פרק מתוך סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
"ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1997
אסתר ראב [1894-1981] אהבה מאוד את בן-דודתה אברהם-חיים גרין. הוא גווע בצפת בשנת 1918. בתו מירונה היתה אז בת שלושה חודשים. בשעתו ריאיינתי לצורך הספר את מירונה על הזיכרונות של אימה מאותה תקופה. לימים התברר לי שחברו הטוב של אביה, מנחם כהן, היה אביה של דבורה שוקן, זאת מפיה של דבורה עצמה.

בן-דודתה, הדוקטור הצעיר והאהוב,
גווֵע בצפת.
בקיץ 1918 גווע בן-דודתה, הד"ר אברהם-חיים גרין, מטיפוס בצפת. על חייו ומותו בעיירה הגלילית מספרת בתו מירונה בשיחתה איתי.
מירונה: אבא התחיל לעבוד בצפת. מצבו היה קשה מאוד. לא היה לו כסף בכלל. המשפחה לא תמכה בו. המשפחה דרשה שהוא יבוא לעבוד בחיפה – והוא הלך לצפת, נגדם. רק הוריו הזקנים, לא האחים, בקושי באו לחופה – ונסעו מיד חזרה לקהיר.
היה לו חבר טוב בצפת בשם מנחם כהן, שאחר-כך היה מנהל בנק לאומי בירושלים, ואביו של השופט יהודה כהן. מנחם כהן נתן להוריי מקום לגור בעלייה שהיתה בקומה השנייה בבית שבו גר. מנחם כהן היה נשוי. לאה, אשתו, מישכנה את התכשיטים שלה, הם משפחה ספרדית, ונתנה לאבא את הכסף כדי שהוא ואמא יוכלו להתארגן לצעדים הראשונים שלהם בצפת – כרופא וכזוג צעיר.
עד כדי כך הם היו עניים – באותה תקופה אמא שלי נכנסה להריון, אבל לא רצתה ללדת כשהם חיים על חשבונו של חברם הטוב, והיא עשתה הפלה. כעבור זמן קצר כבר היו לאבא מטופלים רבים, והוא הצליח מאוד. בינתיים פרצה המגפה בצפת, וכאשר היה הולך לבקר אצל חולים, היה משאיר כסף מתחת לכר.
אהוד: ומניין היה לו הכסף הזה?
מירונה: אבא היה מאוד מקובל גם על הערבים. האפנדים בגליל העליון היו קוראים לו לבוא והיו משלמים לו ממש בשקים של זהב, על שהציל אותם ממוות. בסופו של דבר היה לאבא ואמא בית גדול עם כמה עוזרות. אבל כשהוא נפטר לא נשארה אף פרוטה. כל מה שהרוויח, הוא הוציא באופן שוטף, לעזרת אחרים.
הוא היה גם נציג של כולל אמסטרדם בצפת, למרות שזה היה בזמן המלחמה, קיבל בדרכים-לא-דרכים את הכסף מכולל אמסטרדם שבהולנד, וחילק אותו לצדקה בצפת. אני חושבת שהוא היה מקבל את הכסף באמצעות ניל"י, המרגלים. הוא היה בקשר גם עם אהרונסון.
אהוד: אסתר סיפרה שבאמצעות ניל"י, סבתך, דודה טויבה, שלחה כסף מקהיר לעזור למשפחת אחיה יהודה בפתח-תקוה. יכול להיות שבדרך הזו הם שלחו כספים גם לאבא שלך?
מירונה: לא. זה היה כסף של כולל אמסטרדם. הם גם עשו עליו ביטוח חיים בשלוש מאות לירות, וזה מה שאמא קיבלה כשהוא נפטר. הוא היה נציג שלהם וניהל את כל החשבונות שלהם. כעת, לקראת סוף המלחמה, כשאנשי ניל"י ברחו, ארבעה מהם הסתתרו בבית של הוריי. אמא מספרת שחיפשה אותם לערביות. ואז אבי עשה סעודה גדולה והזמין את הקאימאקאם ואת הקונסול הגרמני, והערביות האלה, כמובן מכוסות ברעלה, הגישו את האוכל, והקשיבו כמובן גם למה שדובר, לסודות המלחמה.
כעבור כמה זמן, כניראה שמישהו הלשין, או אמא חשבה שהלשינו, חששה שיבואו לבדוק, לחפש בבית, ואנשי ניל"י כבר לא היו – אז היא לקחה את כל הנהלת החשבונות, שבה הוא רשם כל פרוטה, ושרפה אותה. וכשהוא חזר מהעבודה והיא סיפרה לו שהשליכה את הכל לתנור, הוא היה מזועזע. הוא אמר: "יחשדו שמעלתי בכסף, איך יכולת לעשות את זה?" – והיא טענה שהחיים שלו חשובים לה יותר.
אהוד: יכול להיות שהיא שרפה אז את כל הארכיון שלו? גם המכתבים ששלחה לו אסתר לביירות?
מירונה: מאוד יכול להיות. אבל חוץ מזה, אמא שלי, במשך השנים, היה לה מדי פעם התקפים של ייאוש, שאיש לא ידאג... והשמידה דברים.
אהוד בן עזר