ב-20 ביולי, ימלאו שבעים שנה לסיומה הפורמלי של מלחמת השחרור. סיומה הפורמלי, ציינתי, כיוון שקרבות מלחמת השחרור הסתיימו כבר ב-10 במרץ, בסיומו של מבצע "עובדה" –שחרור הנגב הדרומי, הערבה ואילת. אולם ב-20 ביולי נחתם הסכם שביתת הנשק האחרון.
מלחמת השחרור הסתיימה בהסכמי שביתת נשק בין ישראל לכל אחת משכנותיה. סוריה היתה המדינה האחרונה שעימה נחתם ההסכם. הסיבה להימשכות המו"מ עם סוריה, נבעה מהפער התהומי בעמדות הצדדים. המלחמה עם סוריה הסתיימה באופן שונה מאשר המלחמה עם שאר מדינות ערב. בעוד בשאר החזיתות צה"ל הדף את הפולש מגבולות המדינה ואף הרחיב את הגבולות, בחזית הסורית צה"ל אמנם בלם את הפולש, אך הקרבות הסתיימו כאשר צבא סורי ניצב עדיין בתוך שטח ישראל על פי הגבול הבינלאומי (הגבול שנקבע לאחר מלחמת העולם הראשונה), באזור משמר הירדן – המושבה שנפלה בקרב ותושביה נפלו בשבי הסורי (המושבה ישבה במקום בו יושב היום קיבוץ גדות, ושמה מונצח במושב משמר הירדן), אזורים מדרום מזרח הכינרת ועוד.
עמדתה של ישראל היתה חד משמעית ולא ניתנת לפשרה – התנאי לשביתת הנשק הוא נסיגת צבא סוריה אל הגבול הבינלאומי. בן גוריון לא היה מוכן לוותר על דרישה זו, גם במחיר חידוש הקרבות. לעומת זאת, הדרישה הסורית היתה נסיגה ישראלית משטחי הגליל העליון, מכל מזרח הכינרת (כך שמחצית האגם תהיה בידי סוריה) ועוד.
הסורים התקפלו במהלך המו"מ מדרישות הנסיגה, והמו"מ התמקד בדרישה הישראלית לנסיגה סורית. בסופו של דבר נתקבלה פשרה – סוריה תיסוג לגבול הבינלאומי, אך האזורים שבהם ישב צבאה, ועוד מיספר אזוריםי הוגדרו "שטחים מפורזים". בהשוואה לעמדות הפתיחה, אין ספק שההישג הישראלי במו"מ היה גדול. נסיגת צבא סוריה היתה הישג משמעותי לישראל. אך גם הוויתור הישראלי, ההסכמה לפירוז אותם שטחים, היה ויתור קשה, כירסום בריבונותה של ישראל ומקור להמשך הסכסוך בשנים שלאחר המלחמה.
שטח מפורז הוא שטח שאסור להכניס אליו כוחות צבא, או שיש הגבלה על כמות הכוחות שניתן להכניס אליו. הסורים המציאו פרשנות מקורית, יצירתית – לכאורה השטחים המפורזים הם מעין שטח הפקר, אינם שייכים לאף צד, ולכן אסורה בהם כל פעילות ישראלית, לא רק צבאית, כי אם גם אזרחית. ישראל, כמובן, דחתה את הפרשנות הזאת ומימשה את ריבונותה בהקמת יישובים בשטחים המפורזים – גדות, משמר הירדן, תל קציר, האון, מעגן ואלמגור. כן עובדו שטחים חקלאיים של עין גב, דן, דפנה, שאר יישוב, שמיר, כפר סאלד ואחרים. הסורים הציגו את הפעילות האזרחית הזאת כהפרת ההסכם, וכעילה לתוקפנות נגד ישראל, יישוביה ותושביה.
