליטת מיליון יהודים מבריה"מ. אף אחד, כמעט, לא האמין שיעלו מיליון יהודים ולא ביכולת לקלוט מספר כזה. שמיר התעקש, המריץ, דחף ומיליון יהודי חבר העמים עלו לישראל, נקלטו בהצלחה, וזכו לקורת גג. היה זה מאמץ לאומי אדיר, בהובלת שמיר. העלייה הגדולה מחבר העמים היא ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל ביובל האחרון, ותוצאותיה המבורכים ניכרים בכל תחומי החיים – במדע, בכלכלה, באקדמיה, ברפואה, בספורט, באמנות, בביטחון וכמובן במאזן הדמוגרפי.
שמיר הנהיג את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה. תחת שרביטו נרתמו צה"ל, המוסד, הסוכנות ומשרד החוץ למשימה. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. שמיר קיבל את ההחלטה, דחף לביצועה, עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.
ממשלת שמיר הובילה מפעל התיישבות אדיר ברחבי ארץ ישראל, שלא היה כמותו מאז שנות החמישים.
גם בתחום המדיני שמיר, בניגוד לתדמיתו, היה פעלתן. הוא חידש את יחסי ישראל עם כשלושים מדינות, ובהן בריה"מ, סין והודו, ובשיתוף עם ארה"ב הביא לביטול החלטת עצרת האו"ם שגינתה את הציונות כגזענות.
שמיר נשא על נס את דגל האחדות, תיעב מחלוקות מיותרות והעמקת שסעים, המסיטים את המדינה מיעדיה. ב-1984 בחר בממשלת אחדות רוטציונית עם פרס, אף שלימין ולדתיים היו 61 ח"כים, כי לא ספר את כהנא. ב-1988 הקים ממשלת אחדות על אף ניצחונו בבחירות, כי סירב להיכנע לדרישות החרדים בתחום הגיור, שעלולות היו להביא לקרע עם יהדות ארה"ב.
שמיר לא עסק מעולם ביח"צנות, אלא ראה עצמו כמשרת האינטרס הלאומי. למרות יחסי הציבור השליליים, יותר ויותר ישראלים מכירים בגדולתו ומתגעגעים לסגנון הנהגתו.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"
2. צרור הערות 10.7.19
* אחריות חינוכית – הפרשה המזעזעת של "הגננת המתעללת" (שהיא כלל אינה גננת ואין לה אף הכשרה כמטפלת), כמו פרשיות נוספות של אלימות כלפי ילדים, מצביעה על בעייה לאומית, החורגת מתחום האלימות (שהיא בוודאי חריגה. אין לי ספק שרוב מוחלט של העוסקים בחינוך וטיפול אינם אלימים). הבעייה היא שאין אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.
הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה היתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2019 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים.
משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.
הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך.
* האנרכיה מסריחה מהראש – ישראל היא מדינת חוק, ציין ראש הממשלה בפתח ישיבת הממשלה, ולא ניתן לדרדר אותה לאנרכיה.
זה היה מצחיק, אילו הבדיחה לא היתה על חשבוננו. הרי נתניהו הוא הלוחם הראשי נגד מדינת החוק, ובכך הוא מדרדר את ישראל לאנרכיה.
לפני חודשים אחדים, קיימתי עימות רדיופוני עם ארז תדמור, מקורבו של נתניהו והאידיאולוג של תאוריית הקונספירציה המופרכת על איזו "מדינת עומק" דמיונית. בעימות הוא שאל במפגיע, איך זה יכול להיות שבדמוקרטיה אין שום גוף שמבקר את המשטרה? יש, השבתי, מח"ש. והוא פרץ בצחוק.
