הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]
פרק שמונה-עשר
מבחנים לנימולים בחיג'אז. עַמַשַׂי. סִתְרִי. מִישָׁאֵל ואֶלְצָפָן. וְאַבּוּ-טַנֶק רופא-חולים.
 
בתחנות הקטנות היתה הרכבת עוצרת כדי להוסיף מים לצורך הקיטור המפעיל את הקטר, ופחמי-אבן לקרונית-הפחם הנילווית אל הקטר מאחור ומספקת בנסיעה את הדלק להסקה. לרכבת התורכית היו קרונות בעלי גלגלים קטנים וחלונות נמוכים, שבהרמת רגל ניתן לעבור מבעדם פנימה והחוצה. בשעת ההפסקות היו עולי-הרגל הערבים יורדים מן הקרונות, פורשים לפניהם על אדמת המידבר את העבאיה, המעיל או מרבד-תפילה קטן, רוחצים את ידיהם, רגליהם ופניהם, פונים כלפי מכה ומתפללים אחת מחמש התפילות היומיות, על פי מועדה: תפילת שחר, צהריים, מנחה, ערבית ולילה. תחילה עומדים שחוחים ובידיים משוכלות, אחר כופפים גופם וכורעים ברך, משתחווים ונופלים אפיים ארצה, חוזרים וכורעים ומסיימים בעמידה כשפניהם מכוונות למכה. וכאשר מסיים המתפלל את תפילתו וקם מכרוע על ברכיו, מברכים אותו:
"תְקִבּלְהַא אללה!" – תתקבל תפילתך לפני אללה.
והלה משיב: "מִנִּי ומִנְכֻּם!" – ממני ומכם.
אבו-טנֶק, אבו-דאוד והרוּן הקטן ירדו גם הם מדי פעם עם כל הקהל ונהגו כמותם, ואולם לא בטבעיות האופיינית למוסלמי מבטן ומלידה, וכאן לא היה התירוץ בדבר אילמותם של השניים עשוי להושיע. בטנו של אבבטן קירקרה מדי פעם. הם עוררו על עצמם איזה חשד. וכשחזר אבו-טנֶק על סיפורו בפני איזה נוסע סקרן אחר, לבוש כצ'רקסי, שזוף וצנום, חיוור-פנים במקצת, עיניו כחולות, גבוה, ודיבורו כשל בידואי, נשמעו מן הצד קריאות לא-נעימות, "הַאדַא כִּזֶבּ!" – שקר הדבר, כזב.
ולאחר שעברו את תַבּוּכּ, וככל שהתקרבו לתחנה האחרונה שעד אליה מותר גם ללא-מוסלמים להגיע, והיא מהלך חצי-יום לפני הדיה, נעשתה האווירה פחות ופחות נעימה, עד כי הרון הקטן הירהר לא פעם אם לא יהא אבו-טנק נאלץ בקרוב, קרוב מאוד, להפעיל את מדחס-החלל של המהנדס דב טרנופולסקי מווארשה כדי לחלצם מן הקרון העויין.
לולא זאת היתה הדרך נעימה ומעניינת. הנוסעים הוציאו פיתות וגבינות יבשות ותמרים וזיתים ובצלים ותאנים מיובשות ואורז מבושל – מכליהם, והיו אוכלים בחבורות, בין הספסלים. וכשהרכבת היתה עוצרת, ומיד אחרי התפילה, היו ממהרים להרתיח בכלים קטנים של נחושת קפה שחור ותה מתוק, חריף מאוד, רק תמצית חומה-שחורה הנמזגת בספלונים, ממש כמו קפה תורכי.
זאת ועוד, הנוסעים בקרון הדביקו עד מהרה לאבו-דאוד גם כינוי קולע-למדי, כדרך הערבים היודעים לאפיין אדם על פי שם-לוואי שאינו מרפה ממנו –
אַבּוּ-בַּטַאטָה!
כלומר – אבי תפוח-האדמה. כך נראה בעיניהם – בפניו הבולבוסיים ובגופו הענק, העשוי תפיחות-תפיחות ללא-תואם, כדרכה של הבטאטה!
אותו נוסע דק וחיוור-פנים, לבוש כצ'רקסי, שקנה לבבות בקרון בצחוקו ובקלות הליכותיו, התקרב אל השלושה כשהוא ממשיך לבחון אותם ולתהות על קנקנם. מבעד לחלונות ניראו חליפות שטחי הרים מבותרים וערבות חול, ורק לעיתים קבוצת תמרים, שיירת גמלים או שרידי מחנה-עבודה של פועלי המסילה החדשה. ופה ושם איזו חומת מבצר ישן, בית אבן נטוש, או גדרות-צאן, אף הן עשויות אבן. עצים כמעט לא נראו לכל מלוא העין, רק בנאות-המידבר האחדות בהן עצרה הרכבת.