עילות נוספות לתוקפנות הסורית, היו פעולות שישראל ביצעה בתחום המים, כמו ייבוש אגם החולה והקמת המוביל הארצי. כל פעולה כזאת הוגדרה בפיהם כשינוי הסטטוס קוו, והם הגיבו עליה בתוקפנות. הם אף הצליחו לסכל את הקמת המוביל הארצי בתוואי המקורי שלו, ההגיוני יותר – תפיסת המים בירדן ההררי (במקום שאיבתם מן הכינרת). הם ניסו לסכל גם את התוואי החלופי. הסיבה האמיתית לניסיון לסכל את הקמת המוביל – פעולה עליה החליטה הליגה הערבית, הייתה ניסיון למנוע את הזרמת המים לנגב, כדי לסכל את יישוב הנגב.
בשנות השישים ניסו הסורים להטות את מי הירדן ולהזרימם לנהר הירמוך, כדי לייבש את ישראל. פעולה שישראל סיכלה בפעולות צה"ל.
סוריה אף השתלטה לאורך השנים על שטחים ריבוניים ישראליים כמו חמת גדר, רמת בניאס וצפון מזרח הכינרת.
לאורך כל השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים החיים ביישובי עמק החולה ועמק הירדן היו סיוט. ניתן להשוות אותם לחיים באזור עוטף עזה בימינו.
לפני שנים אחדות התחלתי לחקור את הסכסוך הישראלי סורי בעשור שקדם למלחמת ששת הימים (הפסקתי את המחקר הזה לטובת מחקר אחר, אולם ייתכן שעוד אחזור אליו). הופתעתי לגלות עד כמה התוקפנות הסורית היתה יומיומית. לא חלף כמעט יום שלא היה בו אירוע – טרור הצתות, חדירת מרעה או חקלאים לשטחים ישראליים, ירי צלפים, מיקוש, הפגזות יישובים וכן הלאה. ברוח הביטוי עוטף-עזה, ניתן לכנות אותם יישובים כעוטף-גולן, או בשם המאיים שהיה נהוג אז – עוטף-הרמה-הסורית. ואולי נכון, ברוח הביטוי הקולע, המטיב לתאר את הגולן באותה תקופה, "ההר שהיה כמפלצת" (מתוך השיר "בתי את בוכה או צוחקת"), לכנות את האזורים הללו עוטף המפלצת.
ניקח לדוגמה את אירועי השבוע לפני 62 שנה.
9.7 – יום קרב בן עשר שעות באזור גונן. החל בהתקפה סורית על סיור של מג"ב באזור דרבשיה, ממזרח לחולה. היו פצועים בכוח. צה"ל הגיב באש. במשך שעות הופגז קיבוץ גונן והופגזו עמדות באזור. צה"ל הפגיז את מוצבי הצבא הסורי באזור. ביום הקרב נהרג פועל מקריית שמונה, תמוז עטיה, שעבד בעבודות הכשרה של קק"ל ונפצעו 7 שוטרי מג"ב, מתוכם שניים קשה. במהלך יום הקרב הוכרזו חמש הפסקות אש, בחסות משקיפי האו"ם, אך הסורים התעלמו מארבע הראשונות. אש נורתה על רכב של עיתונאים שיצא מקיבוץ גונן. נפילות גם בקיבוץ להבות הבשן. צה"ל הפגיז, בתגובה, את המוצבים הסורים מהם נורתה האש, המוצבים ספגו פגיעות קשות, חלקם נהרסו וחיילים סורים רבים נהרגו ונפצעו.
10.7 – לפנות בוקר – ירי לעבר להבות הבשן. אין נפגעים ולא הושבה אש. בבוקר – חבר קיבוץ דן, משה כהן, נפצע ביריות צלף סורי, בעת עבודתו על קומביין בשדות הקיבוץ. בשעות הבוקר היו עוד אירועי ירי על עובדים בשדות בעמק החולה.
11.7 – הסורים חידשו את האש על קיבוץ גונן. אחרי חצות ירו על הקיבוץ במשך רבע שעה. בבוקר התחדשה האש.
12.7 – הסורים ירו לעבר טרקטוריסט שעבד בחפירת תעלת ניקוז מדרום לקיבוץ גונן. הטרקטוריסט לא נפגע. לא הושבה אש.
20.7 –קבוצות פלחים סוריים חדרו לשטחים ישראליים באזור אל חנזיר, 400 מ' מהגבול, ועיבדו אותם.

