חקירת מח"ש בעניינו של השוטר שירה למוות בסלומון טקה הסתיימה אתמול, ובסופה נקבע כי הוא חשוד בעבירה של המתה בקלות ראש. רבים לא שמחו לשמוע זאת, כי עבורם מבחן הראיות אינו קיים – הם יודעים, הרי, שמדובר ברצח, תובעים ממח"ש לקבל החלטה בהתאם לרצונם, וכבר יצאו אמש לרחובות להביע את מחאתם. זהו מקרה נוסף של אלימות שפורצת לאחרונה במהלכו של בירור משטרתי: בפרשת "הגננת המתעללת", ביתה של כרמל מעודה הוצת עוד בטרם הסתיימה חקירתה. המעשה עלול היה לעלות בחיי אדם, בחיי ילדים, אך מי שעשה זאת היה משוכנע שהוא עושה צדק עם קורבנות ההתעללות בכך שהוא מרשיע את הגננת, גוזר את דינה ומבצע את גזר הדין.
ניתן להבין את זעמם של הישראלים יוצאים אתיופיה, החווים גילויי גזענות. קיימת גזענות, ועל החברה הישראלית ומוסדות המדינה לבער את הנגע הזה. גם זעמם של ההורים של הפעוטות בגן של מעודה – שאחד מהם אף חשוד בהזמנת ההצתה – הוא מובן לגמרי: כל הורה יודע שכאשר מדובר בחשש לפגיעה בילדיו, הוא יעשה הכול כדי למנוע זאת וכדי להביא לדין את הפוגע. עם זאת, חקירה של אירוע ספציפי חייבת להתנהל באופן מקצועי. הציבור אינו יכול להאשים, להרשיע ולגזור גזר דין. על רשויות החוק והמשפט להחליט אך ורק על פי מבחן הראיות, במשפט צדק, שבו גם הגרוע שבפושעים זכאי ליומו בבית המשפט. הסניגוריה צריכה לקבל הזדמנות ללמד עליו זכות, ואין לאיש רשות לקחת את החוק לידיו ולפעול על פי מידת הזעם שלו על מעשי החשודים.
המשותף למקרים הללו, ומה שמוביל לכך שמשפט הרחוב מחליף את מבחן הראיות, הוא הקרקע שעליה הם צמחו: אווירה ציבורית של אנרכיה. כאשר צמרת המדינה, ובמיוחד ראש הממשלה נתניהו ותומכיו, מסיתים נגד מערכות החוק של המדינה ומציגים מסקנות של חקירת משטרה כמזימה שרקחו ביחד השוטרים, רשות המיסים, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, בתי המשפט והתקשורת – המסר הזה מחלחל לציבור. כאשר נתניהו ואנשיו טוענים כי התיקים נגדו נתפרו במטרה להפיל אותו, וכאשר הם מציבים את תוצאות הבחירות אל מול החלטת היועץ המשפטי לממשלה בטענה ש"העם אמר את דברו", הם מסייעים לחזק את ההצדקה לכך ש"רצון העם" ו"משפט העם" יכולים לגבור על מבחן הראיות.
מנהיג לאומי נדרש לשמש דוגמה אישית של טוהר מידות, של כיבוד החוק, של ממלכתיות. כאשר ראש הממשלה משמש דוגמה אישית של בוז לכל אלו, ערעור האמון במוסדות המדינה ושלהוב של תאוריות קונספירציה אפלות על אודות דיפ-סטייט ("מדינת העומק") שאיש לא בחר בה, התוצאה עלולה להיות שאין דין ואין דיין. במקורות נכתב: "אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו," או בקיצור – אנרכיה.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

[אהוד: ההתעקשות שבה אתה מסית וגם חורץ את דינו של נתניהו בטרם הורשע – אינה שונה משני המקרים שהבאת בראשית מאמרך, שבהם ההסתה ו"משפט הרחוב" מרשיעים וחורצים דין בלי משפט! – האין גבול לצביעות שלך? – והאם לא חשבת על כך שבמקרה, כן, ממש במקרה – דבריך אולי גם משרתים את האינטרסים של נוני מוזס נגד נתניהו?]