קלות תנועותיו וגמישותו של הנוסע הצ'רקסי, וזקיפותו, חיוורון-פניו ושחור שערו, ידיו הדקות, עורו החלק, עוררו גם בקרב השלושה סקרנות כלפיו.
הרכבת התקרבה ובאה אל תחנת הביקורת הדתית, מהלך חצי-יום לפני הדיֶה, ולקרון עלו פקידים אחדים ועימם זַאבֶּט, קצין-משטרה תורכי, וגם כמה ערבים, מתנדבים, והם הציצו אל פניו של כל נוסע ונוסע, וגילו באמת ערבי-נוצרי אחד, וגם אנגלי שדיבר ערבית כבן-המידבר והיה לבוש כמוהם. הוא ניסה להתקומם, אך הם קראו לו לבית-הכבוד ופקדו עליו: "הטל מים!" – הוא נבהל. ושוב איימו עליו: "הטל מים!" – ולבסוף, בפחדו להתגלות בפניהם, שאינו נימול, הודה כי נוצרי הוא, ופראנג'י, כלומר – אירופאי. ונאלץ לשוב על עקביו ולחכות לרכבת החוזרת צפונה, כאשר תעבור בתחנה הזו. שתי רכבות בשבוע בלבד.
עוד בטרם הגיעה אליה הביקורת, ניגש הצ'רקסי הדק אל אבו-דאוד המכונה אבו-בטאטה, ואל הרון הקטן, והתחיל מסתכל בהם בעיון.
"מה אתה מביט בהם?" שאל אבו-טנֶק, "לא ראית מוסלמי אילם מימיך?"
"ראיתי גם ראיתי," ענה הלה, "ראיתי גם יהודים אילמים באל-קֻדְס," כלומר – בירושלים. ובדברו גחן אליהם, לבל ישמעוֹ זר, ורמז להם לצאת עימו.
בטנו של אבבטן שוב קירקרה. פחד תקף את השלושה, אולי מלשין הוא זה, או סוחר-עבדים? ובכל זאת קמו. אבו-טנק מאחור, ידו על האקדח אשר בחליפתו, ואבו-בטאטה עם הרון – קדימה, אחרי הצ'רקסי הצנום. נכנסו כולם לבית-הכבוד, ועמדו בשורה. וכשגמרו להשתין שם הצנום ידו על צווארו של אבו-בטאטה ועל כתפו של הרון ואמר:
"אני לא אמסור אתכם. אני בעצמי יהודי!"
"מה, יהודי?"
"כן, ודעו לכם – סכנה להמשיך לנסוע. הם יכירו בכם שיהודים אתם."
"אך כיצד? והלא גם אנו נימולים?"
 "כן, אך יש הבדל קטן במצווה זו אצלם ואצלנו, ועל פיו יכירו שאינכם מוסלמים, ויגרשו אתכם. ואם יגלו זאת מרחק תחנות אחדות קדימה, היכן שאסור לכם להימצא, ימיתו אתכם!"
"מה נעשה אפוא?"
"ראו, בעוד שתיים-שלוש תחנות עתידה הרכבת לעמוד למשך הלילה, במקום הנקרא הַדִיֶה. שם תרדו עימי, נשכור גמלים, ומשם נפנה ונרכב מזרחה."
"מזרחה?" קרא אבו-טַנֶק, שנכנס אותה שעה אף הוא אל בית-הכבוד, "מי אתה, הזר?"
"עַמַשַׂי השומר!"
"ואת מי אתה מחפש?"
"את יהודי חייבר!"
 
 *
בקרון העושה דרכו דרומה, בקרב קהל עולי-הרגל המוסלמים, הצטופפה החבורה באחת הפינות סביב לבחור הלבוש כצ'רקסי, שהיה כבן עשרים וכמה שנים. עיניו הכחולות יקדו שעה שסיפר על עצמו ועל יהודי חייבר, כל זאת בנעימת דיבור שקטה וחד-גונית, למען תישמע העברית הגרונית שבפיו כמו איזה ניב ערבי נידח, ששאר הנוסעים מתקשים להבינו.
