פרק תשעה-עשר
מעשה נורא באבּו-בטאטה הוא אבּו-טָאך,
בכיכר תחנת-הרכבת בהַדִיֶה.
הצלחת אבו-טנק אל-חכים אצל קהל עולי-הרגל הנוסעים ברכבת החיג'אזית – הציבה קושי חדש בפני המשלחת. מלכתחילה הסכימו, בעצת הצ'רקסי, לרדת בהדיה ולשכור גמלים להמשך המסע, מזרחה, לחייבר. האיבה והחשדנות בהם נתקלו תחילה בקרון – הקלו עליהם את מחשבת הפרידה מן המוסלמים הקנאים, פרידה שהיתה ודאי לרווחת שני הצדדים.
אך עתה –
כאשר הגיעו להדיה, עיירה הבנוייה בתי-חומר וחצרות מוקפות גדרות-חומר ודקלים ועצי-פרי בתוכן, ביקשה החבורה הקטנה, מיד לאחר התפילה-בצוותא על אדמת המידבר – להיבדל מעל ההמון ולשכור ארבעה גמלים. עד מהרה התברר כי הדבר בלתי-אפשרי. קהל החולים, האמיתיים והמדומים, לא הירפה מאבו-טנק אל-חכים ומשפופרת-הפלאים שלו, אשר באמת גילה באמצעותה לא מעט שברים שלא התאחו יפה, אבנים בכליות ובשלפוחית השתן, ריאות סתומות באבק, ושאר מחלות ופגעים. אך מה היה יכול לעשות? כלום יכול היה להוציא משרוולו בית-חולים נייד, עם חדר-ניתוחים משוכלל ורופאים מומחים?
ונניח שאכן היה מחליט להביא בית-חולים, באמצעות מדחס-החלל – כלום היו אנשים פשוטים אלה מוכנים לרדת מן הרכבת ולהתאשפז כאן, בלב המידבר? הם הלא שאפו לריפוי חד-פעמי, ודבר לא היה מסיטם מקיום מצוות החג', זו העלייה-לרגל למכה ולמדינה. ובינתיים הפצירו באבו-טנק שלא יסתפק בשפופרת-הפלא המאירה אלא יטפל בהם גם ב"אִיבְּרָה", מחט, כלומר – בזריקה, ב"שולבאטה", זו אבקת-חינין כנגד הקדחת, וב"שוּרְבָּה", תרופה לניקוי הקיבה. או לפחות ירשום להם פתק שאותו יתלו על צווארם, כקמיע.
וכך היו הולכים אחריו ומקיפים אותו, ואילו פרש מן המסע כאן, קרוב כל כך למדינה – לא היה יכול לעשות זאת בחשאי, אלא הדבר היה נודע מיד ומעורר עליו ועל חבורתו מהומה גדולה וחמת-רצח, כי מיד היו מבינים שתיעתע בהם, וכלל אינו מוסלמי –
ומוזר שגם את אבו-בטאטה האילם הקיפו, וביקשו ממנו שיכתוב להם פתקאות, כי ראוהו כותב קודם, בקרון, והיו סבורים כי עוזר-לרופא הוא. ואבו-בטאטה המסכן, שבטנו קירקרה וקירקרה –
לא היה יכול להיפנות אפילו רגע קט לצרכים-שבצנעה, ולשחרר את האוויר המטייל במעיו ומחפש לו מוצא –
עד ש –
– – – – – – –
מיד עלו ונשמעו קולות צחוק אדירים, וברכה – "מַבְּרוּכּ, מַבְּרוּכּ!"
"סַחְתֵיין – "
"אִסְמַכְּ מִשׁ אַּבּוּ-בַּטַאטָה, אִנְתֶּ אַבּוּ-טַאך!"
מזל, מזל טוב, לבריאות, שמך אינו אבי תפוח-האדמה, אתה אבי ההפלצות!

"טַאך, טאך, טאך –
אִנְתֶ אבּו-טַאך!"