השבוע לפני 60 שנה.
10.7 – הסורים אינם מאפשרים הזרמת המים לשמיר, למעט זרם דקיק, זה היום הרביעי. אין מים לשדות ולבעלי החיים.
13.7 – טרם התחדשה אספקת המים לשמיר. הסורים טוענים שמי המעיין הידלדלו, אך ידוע שחפרו מנהרת הטייה.
22.7 – ירי ממוצבים סוריים לעבר מטוס ישראלי שטס בשמי ישראל. המטוס לא נפגע.

השבוע לפני 59 שנים.
11.7 – טרקטוריסט מתל קציר, יוסי קנטור, נפצע מירי סורי לעבר חקלאים שעיבדו את אדמות הקיבוץ.
18.7 – הסורים חסמו את זרימת מי מעיין הדופלה לשמיר.
22.7 – סיור סורי חדר לשטח ישראל מדרום לכפר סאלד. הוא התגלה בידי כוח צה"ל שירה עליו והרג שניים מלוחמיו. צבא סוריה הביא כוחות תגבורת ובמשך שש שעות נערכו חילופי אש, והסורים ירו גם אש מרגמות. הסורים ירו גם לתוך קיבוץ כפר סאלד.
24.7 – הסורים הציתו את שדות האון, בירי של פצצות תאורה במשך חצי שעה.

כך נראו החיים בעוטף המפלצת לאורך 19 שנים, מדי יום ביומו, שבוע בשבועו, חודש בחודשו, שנה אחר שנה. מה שיכול להמחיש את אופי החיים בעוטף המפלצת באותן השנים, הוא שיר ערש, שכתבה חברת קיבוץ שער הגולן תרצה ברגל.

שיר ערש לילדים במקלט

נומי ילדה
נומי, נומי ילדה,
עוד הלילה נושק עפעפייך.
איך קרעו חלומך
ונשאוך עם צרורך
בוכיה למקלט – עד יבשו
דמעותייך,
בוכיה עד יבשו דמעותייך.
נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
שאגת מטוסים לך שיר ערש,
כי נולדת בסְפר
מול תותח על ההר,
כי צמחת בין פרחים, בין פרחים
ובין הרס, כי צמחת בין פרחים ובין הרס.
נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
בובתך נרדמה כבר מזמן.
תערב לך שנתך,
המקלט – הוא ביתך,
המקלט – הוא ביתך
כאן אל מול הגולן –
עוד שנתך תערב
בחדרך מול כוכב
המחייך על הרי הגולן.

שיר ערש. "המקלט הוא ביתך." "צמחת בין פרחים ובין הרס." איזו גבורה גילו אותן אימהות, שגידלו את ילדיהן באימה הזאת.
בשנים האחרונות, מדי פעם קופץ חכם תורן עם הנראטיב על פיו חלק ניכר מן התקריות היו פרובוקציות ישראליות. ישראל שלחה בכוונה טרקטוריסטים לחריש, מתוך ידיעה שהסורים יפתחו באש, ואז ישראל תגיב במתקפה חזקה יותר ותחמם את הגזרה. האמת היא שישראל מעולם לא הכחישה את העובדות הקטנות, אלא שהתמונה הגדולה שונה לגמרי.
למה הדבר דומה? חמאס יקפיד לירות על שדות נתיב העשרה וכרם שלום, וייצור מצב שאין אפשרות לחקלאים לעבד את שדותיהם. ישראל תעמוד על ריבונותה, ובאבטחת חיילי צה"ל ייצא טרקטור לחרוש את השדה. המחבלים יירו לעבר הטרקטור, ובתגובה צה"ל יפציץ בסיסי חמאס. זאת פרובוקציה?
הטענה הזו היא קשקוש. מדובר בפעילות שנועדה לממש את ריבונות ישראל על שטחיה. אלמלא ירו הסורים על הטרקטור, לא היתה מתפתחת תקרית. וכשהם ירו, ישראל ניצלה את התקרית שהתפתחה, כדי לתקוף את פעולות הטיית הירדן.

