הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק חמישה-עשר
בחזרה לפתח-תקוה, 1880. הפגישה עם הבידואי היהודי דאוד אבו-יוסף. יהודה ראבּ מספר.

"כיצד זה שכחתי!" טפח אבבטן על מצחו הרחב כאשר נסעו, עשרים וחמש שנה אחורה בזמן, מירושלים לפתח-תקווה, "הלא בספרייתי מצוי ספרון נחמד, עם שער יפה שצייר יוסל ברגנר, ושמו – 'הצייד', וחיבר אותו הסופר שלמה שבא, על אודות יחזקאל חֶנקין, ושם כתוב, בפירוש, כי בימיה הראשונים של פתח-תקווה הופיע פתאום במושבה רוכב בידואי, מזויין בחרב בלבד, שאמר כי הוא יוסף, מבני שבט יהודי החי במידבר!"
"וכיצד זה יחזקאל חנקין לא סיפר לנו?" שאל רני.
"יחזקאל חנקין אולי לא ידע כלל מה שיכתוב עליו שלמה שבא." הסביר אבבטן. "איך שכחתי את הספרון הזה! היה חוסך לנו הרבה זמן. חן תמים! מיכלין! – אני, בעיתון שלי, הייתי מקצר את שני הסיפורים האלה לחצי!"
"אתה תמיד נזכר במאוחר בדבר הנכון." אמר קפיטן יוקי, ואילו רני התנגד לדבריו מסיבה אחרת: "ובעיניי דווקא מצא חן האיש העצוב חן תמים שרצה להשפיע על הערבים שלא יהיו עוד נגד היהודים, לעולם, לעולם – "
"יפה מאוד! אולי אתה רוצה שכולנו נתאסלם?" אמר אבבטן.
"אתה נגד הערבים?"
"לא. אבל אין לי אשליות. ואני חושב שאברהם משה הכהן חן תמים היה פשוט משוגע."
"הוא לא היה, הוא עוד חי," אמר קפיטן יוקי. "אנחנו מתקרבים ל-1880."

*
ככל שטסו אחורה באמצעות מדחס-הזמן, כן נעשתה הארץ שוממה, צהובה וכמעט ריקה מאדם, ללא מושבה עברית אחת, לא עיר, לא מושב וכמובן אף לא קיבוץ אחד. במרחבים שהשתרעו משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים, וביניהם, מרחק של קילומטרים, היה כל השטח מורכב מגבעות חול עלובות או מביצות ענקיות. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הוואדיות העמוקים, שבהם היו זרמי-המים יורדים בחורף מהרי אפריים, לא היו מתייבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבו אל פתח-תקווה, היתה ערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר, וכנראה קן ממאיר של מלריה.
אפילו בלב גבעות החול, אשר מדרום למושבה, היתה מצוייה ביצה גדולה מלאה ירוקת ובה מתפלשים ג'מוסים, תואים. ביצת אִמְלַבֶּשׂ הגדולה היתה משתרעת מסביבות ראש-העין ועד ל"הר-נפוליון", בבקעה שהשתפלה לעבר הירקון. בין צמחי הימבוט רעו עדרי כבשים. על חוף הביצה ניטו כמה אוהלים עלובים. וערבה אפורה-צהובה השתרעה מזרחה עד להרי אפריים המכחילים, ללא עץ, ללא נפש חיה.
רק מעט בתים כבר עמדו על מכונם במושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל. כל אשר נראה לעין היו שדות-תבואה אחדים שהצמיחו חיטה, שעורה, שומשומין ודורה, וכן מקשת אבטיחים. רחוב אחד, לעתיד-לבוא פינסקר שמו, ובו ובסביבותיו כעשרים וארבע חצרות אשר רק בשלוש מהן ניצבו כבר בתים גמורים, ואילו היתר הלכו וניבנו מלבני-טיט אפורות ואדמדמות, מעורבבות בתבן, ולצידם ניצבו עדיין סוכות-מחצלות אשר כסכך שימשו להן קנה וסוף מן הירקון, ובהן גרו אחדים מקרב המתיישבים הראשונים.