הרי זה ברור. מח"ש היא חלק ממדינת העומק. ואם ימונה גוף שיבקר את מח"ש גם הוא יהיה חלק ממדינת העומק. ואם יקום גוף שיבקר את הגוף שיבקר את מח"ש אף הוא יהיה חלק ממדינת העומק. המשטרה, השב"כ, מח"ש, הפרקליטות, היועמ"ש, רשות המיסים, מבקר המדינה, בתי המשפט – כולם "מדינת העומק" המופעלת בידי הקרן החדשה ותופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל אותו ולהשתלט על ישראל. מול כל הגופים האלה עומד "רצון העם" שבא לידי ביטוי במי שמגלם אותו – נתניהו. בניגוד ל"מדינת העומק" שאף אחד לא בחר אותה, את נתניהו "העם" בחר ולכן כל מה שהוא עושה וכל מה שהוא רוצה וכל מה שהוא מעולל מבטא את רצון העם וכל מי שחוקר אותו, בודק אותו, שופט אותו, מבקר אותו, פועל נגד רצון העם וכדי לסכל את רצון העם.
זאת הדרך לאנרכיה. אלמלא מוראה של מדינת החוק, איש את אחיו חיים בלעו. כאשר ראש הממשלה החזק ביותר בתולדות המדינה, השולט ללא סייג במפלגתו, בממשלתו ובכנסת, מטפטף את הרעל הזה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, כאשר המנהיג הכריזמטי שפולחן האישיות שהוא טיפח לאורך שני עשורים יצרו השפעה מאגית שלו על חלקים רחבים בחברה הישראלית, מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה, זה לא יכול שלא לחלחל לחברה, לאזרחים, לעברייני תנועה ולפורעי חוק למיניהם. זאת חוסר אחריות משוועת, הממוטטת את יסודות קיומה של מדינת ישראל.
* המסית הראשי – נתניהו חש שהכיסא שלו מתנדנד עקב מחאת הישראלים יוצאי אתיופיה, והוא ממהר לשיטה הישנה והמוכרת, האהובה עליו – הסתה. מה מקור מסע השקרים על כך שהמחאה ממומנת בידי הקרן החדשה והיא העומדת מאחורי האלימות?
המקור הוא נתניהו. הבן שמצייץ את מה שהאבא לא אומר בגלוי.
הם מ-פ-ח-דים.
* אל נהיה אטומים – שום דבר אינו מצדיק את האלימות והוונדליזם של מיעוט מקרב המפגינים במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה. אין ספק שהאלימות פגעה בהזדהות הציבור עם המסר של המפגינים. אולם אסור שהאלימות תגרום לנו להתעלם מן הטענות הצודקות. מיזוג גלויות הוא ערך ציוני עליון, ואין סתירה חמורה יותר של הערך הזה, מגזענות כלפי אחינו, היהודים שעלו או הוריהם עלו מאתיופיה. אל לנו להיות אטומים לזעקה הזאת. אל לנו ללכת שבי אחרי מי שמנסים למצב את המחאה במסגרת של תאוריית קונספירציה מטורללת.
* לא שאלה פוליטית – האם השוטר היורה יואשם ברצח? בהריגה? בגרימת מוות ברשלנות? ואולי כלל לא יואשם?
זו אינה שאלה פוליטית ואינה שאלה של דעה והשקפת עולם. זו שאלה של ראיות ושל תוצאות חקירה. וגם אם הישראלים יוצאי אתיופיה צודקים, ואני משוכנע שהם צודקים, בטענתם שקיימת תופעה של שיטור יתר כלפיהם – גם אז, כאשר בוחנים מקרה ספציפי, יש לבחון אותו אך ורק בכלים חקירתיים ומשפטיים, אך ורק על פי ראיות.
* הפקרות בדואר ישראל – הרבה תלונות וביקורת אני שומע על דואר ישראל, אך רק לאחרונה הבנתי עד כמה המצב חמור. עם צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הוא נשלח למיספר אנשים שההוצאה ואני ראינו לנכון לשלוח להם. לעיתים לקח שבועות עד שהספר הגיע לנמען, ולא אחת פשוט לא הגיע. באחד המקרים, אחד הנמענים קיבל את הספר רק בפעם השלישית שהוא נשלח אליו (אולי בחודשים הבאים או בשנים הבאות הוא יקבל גם את שני העותקים הראשונים).