2. צרור הערות 17.7.19
* אשת ציבור למופת – החלטתה של שלי יחימוביץ' לפרוש מן החיים הפוליטיים מצערת אותי מאוד. יש מעט מאוד פוליטיקאים וחברי כנסת שאני מעריך כפי שאני מעריך אותה. מנהיגה, פרלמנטרית למופת, מחויבת כל כולה לעשייה למען האזרח, למען החברה, למען צדק חברתי, למען מדינת רווחה, למען השוויון. חרוצה מאוד, חכמה מאוד, ערכית מאוד, מוסרית וישרה. אשת ציבור למופת.
אחד הדברים שעליהם אני מעריך אותה כפרלמנטרית, היא הנכונות שלה לשתף פעולה עם ח"כים ממפלגות יריבות לקידום נושאים חברתיים שהיא מאמינה בהם. בזכות עובדה זו, השפעתה כח"כית מהאופוזיציה והצלחתה בקידום נושאים וחוקים חברתיים היתה גדולה.
בתקופה האחרונה ביקרתי אותה בחריפות, בעיקר בשל מלחמתה (התמוהה בעיניי) בחוק הלאום. וגם אז הערכתי אותה.
היכרותי הראשונה עם שלי יחימוביץ' הייתה בשנות ה-90 כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, והיא היתה עיתונאית מובילה. חידשתי את הקשר כשנכנסה לפוליטיקה. שמחתי מאוד על כניסתה לחיים הפוליטיים ועוד יותר מכך, על בחירתה לראשות מפלגת העבודה. הפעם היחידה מאז 1992 שהצבעתי בקלפי למפלגת העבודה, מה שלא האמנתי שאעשה, היה כאשר שלי עמדה בראשה, והסיבה היחידה היתה האמון האישי במנהיגותה. כשהייתה יו"ר האופוזיציה גם עבדתי איתה בתחום מסוים.
הופתעתי מהחלטתה של שלי, כי ראיתי בה "חיית כנסת ופוליטיקה", במובן החיובי של המילה, וסברתי שתישאר במערכת עוד שנים רבות. אני בטוח ששלי תמצא את הדרך להמשיך לתרום לחברה הישראלית ולהשפיע בה. הכנסת, לעומת זאת, תחסר מאוד את תרומתה והשפעתה. ומפלגת העבודה בלעדיה תאיץ את תהליך גוויעתה.

* מה היא תעשה כשהיא תקום בבוקר – איני יודע מה תעשה שלי יחימוביץ' לאחר פרישתה, אבל אני בטוח שהיא לא "תעשה לביתה," אלא תמשיך לעשות למען הציבור.
היא לא תמנף את שמה, ניסיונה וקשריה לרדיפת בצע. לא נראה תמונות שלה עם טייקונים מפוקפקים. היא לא תסתיר קשרים מפוקפקים, כי לא יהיו לה כאלה. היא לא תשב בדירות פאר ותצייץ בהתלהמות. גם מחוץ לפוליטיקה היא תקום בבוקר, תפעיל שרוולים ותפעל למען החברה הישראלית.

[אהוד: כנראה שכחת כיצד העיתונאית-המראיינת שלי יחימוביץ השתחלה ברגע האחרון למקום בטוח ברשימת העבודה לכנסת בראשותו של פרץ – כמעט מיד לאחר שערכה עימו ריאיון, אם איני טועה – מקיף וחיובי מאוד, ששודר בטלוויזיה!]