"נולדתי במושבה בגליל, ואימי מתה בלידתה אותי. היה זה בשעת התנפלות על המושבה. סבתי מצד אימי היתה ספרדייה, מצפת, ואימי אף היא צפתית היתה. אני עצמי גודלתי על ידי זקנה צפתית, אשר ממנה שמעתי על תולדות משפחתי. גדלתי ועבדתי במשקו של אבי, האיכר. ומילדותי למדתי להתחפש כערבי, לדבר ערבית ולנהוג על פי מנהגיהם. כשהייתי בן שבע-עשרה נשא אבי אישה, אז עזבתי את הבית ומאז אני נודד במושבות הגליל ויהודה, לעיתים עובד כפועל, לעיתים שומר על גבי סוסתי האצילה, 'שובבה' שמה. ויש הרואים בי מעין 'גיבור' חדש בארץ – " כך אמר בשמץ ביישנות, ואולם פתאום התלהב בחשאי והוסיף – "ואז אמרתי לעצמי יום אחד כי בעיני עצמי רק בזאת איבחֵן אם אכן גיבור אני – אם אמלא אחר הקריאה המעסיקה אותי זה זמן רב – "
אבו-בטאטה השמן, שהיה מנגב מדי פעם את פניו בכנף הכאפיה, ושותה מנאד-העור הגדול שנשאו עימם (והיו ממלאים בו מים בכל תחנה), ומנגב בשרוולו הרחב את שפמו הקטן, הזקור – פשט ידו למול הצ'רקסי כחפץ לאותת לו דבר-מה שאינו יכול לאומרו, שהרי אילם הוא.
הצ'רקסי השתתק לרגע, ואז רמז אבו-בטאטה להרון הקטן לשלוף את מחברתו, ורשם על אחד מדפיה, בבדל-עיפרון, ובכתב-יד עברי מתוח מאוד, הנראה ככתב-יתדות:
"קומה וּלְכה המידברה!"
"כן. זו בדיוק הקריאה הממלאה את ליבי." אישר הצ'רקסי. "אך מניין ידעת אתה זאת?"
כתב אבו-בטאטה: "הסופר יעקב רבינוביץ יכתוב על אודותיך ספר בשם 'נדודי עמשי השומר' – "
 הצ'רקסי הסמיק. "כן. אני מכיר אותו. פעם נפגשנו במלון 'הירקון' בו הוא מתגורר, בפתח-תקווה. הבית ניצב מאחורי שדירת הברושים היחידה ביופייה, ברחוב החול [כיום רחוב ז'בוטינסקי. – אב"ע], בכניסה למושבה מצד יפו, והוא מוקף עצי תותים ורימונים ופרדסים, ובעליו הוא האיכר משה גיסין. אך לא ידעתי כי הסופר החביב עומד לכתוב ספר על אודותיי! גם אתה מכיר אותו?"
אבו-בטאטה החווה מין תנועה סתמית בידו ובפניו, שיכלה להתפרש לכאן ולכאן, ולא ענה. ואילו הרון לקח את העיפרון וכתב במחברת משהו, כשהוא משתדל לחקות את כתב-היתדות של אבו-בטאטה (שניסה כמובן לכתוב כך שאותיותיו העבריות תיראנה כאותיות בערבית).
כשהחל הרון הקטן כותב נשמעו קולות השתאות וצקצוק שפתיים בקרב קהל עולי-הרגל המוסלמים. איש מהם טרם ראה בידואי בגילו כותב! – ובתוך המולת ההשתאות היה ניתן גם להבחין איזו נהמה של חשד, ובעקבותיה איבה.
הצ'רקסי חייך בידידות אל הנוסעים, ליטף את ראשו של הרון הקטן ונשקו על מצחו, כשהוא מסביר בערבת קולחת, ובניב גלילי – כי הילד המוכשר הזה – מסכן הוא, ומה שמנע ממנו אלוהים בדיבור, חנן אותו בכישרון הכתיבה ובתבונת-ליבו, כלשון הפתגם:
"לִשַׂאן אִל-עַאקִל פִי קַלְבּוֹ – וְקַלְבּ אִל-אַחְמַק פִי תֻמוֹ!" – כלומר, לשון החכם בליבו, ולב הכסיל – בפיו!
ואחר קרא את שכתב הרון:
"אתה מכיר גם את יחזקאל חֶנקין?"