לאחרונה פגשתי את יוכי ברנדס ומסתבר שהיא שלחה לי לפני שנה עותק של ספרה "אדל". הוא לא הגיע. היא סיפרה לי ששלחה כ-200 עותקים וכרבע מהם לא הגיעו ליעדם.
זאת הפקרות.
* הפתרון האפשרי היחיד – האם יש ילד שמאמין שיש חיה כזו "גרעין איראני למטרות שלום"? ברור שזאת בדיחה. ברור מה המטרה הלאומית העליונה של איראן – להפוך למעצמה גרעינית כדי להשתלט על המזה"ת. לכן, ברור שכל צעד שהיא עושה נועד לקדם אותה למטרה הזאת. היא חתמה על הסכם הגרעין, כדי לקדם באמצעותו את המטרה, והיום היא מפירה את ההסכם בגלוי כדי לקדם אותה מטרה. כל צעד שהיא עושה הוא טקטיקה למימוש היעד העליון.
כאשר טראמפ קורא למו"מ עם איראן, הוא אינו מבהיר מה תכלית המו"מ. אם יהיה זה הסכם גרעין משופר, אין לכך שום טעם. תכלית המהלך מול איראן חייב להיות אחד, ואין בלתו – פירוק מוחלט של הגרעין האיראני וביטול מוחלט של תכנית הגרעין האיראני.
כאשר אובמה פתח במו"מ עם איראן, הוא הגדיר זאת כמטרת המו"מ, אך הסוף ידוע.
ברור שעדיף פתרון דיפלומטי על פתרון צבאי, ובלבד שהפתרון יהיה הפתרון היחיד הראוי. כלומר, לגרום לאיראן לפרק את יכולותיה בלי מלחמה. לשם כך, על העולם להפעיל לחץ כלכלי כבד ביותר, עד כדי חרם טוטלי, וללוות כל מו"מ בנבוט של איום מוחשי בפעולה צבאית. רק כך ניתן אולי למנוע את הפעולה הצבאית, ולפרק את הגרעין האיראני בדרכי שלום.
על ארה"ב ועל ישראל להיות ערוכים לפתרון צבאי ולהכין לכך את דעת הקהל בארצותיהן ואת דעת הקהל העולמית.
* התחרפנתם? – יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון (ג'ומס) התראיין לגל"צ וסיפר על יוזמה שהוא מריץ לשיתוף פעולה פוליטי של העבודה, מרצ וברק וכן חד"ש ואחמד טיבי. הרעיון הזה נפוץ בקרב חוגי מרצ מאז הבחירות. למשל, יו"ר הנהלת מרצ ומנכ"ל גבעת חביבה יניב שגיא פרסם אף הוא סדרת מאמרים ברוח זו בעיתונות הקיבוצית.
אורון סיפר שנפגש עם ברק, שהקשיב להצעתו בעניין.
אין סיכוי ליוזמה הזאת. חד"ש וטיבי חוזרים לרשימה המשותפת, יחד עם המפלגות הרדיקליות אפילו יותר מהן, כולל מפלגות הקנאות האיסלמית. גם איני מאמין שמפלגת העבודה וברק היו משתפים פעולה עם רעיון העוועים הזה.
אבל עצם העובדה שרעיון כזה נתפס כראוי, מעוררת חלחלה.
אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים ערפאת. במתקפת הטרור של שנת 2000, כאשר ערפאת שלח את אנשיו לפיגועי התאבדות המוניים ברחבי ישראל, אחמד טיבי הצטלם שלוב זרוע עימו לנוכח אספסוף פלשתינאי משולהב, כאשר הראיס צווח שוב ושוב "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים". זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?
חד"ש שוללת את קיומה של מדינה יהודית, עופר כסיף יוצא נגד חוק השבות "הגזעני", ולאורך כל שנותיה בכל עימות תמכה באוייב ובמלחמתו נגד ישראל. גם במלחמת "צוק איתן", שבה נכדו של ג'ומס נפצע פצעים קשים, חד"ש תמכה באוייב. זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?