כתב לי יורם מאירי מראש פינה: "משנת 1957 ועד 1966 הייתי מעורה ומודע לנעשה בעיבוד החלקות באזורים המפורזים. בתחילה ממזרח לקיבוץ דן כחבר הקיבוץ ורכז הפלחה, ומשנת 1962 כמנהל אזור במפעל תחנות הטרקטורים של הסוכנות היהודית. בין שאר העבודות החקלאיות שביצענו במושבים ובקיבוצים, ביצענו גם עיבודים חקלאיים בשטחים המפורזים, בחלקות שהיה סיכון בעיבודן. הייתי עד וגם שותף פעיל במיספר תקריות, בחלקן היו נפגעים, בביצוע העבודות החקלאיות. בכל המקומות היתה הקפדה שלא לחרוג מהשטח שבבעלות ישראלית. הקפדנו שלא לעלות על שטח שלא בבעלות ישראלית. כדי להגיע לחלקותינו היה עלינו לעקוף את החלקות שלא בבעלותנו. הקפדנו שלא לעבור דרכן ולא לדרוך עליהן, גם אם לא היו מעובדות ובוודאי שלא לחרוש ולעבד אותן. על פי רוב, עיבוד חלקות אלה היה כרוך בתקריות של ירי על העובדים או הטמנת מוקשים בשטח החקלאי ובדרכי הגישה. בתקריות אלה היו מיספר נפגעים."

האם צדק בן גוריון כאשר הסכים לפשרת השטחים המפורזים?
ניתן להבין אותו. ישראל הייתה בתום מלחמה קשה שבה איבדה 6,000 נפש, כאחוז מאוכלוסייתה. באופן יחסי, בהשוואה לגודלה של ישראל היום, מדובר ב-90,000 איש! אלפים נפצעו. המצב הכלכלי היה קשה מנשוא. כל מעייניו של ב"ג היו נתונים למשימה הגדולה של הדור – העלייה הגדולה מארצות ערב וממחנות העקורים באירופה, ויישובם ברחבי הנגב והגליל. בעמידה עיקשת ואיתנה הוא השיג את המטרה העיקרית – נסיגת הפולש הסורי אל מעבר לגבול הבינלאומי. הוא סבר שהוויתור בפשרת הפירוז סביר, ולא כדאי לסכן את הסיכוי לשביתת הנשק ואולי אף להביא להתחדשות הקרבות.
מצד שני, השטחים המפורזים הפכו לעילה לתוקפנות. הסכם שביתת הנשק נחתם, אך הנשק לא שבת כלל וכלל.

בימים אלה לפני 61 שנה, במלאת 9 שנים להסכם, פירסם עזריה אלון בעיתון "למרחב" סדרה של שלושה מאמרים, שכותרתן "מכת האזורים המפורזים". וכך הוא כתב לסיכום:
"כך, אפוא, מסתכמת פרשת האזורים המפורזים כמאזן שכולו הפסד בעבורנו. יתכן ויוכיחו כי בצד הרווח עומדת חתימת הסכמי שביתת הנשק בשעתו – אך ודאי שיש לא מעט טענות צודקות בפי אלה הטוענים, כי את שביתת הנשק יכולנו להשיג, לו גילינו יתר סבלנות וכושר תמרון, בתנאים הרבה יותר טובים ובלי הצרה הזו העוכרת את המדינה מיומה הראשון ועד היום."
אין תִּמה שמי שלחצו על הממשלה להחליט על שחרור הגולן במלחמת ששת הימים היו יישובי העמקים הצפוניים. שחרור הגולן שחרר אותם מן הסיוט של החיים תחת לועי התותחים הסוריים. לא בכדי, היוזמה ליישב את הגולן, מיד לאחר שוך הקרבות, יצאה אף היא מיישובים אלה.