* אין חיה כזאת, 1 – אין חיה כזאת טיפולי המרה. אי אפשר להמיר את נטיותיו הטבעיות של אדם. איני מאמין לסיפורים על "טיפולי המרה שהצליחו". אותן "הצלחות" הן שטיפת מוח לנער, שגרמה לו לחיות כל חייו כאנוס, כנגד טבעו; שגזרו עליו חיי אומללות – עליו ועל אשתו והמשפחה שהקים.
איני מאמין גם לסיפור על טיפול המרה במי שבחרו בכך. האם אלה שבחרו בכך באמת בחרו בחירה חופשית? הם בחרו בכך בשל הלחץ הסביבתי ותחושות האשמה והסלידה מעצמם וממי שהם ומה שהם.
מן הראוי שנכבד כל אדם על פי טבעו ונטייתו המינית ולא פחות חשוב – שניצור אווירה שתגרום לכל אדם לקבל את עצמו, את טבעו ואת נטייתו.
דבריו של השר פרץ אומללים וראויים לגינוי.
עם זאת, כיוון שראיתי את הריאיון, אני רואה בו גם את הצדדים האחרים – הבטחתו לתקצב את פעילות איגי, תנועת הנוער הלהט"בי ומתן האפשרות לתנועה זו לפעול בבתי הספר וכן את דבריו על מחויבותו לכל תלמיד, מכל מגזר, מכל עם ועם כל נטייה מינית.
כן, יש סתירה בין שתי האמירות שלו, אך הוא אמר את שתיהן ונכון לראות את המכלול, לשבח את הראוי לשבח ולגנות את הראוי לגנאי. בכל מקרה, אני רואה הבדל מהותי ומשמעותי בין דבריו המורכבים לבין תופעות נתעבות כמו "מצעדי הבהמות" למיניהן, נוסח סמוטריץ' והכהניסטים.
בראייה רחבה, אני רואה את ההתקדמות המהפכנית ביחס החברה הישראלית (והמערבית), כולל החברה הדתית לאומית, ללהט"ב בשלושים השנים האחרונות. זו המהפכה הדרמטית ביותר בחברה הישראלית בתקופה זו. המהלך החברתי הזה הוא בלתי הפיך. מלחמת המאסף של חוגים שמרניים המתנגדים למהלך נדונה לכישלון.

* אין חיה כזאת, 2 – הסערה שעוררו דבריו של הרבש"ר פרץ על טיפולי ההמרה, האפילו על אמירה אחרת שלו באותו ראיון – תמיכה בסיפוח יו"ש בלי להעניק זכות הצבעה לפלשתינאים החיים שם.
אין חיה כזאת ריבונות בלי אזרחות. בכל אופן, אין דמוקרטיה כזאת. מדינת ישראל, שקמה בתוך סערת מלחמת קיום קשה ועקובה מדם, כשערביי א"י היו צד פעיל ולוחם נגדה, העניקה ביום הקמתה זכות בחירה לערביי ישראל. הבחירות לכנסת הראשונה נערכו עוד במהלך מלחמת השחרור, וערביי ישראל בחרו ואף נבחרו.
אי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. אנו יכולים להחיל ריבונות על כל שטח של ארץ ישראל, אך המשמעות של החלת ריבונות היא הענקת אזרחות וזכות בחירה לכל תושבי השטח שעליו חלה ריבונות ישראל. השיקול האם לספח שטח חייב להיות כפוף לתובנה הזאת.
אני מאמין בזכותנו הנצחית על כל שעל בארץ ישראל, אך אני מתנגד להחלת ריבונות על כל חלקיה, כי חשוב לי יותר להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אני מכבד את מי שתומך בריבונות על כל השטח, כל עוד הוא מודע למחיר הריבונות.
אולם עמדה כמו זו שהציג פרץ היא בלתי לגיטימית.
נכון להיום ובעתיד הנראה לעין אין לישראל פרטנר לפתרון הסכסוך. נגזר עלינו לחיות עם הסכסוך עוד זמן רב, ולכלכל בתבונה את צעדינו, כך שנשרת את האינטרסים החיוניים למדינת ישראל ולהגשמת הציונות בצורה הטובה ביותר. אין לדחוק את הקץ בצעדים שינסו לכפות פתרון על מציאות הרחוקה מפתרון. הצעתו של פרץ פסולה גם כפתרון עתידי ולבטח כפתרון עכשווי.
אם יעלו לישראל עוד מיליוני יהודים, גם אני אתמוך בריבונות ישראלית מן הים עד הירדן. בינתיים פרץ רק עושה הכול כדי להרחיק את יהדות הגולה מישראל. כך, למשל, בהשתתפותו בתפילת מחאה נגד מתווה הכותל, רק לאחרונה.