"כן," אמר הצ'רקסי, "כמוהו שואף גם אני להביא את הבידואים היהודים ארצה. רבבה של גיבורים כמותם יגנו על כל מושבותינו, ולא נצטרך עוד לשומרים מבני העם-השכן, השומרים עכשיו על רוב מושבותינו. הלא אם נישן בחסדם של שכנינו אלה – יוכלו לילה אחד לשחוט אותנו מדן ועד באר-שבע מבלי אשר גם נתעורר ונאחז בחרב או באקדח!"
"אך כיצד עלית על עקבות יהודי חייבר?" כתב לו רני במחברתו.
"יום אחד," המשיך הצ'רקסי וסיפר, "על חוף הים, ביפו, פגשתי תימני זקן שעלה לארץ-ישראל מזמן, מזמן, לפני יותר מעשרים שנה, כאשר רק החלו נוסדות המושבות החדשות בארץ. והוא סיפר לי כי ישנם עוד יהודים רבים שיבואו, מתימן, מפרס, מבבל, מן האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, ועשרת השבטים, בני-משה, בני יונדב בן-רכב ויהוד-אל-חייבר.
"שאלתי אותו: 'היודעים אתם משהו על יהודי חייבר?'
"פני התימני התלהבו והוא סיפר לי:
"'כן. אבא היה רוכל היוצא אל המידבר. פעם פגש שני בידואים, וחשב כי פניהם מועדים לגזול אותו. התחיל מבקש רחמים. אמרו לו הבידואים: "אל תירא ואל תיחת. אנו ישראל." – אמר להם: "מי אתם?" – ענו לו: "מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן." – ורכבו על סוסיהם ונעלמו. אחרי ימים רבים נדד אבא בקצה השני של תימן, בחצר-מוות. ראה והנה אחד מבני הרפאים, הענקים, יצא מן ההרים וכידון לו ארוך. וכמעט שפרחה נשמתו של אבא מרוב פחד. ניגש אליו האיש ההוא ונגע בו בקצה כידונו. חשב אבא כי קיצו בא והתחיל להתפלל. פתאום שמע קולו של הענק המפחיד מדבר בעברית! – "קומה!" – נשא אבא עיניו וראה אדם יהודי עומד מולו ומסתכל בו  בשתי עיניים, ומקל עשוי מעץ שקד, פורח בידיו. שאל אבא: "קרובה הגאולה של עם ישראל?" – שתק אותו אדם. אמר לו אבא: "מה שמך ושבטך, ובאיזה מידבר של ישמעאל אתה יושב?" – צחק האיש ואמר: "שמי, סִתְרִי." – ונעלם.'
"למחרת חזרתי ונכנסתי לביתו של התימני הזקן," המשיך הצ'רקסי בסיפורו, "והוא המשיך וסיפר לי על יהודי מארץ תימן, שנפל בשבי ומכרוהו לעבד. ראה והינה יש תפילין ומזוזות לאדוניו. שמח ליבו: יש עוד יהודים במידבר? המשיך לגור עימם ולהתהלך ביניהם ומצא שהם שלושים אלף גיבורי-חיל. אמר להם: 'מתי תבואו לארץ-ישראל?' – אמרו: 'כשיבוא שליח מירושלים, עיר-הקודש.' והמקום ההוא רחוק מתימן, וקרוב לערי הנביא של בני-ישמעאל, מכה ומדינה.
"ויום אחד פגשתי בירושלים יהודי אחד, מתושבי העיר, שהירבה להסתובב בין הערבים כשהוא מחופש לחַכִּים, רופא. והוא הראה לי פתקה כתובה בכתב-סופרים משונה על קלף ובה דברים בלשון מעורבבת, שלא הבנתי בה הרבה. היהודי סיפר לי כי ראה פעם בחברון בידואי אחד מנשק מזוזה. עקב אחריו ליד מערת-המכפלה, ולאחר ויכוח מושך, שבו הכחיש הבידואי את מוצאו היהודי, הסכים הלה לבסוף לגלות כי בן הוא לשבט יהודים מן המידבר הגדול, מהלך ארבעים יום מרבת-עמון דרומה. ואף הפקיד בידי היהודי הירושלמי את הפתקה המשונה הכתובה בליל של עברית וערבית. לאחר הפצרות רבות מסר לידי היהודי את פתקת הקלף, והנה היא לפניכם. לא הרבה הבנתי בה, אך גם המעט שפיענחתי – הלהיב אותי לצאת אל המידבר!"