לאחר מלחמת השחרור, הוציאה קבוצת כנרת את הספר "כנרת בימי מבחן", המתאר את הקרבות על הגנת הקבוצה בתש"ח.
לאחר הקמת המכון לחקר הגולן (היום מכון שמיר) נשלח למכון, מהשכנים בכנרת, עותק של הספר. זיוה ליש כתבה הקדשה בנוסח זה: "תמיד היה הגולן עבורנו 'ההר שמנגד'. משם פתחה הרעה בימי ראשית המדינה, היינו קו החזית ויכולנו להם. היום אתם קו החזית. חומה מגוננת. אנחנו אתכם תמיד."

אסיים בסיפור שסיפר מוקי צור, חבר עין גב, מתחילת כהונתו כמזכיר התק"ם, בשנת 1989. הסיפור מופיע בספרו האוטוביוגרפי "חצי חליל":
"באחד השבועות הראשונים לכניסתי לתפקיד, ניגש אליי זוג ותיק מחברי עין גב ואמר בחשש עמוק: 'זהו? אתה מתחיל לחסל את הקיבוצים?'
"שאלתי: 'ממה אתם מסיקים זאת?'
"וכך הסבירו: 'מעלינו יושב קיבוץ כפר חרוב. פעם היתה זו עמדה סורית. מדי לילה בחצות היו החיילים הסורים מכבים את האורות. והנה במקום זה קם קיבוץ כפר חרוב. מאז שהקיבוץ הצעיר עלה על הקרקע לא מכבים בו בחצות את האורות. כל לילה בחצות אנחנו יוצאים מביתנו לראות האם האורות בכפר חרוב עדיין דולקים ודבר זה נותן לנו תחושת ביטחון. אבל בלילות האחרונים אין אורות בכפר חרוב. אז תגיד את האמת, חיסלת את הקיבוץ?'"
התברר כי בכפר חרוב היתה הפסקת חשמל.
שלחתי מברק. ביקשתי מאנשי כפר חרוב שיתקנו את החשמל כדי שחבריי הוותיקים יוכלו לישון בשקט. יחד עם זאת חשתי היטב עד כמה עמוקה החרדה ורב החשש."

2. צרור הערות 14.7.19
* זכות הציבור לדעת – כל אימת ששואלים את ברק שאלות הקשורות לעסקיו, לקשריו העסקיים, למשל על סכום עתק שקיבל מקרן וקסנר על מחקר שעשה (או לא עשה) בעבורם, תשובתו היא שמדובר בעסקיו הפרטיים ואין בהם עניין לציבור.
כל עוד היה אדם פרטי, יש בכך היגיון מסוים. ובכל זאת, כאשר מדובר במי שהונו נובע מקשריו ומכרטיס הביקור שלו כראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל, ניתן היה לצפות לגילוי נאות. הרי זה מדיף ריח רע מאוד של הון-שלטון.
אולם היום, כאשר הוא חוזר לחיים הציבוריים (ולמרות שעל פי הסקרים הוא מדשדש סביב אחוז החסימה, ברור שהוא מכוון לתפקיד אחד בלבד), אין הוא יכול להסתתר מאחורי הטענה הזאת. ברגע שהוא חוזר להיות איש ציבור – זכות הציבור לדעת את כל הפרטים על הונו, על עסקיו ועל קשריו. עצם ההסתרה הזאת היא שחיתות ציבורית.
אין דבר רחוק יותר מדרך החיים שבה גדל ברק בקיבוץ משמר השרון – מרדיפת הבצע והנהנתנות הנובו-רישית שלו. וחברים מפוקפקים כמו עבריין המין המיליארדר אפשטיין, מעוררים בהחלט את המכתם הידוע "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה." והם גם מעוררים סלידה.
כאשר אני מדבר על שחיתות ציבורית, אין כוונתי בהכרח לשחיתות פלילית. לא כל מה שאינו פלילי – ראוי. והרף שעלינו להציג בפני מנהיגינו צריך להיות גבוה הרבה יותר מהסף הפלילי.
עם זאת, הקריאות של נתניהו ותומכיו לחקור את ברק, סתם, בלי שום מידע, בלי שום חשד, הן חלק משיטה. נתניהו מפזר מסרים לפיהם "כולם מושחתים." אנשיו מפיצים רכילויות ושמועות על "כולם". ואם "כולם" מושחתים, למה הם לא נחקרים? ברור. כי יש "אכיפה בררנית." "מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו, ולא חוקרת את המושחתים האמיתיים. כי אלוהים אמר "לא נתניהו לא חוקרים" ואם כך כתוב בדף המסרים המקודש, צריך לדקלם ולהוכיח. וכבר קראתי רשומות המספרות שאפשטיין הוא איש "הקרן", וכחלק ממזימה הוא זימן את ברק ואנשיו לסצנות מין מביכות, ובאמצעות סחיטה הוא יאלץ אותו לממש את תכנית הקרן לנסיגה חד צדדית מיו"ש. בית החרושת לבדיית קונספירציות לא נח לרגע.