באר אחת היתה בקצה הרחוב, דרומה. ועוד ניראו כמה בורות גדולים, מכוסים מלמעלה בגגות של קש וחימר, מעין רפתות לשוורי-העבודה, ואורוות לסוסים. וכן בניין גדול אחד ששימש מחסן לתבואות ומקום מגורים כאחד, ולידו מחרשות גדולות, משדדות ומכונת-קצירה ענקית, ראשונה ויחידה במינה בארץ-ישראל כולה.
יהודה רַאבּ הצעיר, בן העשרים ואחת, בעל גוף מוצק, עטור זקן עבות, עיניו ירוקות ומחייכות, ואפו גדול ובשרני, ישב בפתח ביתו, לא רחוק מן הבאר, ונח מעט לאחר יום עבודה. אביו של יהודה, אליעזר, עסק בחצר בגבילת הטיט בתבן ובליבון הלבנים לשם השלמת הבית; ואשתו של יהודה, לאה בת השש-עשרה, שהתעקשה להצטרף אל בעלה במושבה החדשה למרות אזהרותיהם של אנשי ירושלים, קוששה קוצים והסיקה בהם תנור מקומר עשוי קירות טיט עבה, לאפות את הלחם. תרנגולות אחדות, חומות-שחורות ואדומות-כרבולת, קירקרו בחצר וליקטו שבלולים במקוריהן.
רני וקפיטן יוקי הוזמנו לשבת על שרפרפים קלועים שהדיפו ריח נסרים טרי, ואילו אבבטן בחר לשבת על ערימה של לבני-טיט יבשות, ומדי פעם התנועע בחוסר-נוחות, כי התבן דקר באחוריו.
לאחר דברי הנימוס המקובלים, ולאחר שתהה יהודה ראב על קנקנם של האורחים ונוכח כי לא גנבים הם, גם לא סופרים מן העיתונים, שבאים לעשות סיפור מסבלותיהם של המתיישבים – שאל אותם למבוקשם. וכשסיפרו לו כי מתחקים הם אחר דאוד אבו-יוסף, ומבקשים צאת בעקבותיו אל המידבר, נדלק בעיניו הירוקות איזה זיק של אהבה והערצה רבה:
"אי אפשר לתאר את בואו של דאוד אבו-יוסף מבלי לספר על המצב שקדם להופעתו אצלנו. ככל שֶׁיָפוּ שדותינו, לאחר החריש הראשון, בחורף תרל"ט, לפני שנה [בסוף 1878], החלו דאגות חדשות מעיקות עלינו. קודם לא היו אלא גניבות וניסיונות שוד קלים בחצרות, ואילו עתה היה עלינו לשמור גם על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים בעבר לראותם כרכוש הפקר. החלטנו להנהיג שמירה קבועה, ולמושבה הובא מיפו היהודי-הספרדי יעקב בן מימון זרמתי, שהיה ידוע בתור בן-חיל. הוא ואני התמנינו לשומרים על כל הנחלה, ולא סתם שומרים אלא רוכבים על סוסים, שזוהי הדרגה הגבוהה ביותר של שומר בארץ-ישראל.
"החלה פרשה של מלחמות קשות. השודדים לא היו פוסחים עלינו אפילו יום אחד. מכל הסביבה עטו על השלל החדש אשר נדמה היה כי נמצא להם. היו ערביי אִמלבשׂ, שקינאו לנחלתם ששממתה הסתלקה, היו ערביי שְׁוּוֵיכָּה העזים מהרי אפריים, היו ערביי יְהוּדִיָה, שבשנים עברו היו רגילים לזרוע מפעם לפעם חלקים קטנים מנחלת ביצות פתח-תקווה. היו גם אנשי שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה שהתגוררו בסביבות הירקון וחיו רק על הפשיטה והגזל.
"לילה-לילה היו לנו 'ביקורי-ידידות' כאלה, לפעמים קרובות היו מנסים להתנפל אפילו על החצר, כדי לגזול את הבהמות. ה'ביקורים' היו מסתיימים לרוב בחילופי-יריות, או – וזה היה רגיל וגרוע יותר – במהלומות נבּוּטים, אלות, אבל בהמות לא גזלו! כל חברינו היו קמים כאיש אחד ובאים לעזרתנו, השומרים.