חד"ש וטיבי דוגלים ללא סייג בתביעת "זכות" ה"שיבה", כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. הם מעולם לא הביעו נכונות להתפשר על כך. האם ג'ומס סבור שזאת עמדה לגיטימית, של שותף פוליטי לגיטימי?
ג'ומס אמר שיש לשנות את מערכת היחסים הקיימת היום בינינו לבין ערביי ישראל, שבה הערבים הם "מערבבי הטיח" והבית הוא שלנו. למה הוא מתכוון? גם הוא מתנגד לפתע לכך שמדינת ישראל תהיה ביתו של העם היהודי, מדינת הלאום של העם היהודי? שמא הוא חותר לחלוקת הארץ, כך שמן הקו הירוק מזרחה תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית "נקייה מיהודים", ומן הקו הירוק מערבה תהיה מדינה דו-לאומית?
משהו רע קורה לשמאל הישראלי. אובדן הדרך, אובדן המצפן ואובדן עשתונות. המכות שספג בבחירות לא גרמו לו לחשב מסלול מחדש, ולבחון כיצד הוא חוזר לחיק עם ישראל, אלא המריץ אותו דווקא ללחוץ על הגז מטר לפני התהום.
* פריימריטיס – מועצת העובדים באל-על הוציאה לחבריה מכתב הקורא להם להתפקד בהמוניהם לליכוד, יחד עם בני משפחותיהם, כדי להתחזק כקבוצה משמעותית ובעלת השפעה. כלומר, כדי להכפיף את האינטרס הלאומי לאינטרס של קבוצת עובדים מסוימת. והם עושים זאת מן המקפצה. כתוב בפירוש, "ללא קשר להשקפותיכם הפוליטיות."
הם לא הראשונים. כך חיים כץ הגיע לצמרת הליכוד. וכך גם היה במפלגת העבודה (היום ארגונים כאלה מתמקדים בליכוד, כי היא מפלגת שלטון וזונחים את מפלגת העבודה בשל היותה מפלגה קטנה ושולית).
למחלה הזאת יש שם. פריימריטיס. יש הרואים בה את פסגת הדמוקרטיה.
* ביד הלשון: ישראבלוף – אהוד ברק יצא נגד חוק הגיוס וכינה אותו "ישראבלוף".
ישראבלוף היא מילה מקובלת בשפה העברית, ומקורה, כמו ביטויים רבים אחרים, במערכון של שלישיית "הגשש החיוור".
הביטוי, המחבר את ישראל עם בלוף – שקר ביידיש, מתייחס לדרך לעקוף בעייה, באמצעות פתרון-דמה, "כאילללו" בשפת הגשש.
הביטוי מופיע במערכון "השליח בבנק", שהניב עוד ביטוי שגור בשפתנו, "אתה הבנת את זה, ברוך?"
המערכון, שכתב וביים יוסי בנאי לתוכניתה של השלישיה "אופסייד סטורי" (1974), מתאר ראיון עבודה של ברוך, המבקש להיות שליח של הבנק "ישראבנק". מנהל הבנק וסגנו מנהלים עימו מו"מ על השכר, אינם מוכנים לשלם את הסכום שהוא ביקש, אך מציעים לו תוספות והטבות פיקטיביות, כמו ספרות מקצועית (אף שאינו יודע לקרוא) רק שיביא קבלה על ספרות מקצועית, או הוא יקבל שנת שבתון באמריקה. "אבל אני מה יש לי לעשות באמריקה, כל המשפחה שלי בפתח תקווה!" – שייסע לפ"ת ויביא קבלה שכאילו היה באמריקה. וכד'.
ואז אומר ברוך (פולי מהגשש): "אההההה, כל זה כאיללו. אתם מדברים ככה ועושים ככה. יעני ישראבלוף. טוב אני יש לי הצעה בשבילכם. אני אבוא כל ראשון בחודש לקבל את המשכורת שלי 2,000 ל"י ביד, ואני אביא לכם קבלה כאילללו שאני עבדתי אצלכם."
אורי הייטנר