* חסידים שוטים – דבר מעניין למדתי בשבועות האחרונים. מאז הודעתו של ברק על חזרתו לחיים הפוליטיים, מתחתי עליו ביקורת פעמים אחדות. ולמדתי, שיש לו חסידים שוטים, תואמי חסידיו השוטים של נתניהו. כלומר, אנשים הרואים במנהיגם אדם-על, שאין לבקר אותו, ואם מישהו מבקר אותו, כנראה שמשהו פגום בו, אולי הוא לוקה בנפשו.

* בשעה שקבע בית המשפט העליון – כותרת מאירת עיניים בכתבה הנפרשת על עמוד שלם ב"הארץ": "נא לפנות את החדר בשעה שקבעו המתנחלים."
נו, זה ברור. "המתנחלים". הפרוטוקולים של זקני המתנחלים. הרעים. כאלה שמגרשים מביתו זקן בן 75.
אולם כשקוראים את הכתבה (וכמה קוראים את האותיות הקטנות?) מגלים תמונה "קצת" שונה. לא "המתנחלים" קבעו. בית המשפט העליון קבע. ובכך אושש פסיקה קודמת של ערכאה נמוכה יותר. ובסך הכול מדובר בביצוע רכישה חוקית, בכסף מלא, שביצעה עמותת "עטרת כוהנים" לפני 15 שנים.
אבל האידיאולוגיה של "הארץ" היא שלא חייבים לקיים את החלטות בג"ץ. כלומר חייבים לקבל את פסיקות בג"ץ, אם הן "נכונות". כלומר, אם השופטים עובדים אצל שוקן. אם ההחלטות "לא נכונות", לא צריך לקיים אותן.
אבל ממי שזאת האידיאולוגיה שלו, ניתן היה לצפות לאיזושהי הגינות עיתונאית. ניתן היה לצפות לכותרת: "נא לפנות את החדר בשעה שקבע בית המשפט העליון." כותרת כזאת, דומני, נשמעת קצת אחרת מ"נא לפנות את החדר בשעה שקבעו המתנחלים." והיא תהיה הרבה יותר מדוייקת.
אבל אם אפשר להסית ולהשניא, "הארץ" לא יחמיץ את ההזדמנות.