כל זה היה יותר מדי עבור אבו-בטאטה (או אבו-טאך, על פי כינויו החדש), הוא שכח את אילמותו, וצעק לפתע (ובעברית, כמובן) על הקהל המשולהב שהתגודד סביבו:
"די! נמאס לי! עזבו אותי! הניחו לי להיות לבד!"
תחילה היו נדהמים מדיבורו, כאילו ראו במו-עיניהם נס מתרחש, אך מיד הבינו שכל זה לא היה אלא תרמית, ומיד התעוררו חשדותיהם הקודמים כלפי החבורה המוזרה – ובבת-אחת השתנתה ארשת-פניהם לחמת-זעם והחלו קוראים –
"הַאדַא כִּזֶבּ! אִנְתֶ מִשׁ אַחְרַשׁ, אִנְתֶ פְרַאנְגִ'י! יִלְעַן דִינַכְּ!"
כלומר – שקר הוא! אתה אינך אילם, אתה אירופאי, ארורה דתך! – בשם "יאהוד" נהגו הערבים באותה תקופה לקרוא רק ליהודים הספרדים וליוצאי-המזרח. והיתר, דוגמת אבבטן, לא היו בעיניהם יאהוד אלא פראנג'ים, כלומר – אירופאים, אשכנזים).
המצב נעשה מסוכן. החבורה הקטנה – קפיטן יוקי (אבו-טנק אל חכים, לשעבר). אבבטן (אבו-בטאטה, הוא אבו-טאך מעכשיו), רני (הוא הרוּן הקטן), ועמשי השומר (הצ'רקסי) – ניצבו בכיכר השטוחה, ליד תחנת-הרכבת החדשה של הדיה, שבנו הגרמנים, כשהם מוקפים בעשרות פרצופים משולהבים, צוחקים ואכזריים, המאיימים לעשות בהם כלה על כי העיזו להסתנן אל השיירה הקדושה, מעבר לתחנת הביקורת הדתית.
רני חשש מאוד, ממש פחד. כל ציודו היה אחת משלוש כפות-המרק שהביא מהבית, מכשיר-קשר קטן שתאומו נמצא אצל קפיטן יוקי, האולר, עיפרון, המחברת והמקל.
מקל?
מניין נמצא פתאום בידיו מקל-הליכה עשוי מתכת? כיצד לא שם ליבו לכך שזה כמה זמן (שעות או שנים? מי יודע) מלווה אותו המקל של משה-שמואל כידיד נאמן?
הוא זכר כי אפילו במקרה כזה, של פיזור הפגנות, אסור לירות מיד בבני-אדם אלא קודם באוויר, ורק אם נשקפת סכנת-חיים ממשית, מותר לכוון ולירות, וגם אז, רק לרגליים. לכן הרים את המקל כלפי מעלה, עצם עיניו, ו –
ברגע הישמע הירייה קפאו כל הפרצופים המשולהבים כמו בסרט-קולנוע שנעצר פתאום, ועד מהרה החלו גדלים וגדלים כאנשי עוג מלך הבשן ועוד יותר – ענקים כגבעות, עד אשר גם צורות אלה היטשטשו כליל – ורני הבין כי קפיטן יוקי המופלא הפעיל בבת-אחת את שני צידי המחמ"ז, כלומר – הקטין אותם וגם הסיעם לאחור, בזמן.
ובבין-רגע, ומבלי לזוז כלל ממקומם בכיכר הקטנה, שבו לגודלם הטבעי, אך ראה זה פלא –
שום עולה-רגל, לא קטר (שרני ממש התאהב בו והיה רץ לראותו מדי פעם, בחנותם בתחנות. כי כיום, כידוע, אין רואים קטרי-קיטור כאלה אלא בתמונות ובמוזיאונים), לא קרונות ומסילה, גם לא בנייני התחנה החדשים, והסימטאות האחדות של העיירה, גוש בתי-חומר, כעין גבעה מוגבהת מאדמת המישור, ובאמצע קצת דקלים וצריח מסגד בנוי אבן –
רק דקלי-התמרים, שמיספרם פחת, וכמה אוהלים חומים ושחורים עשויים צמר-גמלים, וסוכות-חומר אחדות שגגותיהן כפות-תמרים יבשות. והמידבר מסביב – מישורי-חול צחיחים, ללא מים, ורכסי הרים גבוהים במערב, וגם הרחק במזרח, סוגרים על המישור, ולעיתים מבתרים אותו.
"מה השנה?" שאל אבבטן.
עמשַׂי נראה מבולבל למדי מן השאלה, וההשתנות הפתאומית של הסביבה שעליה עמדו רגליו משך כל הזמן.
"1875," אמר קפיטן יוקי.
"עכשיו אני מבין מדוע הוקל לי במעיים. עוד לא אכלתי את הארוחה של 1880!"
"תודה לך, רני," אמר קפיטן יוקי.
"אני כבר עמדתי לירות באקדחי – " גילה עמשי.
"ראיתי זאת, וחששתי. אילו חיכיתי עוד רגע קט, לא היתה לך ברירה אלא לפגוע ממש. ולא רציתי שנסתבך בעסקי גאולת-דם עם אנשים אלה, שאת שגרת נסיעתם הפרענו בתעלולינו – "
"הילד הקדים אותי."
"הוא ילד זהיר. רני שמו."
"תודה לך, רני."
"האם תוכל להשיג לנו את הגמלים?" שאל אבבטן את עמשי.
"אנסה," השיב עמשי, ושם פעמיו אל אוהלי הבידואים של הדיה, אשר סביבם רעו גמלים מיספר, וכבשים, בצל גנות התמרים, מלחכים מעט מן העשב היבש שנותר בשולי נאת-המידבר הזו.
"מדוע 1875 דווקא?" שאל אבבטן את עמשי.
"שנה יותר, שנה פחות, ננסה. נצא מזרחה, לחייבר, ונקווה לפגוש מולנו את דאוד אבו-יוסף עם משלחת החוקרים האנגליים, שיצאה באחת מן השנים האלה, מסביבות בגדד, בדרכה לחפש את יהודי חייבר. ואולי גם נמצא את האוצרות הגנוזים של יהודי חייבר."
"ברוך שפטרנו מן הנסיעה ברכבת," אמר אבבטן. "אני מתגעגע כבר לדהור על גבי גמל."
"אל יתהלל חוגר כמפתח, יא אבּוּ טַאך! צריך לשאול גם את הגמל – "
אבבטן נעלב.
אך בכך לא הסתיימו תלאותיהם.

המשך יבוא