* מכבסת המילים של ההבלגה – רק שני פצמ"רים בשטחים פתוחים... בסה"כ איזה שדה קוצים נשרף... כמה ילדים מפריחים בלונים... מכבסת המילים של חרפת ההבלגה, של זילות הריבונות ושל שחיקת ההרתעה.

* יש היתכנות לשלום כלכלי? – הממשלה הציגה היום עדויות על החינוך, התקשורת וההסברה ברש"פ, והמראות קשים; מראות של חינוך הילדים הקטנים לשנאת נצח, למלחמת נצח, למוות, למוות. למוות לציונים, וכמיהה למוות במלחמה לסילוק הפולש הציוני מארצנו. ו"ארצנו" אינה יהודה ושומרון. ילדי כיתה ב' נדרשו בשיעורי הבית לצבוע את מפת פלשתין בצבעי דגל פלשתין. פלשתין היא מן הירדן והים. לא מדובר בחמאס. מדובר ברש"פ. מדובר באלה שחתמנו אתם "שלום של אמיצים".
העובדות הללו מעוררות שאט נפש בליבו של כל שוחר שלום. וחבל שמי שמכנים עצמם בתוכנו "מחנה השלום" בוחרים להכחיש את המציאות, וממשיכים להאשים אותנו, דווקא אותנו, ב"סרבנות".
התמונות הללו מייאשות ומטילות ספק רב גם בהיתכנותו של השלום הכלכלי. אבהיר ואומר שאני בעד רעיון השלום הכלכלי. ראשית, כי אין לנו מה להפסיד בו, ואם נקל על מצוקת האוכלוסייה הפלשתינאית, ואולי יש בכך גם להרחיק מלחמה ועימות, מה טוב. אבל האמת היא, שהסיכוי למתֵן את השנאה ואת המוטיבציה לחסל את מדינת ישראל באמצעות רמת חיים ושיפור הכלכלה, נמוך מאוד, אם הוא כלל קיים.

* כשהמציאות אינה מסתדרת עם התאוריה – ביום שישי חשף גידי וייץ ב"הארץ" את קשריו העסקיים של אהוד ברק עם עבריין המין המורשע, המיליארדר אפשטיין. ביום ראשון, "כאן 11" המשיך וחשף פרטים נוספים, מביכים ביותר. ביום שני פורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מאמר של סבר פלוצקר התוקף קשות את ברק. ובאופן כללי, מרבית כלי התקשורת תקפו את סרבנות השקיפות של ברק.
איני יודע אם מבחינת ברק מדובר בעבירות פליליות. אבל גם אם זה לא פלילי – זה מסריח. גם אם אין זו שחיתות פלילית – זו שחיתות ציבורית.
כדאי להבחין בדבר מעניין. תאוריית הקונספירציה שנתניהו וחסידיו מפיצים, מציירת את "התקשורת", כחלק מן המהלך המשותף עם המשטרה, רשות המיסים, הפרקליטות, היועמ"ש, בתי המשפט וכמובן "הקרן", לתפירת תיקים נגד נתניהו. והם גם אלה שדוחפים את אהוד ברק, כמובן. והמהדרין גם יודעים לספר שאפשטיין הוא בכלל איש הקרן שתפקידו היה לפתות את ברק להגיע לסצנות סקס עם קטינות שכמובן תועדו, וכך באמצעות סחיטה הם יגרמו לו לסגת מיו"ש.
אז איך התיאוריה מסתדרת עם תפקיד התקשורת בפרשת ברק / אפשטיין? הרי מי אם לא "הארץ", תאגיד השידור הציבורי (השנוא מעצם היותו ובעיקר מעצם כישלון ניסיונו של נתניהו לחסל אותו) ו"ידיעות אחרונות" הם "התקשורת" בתיאוריה הזאת?
ואולי באמת הגיע הזמן שכולנו נבין שכל התאוריה הזאת היא קישקוש שנתניהו וחבר חסידיו בדו מליבם כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