ובדברו שלף מכיס שבסתר חגורת-האבנט שלו מטפחת דקה, שבה היתה עטופה בזהירות פתקה חומה, והניחה ביניהם, על ברכיו. תחילה התבוננו בה אבו-בטאטה והרון הקטן, ואחר-כך העבירוה בזהירות לאבו-טנק, אשר כיוון לעומתה את שפופרת המתכ"ש, זו מכונת תרגום כל שפה, הפועלת באמצעות המחשב "צפנת פענח", וקרא את השורות המהבהבות וחולפות על פני הצג האלקטרוני הזעיר, בגב המתכ"ש:
 
"קח לך שלושת בני חיל יהודים מארץ-ישראל, ואחד מבגדד, והלכת דרומה ממידבר סיני, מעבר ים-סוף, שם ינחו אותך רגליך למשכנות שבטינו, והכרת אותנו פנים אל פנים, ותספר איפה שאר שבטינו רועים, ועל שלומם וחייהם."
 
השפופרת שבידי אבו-טנֶק חוללה פלאים בקרב קהל הנוסעים, שהתרשמו מיד כי אבו-טנק הינו חַכִּים, כלומר – רופא. ומיד החלו צרים עליו, כל אחד עם פגעו ונגעיו –"קַלְבִּי בִּוְגַ'עְנִי!" – בטני כואבת, ראסִי, ראשי,  סִנִי, שִׁנִי, וכן הלאה, ולא נחו ולא שקטו עד אשר הניח אבו-טנק אל-חכים, כפי שנקרא עתה בפיהם – את שפופרת המתכ"ש על הבטן, החזה, הגב, הראש – של כל אחד מן ה"חולים", ומבעד לבגדיו, כמובן –
וראה זה נס – רק נגעה השפופרת באבר ה"נגוע", ומיד חלף הכאב ואיננו. ושמו של רופא-הפלאים נפוץ במהירות הברק ברכבת, ועולי-הרגל החלו מצטופפים במעברים המוליכים אל קרונו של אבו-טנק אל-חכים, גם נשים רעולות-פנים, ישישים ונערים, עיוורים ופסחים, חירשים ו –
כן, אפילו אילמים. לא שמו ליבם כלל לכך שמכשיר-הפלאים של אבו-טנק אל-חכים לא הושיע מאילמותם את אבו-בטאטה ואת הרוּן, צעיר בניו.
ובינתיים, בטנו של אבו-בטאטה קירקרה, קירקרה, והגאזים המטיילים בה גרמו לו מדי פעם עווית של כאב. תבשיל העדשים והפולים משנת 1880 שאכל בערב, בפתח-תקווה, ניפח כנראה את מעיו, ומהיותו עתה אילם חשש לפתוח פיו ולהתאונן, מה עוד שבלתי-אפשרי היה לשחרר אפילו מקצת מן האוויר הלוחץ בבטנו, מבלי להתבזות.
ההתקהלות נעשתה כנראה כה צפופה, וערימת המטבעות שהותירו ה"חולים" כה גבוהה, עד כי גם הזַאבֶּט, קצין-המשטרה התורכי שחיפש בתחנת הביקורת הדתית את הלא-מוסלמים מקרב קהל הנוסעים – פילס עתה דרכו אליהם. שפמו השחור, האדיר – רוטט. עיניו השחורות, הבוערות – חודרות כליות ולב, כמו שאומרים. וידיו האיתנות, המחזיקות במגלב מקושט – מחמיקות מטבעות-כסף אל כיסו: מַגִ'דִיוֹת, בִּישְׁלִיקִים, גְרוּשִׁים, ואפילו במֶטַלִיקִים לא בחלה נפשו, כל אלה מתנות "בקשיש" שכיבדוהו בהן הנוסעים מסיבות שונות, וכמובן, לא מתוך שמחה רבה.
תחילה הכול היו סבורים שהזאבט בא לאסור את אבו-טנק אל-חכים, אך לא, אף הוא, מתברר, סבל מנגע כלשהו. יבלת גדולה, נוקשה, עלתה על האצבע הקטנה של רגלו השמאלית, והוא לא נח ולא נרגע, למרות אי-הנוחות שגרם בזאת לכל הנקהלים, עד אשר חלץ נעל ונאנח בהנאה שעה שחש במגע שפופרת המתכ"ש הגואלת על יבלתו הכואבת. וכתודה פשט ידו וגרף עימו כמחצית מערימת המטבעות שהתאספה ליד אבו-טנק אל-חכים, ושילשלה לכיסו כשעל פניו הבעה של מי שיודע כי נוכחותו מכבדת את סביבותיו.
והרכבת מתקרבת להַדִיֶה.
 
המשך יבוא