"באחד מימי סוף החורף תרל"ט, בשנה שעברה, היא שנת 1879, למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שזה עתה החלה בנייתם, והתחממתי.
מעבר הכפר הערבי פֶגֶ'ה, ממזרח, הלך וקרב בכיוון אליי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן הרגיל, המקובל לגבי סוסי-ערב האצילים. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות, ועיניה גדולות וחכמות.
"הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו, בתוך הארכובות, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה. אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי ותקיף – "
רני לא התאפק עתה וקרא: "הלא זהו הפרש המוזר אשר ראיתי בחלום!"
קפיטן יוקי ביקש מרני להתאזר בסבלנות, ויהודה ראב המשיך:
"הוא ניגש אליי, מדד אותי במבטו החריף, והפטיר בקור-רוח, ובניב ערבי זר:
"'נְהַארַכְּ סַעִיד!'
"'סַעִיד ומְבַּארַכְּ!' עניתי, והוספתי כנהוג – 'תְפַדַל!' – כלומר, בוא בבקשה והיה נא אורחי. אך הוא – הודה לי בריטון ופנה לדרכו הלאה. הצצתי בו יפה-יפה. בוודאי איזו 'ציפור' חשודה שיש לשים עליה עין ולזוכרה היטב.
"למחרת בבוקר, בחוזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית, פגשתיו בשנית. שוב רכב לעבר המושבה, והפעם בירכני ביתר ידידות וגם נענה להזמנתי להתארח אצלי. התחלתי שוב בוחן אותו בעיניי, ביקשתי לעמוד על טיבו, פתאום קרא הזר:
"'אַנַא אִישְׂרַאִיל!'
"ולמרבה השתוממותי הוסיף: 'שמע ישראל אדוֹנָי אלוהינו אדוֹנָי אחד!' – כשהוא נושא את עיניו למרום – "
"זה הוא! זה הוא! אלה בדיוק היו המילים האחרונות ששמעתי מפיו, בטרם נעלם – "
"כן, זה היה הבידואי היהודי דאוד אבו-יוסף. נכנסנו אל האוהל שבו התגוררתי אז, והוא השיר מעליו את העַקַאל והכַּאפִיָה, וראשו נשאר חבוש רק בטאקיה, כמין כיפה של הערבים. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, כשל יהודי למדן. כבן חמישים היה. על ספל קפה שחור סיפר לי את קורותיו, ומה הביאו אלינו.
"באחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה. הוא לא נח ולא שקט והלך בעקבותיה לחפשה. כך הגיע עד דמשק העיר, ובה מצא את אבידתו. כיוון שהיה בדמשק, החליט לעלות לירושלים עיר-הקודש. בדרכו חזרה לביתו התארח בְּפֶגֶ'ה בבית השֵיח' של הכפר. כאשר נודע לשיח' כי אורחו יהודי הוא, סיפר לו כי מהלך רגעים מיספר מהכפר פג'ה, מערבה, ישנו כפר של אחיו היהודים. החליט אבו-יוסף ללכת לראותם.
"אולם – בבואו אל המושבה, וזו היתה פגישתנו המוזרה ביום הקודם, לא ראה יהודים כי אם פְרַאנְגְ', זאת אומרת – אירופים, וחשב כי טעה השיח'. כאשר לן בלילה השני בפג'ה, סיפר לשיח' את דבר פגישתו איתי, ואז הבטיחו השיח' נאמנה, בהישבעו באללה ובנביאו, כי הפראנג' האלה יהודים הם. כיוון שכך – בא אבו-יוסף היום בשנית, כדי להתוודע אלינו, אחיו.
"לאחר ששהה אצלנו ימים מיספר, והתרגל אלינו, אל היהודים המשונים בעיניו, הציע לפנינו שנשאירו במושבה בתור שומר למשך שנה אחת. קיבלנו את הצעתו ברצון, כי עדיין היינו טירונים במנהגי הערבים ובהליכותיהם.