* רב המרצחים – לאחר הטבח הנורא שערך המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, שם רשעים ירקב, בו רצח בירי מהגב בשעת תפילה 29 אנשים וילדים שכל פשעם הוא היותם בני הדת המוסלמית ופצע מאות, הוציא יצחק גינזבורג ספר בשם "ברוך הגבר" המהלל ומשבח את המחבל ואת הפיגוע הרצחני שלו.
כשנודע דבר רצח רבין, גינזבורג ותלמידיו יצאו במחולות וריקודים.
שנים אחדות לאחר מכן, חתם גינזבורג על "הסכמה" רבנית לספר תועבה משוקץ של תלמידיו המובהקים יצחק שפירא ויוסף אליצור "תורת המלך", שעל פיו מותר (על פי עיוות ההלכה) לרצוח גויים ("שאינם בשלום אתנו").
הוא הקים את ישיבת "עוד יוסף חי" בקבר יוסף ואח"כ ביצהר, שהיא חממה לפשעי השנאה המכונים בכיבוסית "תג מחיר" ולסרבנות בצה"ל – ישיבה שרבים מתלמידיה הורחקו בצווים מנהליים מיו"ש והיא עצמה קיבלה צו סגירה וצו הריסה.
לאחר עקירת יישובי גוש קטיף הוא הכריז על גט כריתות מן הציונות ומדינת ישראל.
בערב שבת, מודעה שהשתרעה על פני עמוד שלם ב"מקור ראשון", בישרה על פרס תורני חשוב שהאיש מקבל. ביררתי קצת, ונאמר לי שהפרס אינו כל כך חשוב כפי שמצטייר, אפילו די אזוטרי, ובכל זאת, חתומים על המודעה כמה מן הדמויות המרכזיות בציונות הדתית.
עובדה זו היא חרפה. איש כזה, התומך במחבלים ורוצחים, רבם של המרצחים, ובקיצור – רב המרצחים, ראוי לנידוי, ראוי להיות מוקצה מחמת מיאוס.

* דילמת הרייטינג – לפני ימים אחדים צפיתי בסרט התיעודי "אישה פשוטה", על המשוררת זלדה, בסדרת "העברים" בקצרין. כמו כל סרטי הסדרה, הסרט מצויין, ערוך היטב, מיטיב להנגיש את דמותה של זלדה לצופים.
הייתי 20% מהקהל. לאחר מכן נערכה שיחה עם יוצר הסרט והסדרה, יאיר קדר. הוא סיפר שזאת עלייה תלולה במספר המשתתפים, כיוון ששבועיים קודם לכן, בסרט על מרים ילן שטקליס (שבו צפיתי לא מכבר בטלוויזיה) הקהל מנה שני אנשים.
צר לי שהאיכות הזאת אינה מושכת קהל. אך כמנהל מתנ"ס לשעבר, שמכיר את דילמת האיכות מול הרייטינג, אני גאה במתנ"ס קצרין שאינו מוותר ומביא תרבות איכותית, גם כשאינה פופולרית. כל הכבוד!
אך האתגר הוא למצוא את הדרך למשוך קהל, ובפרט קהל צעיר, לתרבות הזאת.

* זכות גדולה – אני מעורב מאוד בעשיה הגולנית, חבר או יו"ר בפורומים רבים במגוון תחומים. אולם השבוע הוזמנתי להצטרף לפורום שגורם לי להתרגשות מיוחדת – ועדת ההיגוי של הקמת היישוב החדש בגולן. (כן, אני יודע שיש לו שם. אך, בלשון המעטה, איני מתחבר לשם. לעומת זאת אני מתחבר מאוד, בכל יישותי, להקמת יישוב חדש בגולן. לכן, אני משתמש בהגדרה הזו).
זו זכות גדולה והתרגשות גדולה להיות שותף ליצירה התיישבותית חדשה בגולן, מראשיתה.

* לגמרי במקרה – מה המחיר של הביוגרפיה החדשה של מאיר הר ציון? 101 – שקל.
מעניין בכמה יימכר ספר על יחידה 8200.

* ביד הלשון: ערבב את הטיח – בראיון לגל"צ אמר יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון – ג'ומס, שיש לשנות את מערכת היחסים הקיימת היום בינינו לבין ערביי ישראל, שבה הערבים הם "מערבבי הטיח" והבית הוא שלנו.
את הביטוי "מערבבי הטיח" אמר גו'מס בהשראת שיר של אהוד בנאי משנות ה-80, מתוך תקליטו "אהוד בנאי והפליטים" – "ערבב את הטיח". השיר מספר על יומו של ערבי מעזה העובד בבניין בישראל. בנאי כותב בשירו "מי יבנה יבנה בית" והתשובה היא... אחמד. הפזמון החוזר הוא: "ערבב את הטיח, אחמד, ערבב את הטיח."
אורי הייטנר