* תשובה למגיבים האוטומטיים – כל אימת שאני מבקר את נתניהו מיד קופצים מגיבים אוטומטיים עם שאלות קבועות בנוסח: "ומה עם 'הממד החמישי'? למה אתה מתעלם מן 'הממד החמישי'?"
אחזור ואומר מה שאמרתי וכתבתי פעמים רבות: ליועץ המשפטי לממשלה הוגשו תלונות נגד גנץ בפרשת 'הממד החמישי'. אני מבהיר מראש, שאני סומך את ידיי על כל החלטה שיקבל. אם יגיע למסקנה שיש מקום לחקירה, אתמוך בכל לבי בחקירה, ובכך שתגיע לחקר האמת. אם יש מקום לחקירה, יש לבצע אותה בנחישות, ללא משוא פנים, באופן חמור יותר מאשר אם היה מדובר באזרח מן השורה, כי הציפיה ממנהיג ציבור גבוהה יותר. בינתיים אני יודע שמבקר המדינה הודיע רשמית שבניגוד למקרים רבים אחרים, בנושא הזה הוא אינו רואה כל עניין לחקירה משטרתית. אם היועמ"ש יחליט לא לפתוח בחקירה, הוא לבטח ינמק את החלטתו, ובהתאם לנימוקיו, אוכל להביע את דעתי גם בעניין הציבורי (כי הציפייה מאיש ציבור גבוהה יותר מאשר לא להיות עבריין פלילי). מבחינתי, בכל מקרה של שחיתות הקשור לאדם ששייך למפלגה שבה אני תומך – הביקורת שלי תהיה באמת-מידה חמורה יותר מאשר אם מדובר באדם ששייך למפלגה אחרת. אני שב ואומר מראש: אם יוחלט לחקור את גנץ, אתמוך בחקירה ב-100%.
ואחרי שכתבתי זאת, אומר שוב. אחת משיטותיו הנלוזות של נתניהו, היא ליצור מצג שווא לפיו "כולם מושחתים", ועל פי מצג זה מופרחות שמועות ורכילויות על "כולם". ומרגע שמופרחת רכילות, מיד מדקלמי דפי המסרים קופצים בסיפור ה"אכיפה הבררנית". למה לא חוקרים את מוישה? נו, זה ברור. הרי אלוהים אמר "לא ביבי לא חוקרים," או איזו שטות מהסוג הזה. בעצם, לא. לא "כולם מושחתים". כולם מושחתים חוץ מנתניהו, כמובן.