"אבו-יוסף הקים לו סוכת-מחצלות והוציא את מטלטליו מן השקיים: ראבאבה, שהיא כינור ערבי פרימיטיבי – "
"ראבאבה!" קרא רני, "הו, הסיפור מתבהר והולך!"
"שקית-התפילין, וספר-שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות – "
"הו, הו – " נצצו עיניו של רני, ועתה היו גם אבבטן וקפיטן יוקי שותפים להתרגשותו. אבבטן, יושב על ערימת לבני-הטיט הגבולים בתבן, רמז לרני להוציא את המחברת עם השיר "כאב היית לגואלנו", אך יהודה ראב המשיך בינתיים, וחבל היה להפסיקו:
"מיד החל דאוד אבו-יוסף בעבודתו, יחד עימי ועם יעקוב מימון, וכך נעשה מורי ורבי בהילכות-שמירה וביחסי-שכנות. עוד בלילה הראשון לשמירה לימד אותי תכסיס זה: להעלות מדורה בשדה ולהניח על ידה את השקיים והמטלטלין, אבל – לשבת הרחק מן המדורה, בחושך ובקור. אכן, לא פעם קרה שכדורי-יריות היו מועפים מרחוק ישר אל המדורה. הוא-הוא שלימדני להבין את דרכי הערבים, שהם עדיין פראים-למחצה. למשל – היה מעשה בערבייה אחת שנכנסה לבית יהודי וראתה שעון-קיר עם מטוטלתו המתנודדת, ומיד התעלפה מפחד השַׁייטאן, השטן.
"וכך למדתי ממנו כיצד לנהוג בערבים – בקשיות, בסְיָאסָה, כלומר – בדיפלומטיה, בעורמה והסתר-פנים ועם זאת – בהכנסת-אורחים נלבבת. מְתַח והרפֶּה, כלשונם. וכל זה ממוזג בחן של רכיבת סוסים בנוסח ערב. בגבורה שבהתפארות, ובמעשי-גבורה ממש שאינם נוחים דווקא להתפארות. ממנו למדתי מלחמה לחיים ולמוות, טקסים של 'סוּלְחָה', של עשיית שלום, וזבחים, ואת ידיעת השפה הערבית על בוריָה."
שעה שדיבר על דאוד אבו-יוסף ניכרו על פניו הרחבים של יהודה ראב, עוטי הזקן העבה, הפראי-במקצת, השפם העב והאף הגדול, ובחיוך עיניו הירוקות – אותות הערצה רבים, כדבֵּר תלמיד על רבו. הערצה לאיש זה שעליו סיפר ושהיה מבוגר ממנו יותר מכּפליים. יחדיו, על סוסיהם, נראו ודאי כאב ובנו.
"היו לו, לדאוד אבו-יוסף, כמה חוקים ומנהגים מקודשים: בנשק-אש לא השתמש מעודו. לדעתו היתה זו חרפה להשתמש בנשק אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. הוא הסתפק ברמחו ובחרבו, חרב דמשק עתיקה, מימי-הביניים, הקרוייה ג'והר, שאותה קיבל בירושה מדורי-דורות. עובי להבה היה אצבע, ובקושי יכולתי להניפה. אולם אבו-יוסף היה משחק בה במהירות הבזק ומראה בה נפלאות.
"בעת שהיתה בניכר התעברה סוסתו, וזמן קצר לאחר בואו לפתח-תקווה, המליטה סייח. מיד כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח החמוד והביאו אל שפת הבור, ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו, מבלי להניד עין, וקבר אותו בשלווה גמורה.
"כאשר שאלתי אותו לפשר המעשה, ענה לי: 'ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!' – עד כדי כך שמר על כבודה ויחוסה, ועל כך שזיווגה יהיה רק עם סוסים אצילים וידועי-שם. את סוסתו היה מאכיל רק פעם אחת ליום, שעורה נקייה בלבד, וכן גם שתתה רק פעם אחת ביום. לכן היתה כולה עור ועצמות, אבל גרמית וזריזה, ממש כאדוניה."

המשך יבוא