* מנהיגות במבחן – מבחנה הגדול של מנהיגות, הוא בשעת משבר. האירוע שבו נהרג סלמון טקה והמחאה בעקבותיו הוא משבר קשה לחברה הישראלית, ובראש ובראשונה לקהילת הישראלים יוצאי אתיופיה. משבר כזה הוא מבחן למנהיגות הפוליטית והדתית של העדה. אחרי שהמחאה יצאה מכלל שליטה ביומה הראשון, כאשר הזעם התפרץ ללא ויסות ובלי שההנהגה הצליחה לרסן את המחאה (והיה גם מחדל של המשטרה, שאיפשרה חסימת כבישים לאורך שעות, מתוך הנחה שההפגנה תדעך, וכתוצאה מכך ההפגנות הסלימו לאלימות) – מיום המחרת ועד עתה, היטיבה ההנהגה להרגיע את הרוחות ולמנוע הישנות האלימות והפרת החוק.
כעת, עם התקדמות חקירת מח"ש, אתגר המנהיגות יהיה קשה שבעתיים. קל מאוד למנהיגות לשלהב יצרים, אך תפקידה של ההנהגה הפוך – להביא לציבור מסר של אמון בחקירה ובתוצאותיה, תהינה אשר תהינה, כיוון שהמבחן היחיד בחקירה הוא מבחן הראיות. יש מקום למחאה על גילויי גזענות ואפלייה בחברה הישראלית כלפי עדת יוצאי אתיופיה, יש מקום לדרוש ועדת חקירה ממלכתית בנדון, אך חשד ספציפי, יש לחקור בצורה מקצועית, ללא הטייה, על פי הראיות. חובתה של הנהגה לומר אמת לציבור, וזאת האמת.
דבריה של ח"כ פנינה תמנו שטה על כך שהמשטרה עוקבת אחריה, הם גילוי של חוסר מנהיגות, ובעצם של מנהיגות שלילית. אם תמנו שטה חושדת שעקבו אחריה, עליה לפנות באופן דיסקרטי לקצין הכנסת כדי שיבצע את הבדיקות הנחוצות. היא יכולה לפנות ליועמ"ש. היציאה הפומבית שלה עם הטענה הזאת, שאין לה שמץ של הוכחה על אמיתותה, בימים של מתח גבוה, לחץ וחוסר אמון בעדה, כמוהם כהשלכת גפרור בוער אל תוך חבית אבק שריפה. זו התנהגות חסרת אחריות וכישלון מנהיגותי.

* פינת החי – העיתונאי אורי דרומי, מי שהיה עורך בטאון חיל האוויר, ראש לשכת העיתונות הממשלתית וכתב במשך שנים את המדור "אחרי מות" ב"הארץ", התארח, כך ספרו לי, בתוכניתה של טלי ליפקין שחק בגל"צ. כשנשאל על "אחרי מות", הוא ציטט אותי, שהגדרתי אותו כמדור על "אנשי השורה השנייה".
אכן, המדור הזה כותב על אישים שהלכו לעולמם, מספר את סיפורם ואת תרומתם החשובה למדינת ישראל, אך מתרכז באלה שהידיעה על מותם אינם תופסת את הכותרות הראשיות. אין צורך במדור הזה כדי לכתוב, למשל, על עמוס עוז, נחמה ריבלין, רונה רמון או שייע גלזר.
אני אוהב את המדור הזה. אהבתי אותו כשדרומי ערך אותו ואני אוהב אותו היום כשעופר אדרת עורך אותו. אני אוהב אותו בעיקר כי הוא מדור ציוני, ובעמודי הדעות של "הארץ", שבו הוא מופיע, זו תופעה מרעננת.
"אחרי מות" ב"הארץ" הוא כמו פינת החי בבית קברות.

* ביד הלשון: עוכר ישראל – עוכר ישראל הוא שונא ישראל, אדם הפועל נגד עם ישראל. ומיהו האדם שעליו נאמר שהוא עוכר ישראל?
אליהו הנביא.
בהפטרה שנקרא השבת, בספר מלכים א' פרק י"ח, מסופר על המפגש של המלך אחאב עם אליהו. אחאב פונה אל אליהו בזו הלשון: "הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?"
תשובת אליהו: "לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ, בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים."

אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ – ראש הממשלה הגיב על דברי הרהב של נסראללה, במילים "אל יתהלל חופר כמפתח". זוהי פרפרזה לפסוק מן התנ"ך: אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מלכים א׳ כ', פסוק י"א), המרמזת לחפירת מנהרות חיזבאללה. הפסוק המקורי הוא תגובתו של המלך אחאב לדברי הרהב של מלך ארם בן הדד, ערב המלחמה בין הממלכות. ואכן, ישראל ניצחה במלחמה.

ג'ומס – נעמן כהן כתב על חיים אורון "הידוע בכינויו ג'מוס," ולאורך כל הרשימה הקפיד לציין: "חיים אורון-ג'מוס". אולם אורון אינו ידוע בכינויו ג'מוס, כי אין זה כינויו, אלא ג'ומס. ג'מוס הוא בערבית הבהמה תאו, ואילו ג'ומס הוא בערבית פרי השקמה.
אורי הייטנר