כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסיסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בליבו ובלב העם כולו – "מדינת היהודים". בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.
לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.
קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החווייה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.
הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת.
בין אבא לביני היה קשר מיוחד במינו. למרות שאבא אדם סמכותי, כבר כילד היינו גם חברים. החברות בינינו היתה סביב נושאי עניין משותפים – פוליטיקה, היסטוריה, מעורבות ציבורית. כאדם בוגר, כאבא לילדים, אני מתפעל מהערכה על היכולת שלו לדבר בגובה עיניים על עניינים ברומו של עולם עם ילד בן עשר, לא כמבוגר עם ילד, אלא כשני מבוגרים. להאזין לדעתי, להתווכח איתי כעם בוגר כשאנו חלוקים. לאורך כל השנים, עד שאיבד את צלילותו, שוחחנו מדי יום בטלפון על עניינים שברומו של עולם, ענייני המדינה וענייני הקיבוץ וענייני המאבק על הגולן וכל הנושאים שבהם עסקתי. תמיד היה חשוב לכל אחד מאיתנו לשמוע את דעתו של בן שיחו. הוא קרא את כל מאמריי, אותם שלחתי לו במייל, והיה מעיר את הערותיו. יש לציין שהוא לא היה מבקר קל.
גדלנו כמשפחה מטיילת. טיילנו רבות בחופשים, בחגים ובשבתות ברחבי הארץ. נהגנו לנסוע למשפחתנו בבית זרע, ובמשך שבוע לטייל איתם בצפון, או שהם היו באים אלינו וטיילנו בדרום ובמרכז. לעתים נסענו לסיורים של החברה להגנת הטבע או לשבוע מרוכז בבית ספר שדה. הוריי היו כל השנים חברים של קבע בחברה להגנת הטבע, ויצאנו גם למחאות, לסיורי מחאה ומאבק, אם על גדות הירקון או בשמורת אירוס פולג, והוא נסע במיוחד, כעבור שנים רבות, גם לאירוע שהייתי בין מארגניו בירדן ההררי.
וכשקצת גדלנו ורווח מבחינה כלכלית, הוריי החלו לנסוע מדי שנה לטיולים בחו"ל, ואבא התמיד בכך עד מחלתו.
אבא אהב את מסורת ישראל. בלילות שבת קיבלנו את השבת בהדלקת נרות, בקידוש ובסעודת חג. בחגים ולעתים בשבתות הלכנו לבית הכנסת.
כתב חנוך לוין (אולי הטקסט היחיד שלו שחף מציניות):

שבת בבוקר. רְאוּ: אב הולך
עם בנו לבית-הכנסת.
יד הבן ביד אביו.

האב הולך ומפזם לו חרש, הבן
בועט באבנים קטנות.
איש איש ועיסוקו, ברחוב הריק,
בתוך שלווה גדולה כל-כך, באור של חסד;

יד ביד, אב הולך עם בנו
לבית-הכנסת.

השיר הזה מיטיב לבטא חוויה מרכזית של ילדותי, הווייה משמעותית של זהותי.

סיפורים רבים אני יכול לספר על אבא, שיבטאו את אישיותו. אספר שלושה.
בטיול משפחתי לים המלח, עלינו עם הטרנטה שהיתה ברשותנו בעליות של סדום, ולפתע המנוע התחמם ונעצרנו בצד הכביש. שעה ארוכה לא עבר אף רכב. וכשכבר עבר רכב, הוא לא טרח לעצור ולהציע עזרה. כאשר המנוע התקרר התחלנו לעלות וכעבור פיתולים אחדים ראינו את הרכב היחיד שעבר לידינו ולא עצר, עומד לצד הכביש עם תקלה ברכב. ללא היסוס, אבא עצר את הרכב וניגש לסייע לו, בלי לומר מילה.
סיפור שני. יום אחד אבא איחר לחזור מן העבודה. כששאלתי אותו היכן היה, הוא סיפר שבכלא. הוא ביקר חבר. לא חבר נפש, אלא עובד במוסך שאבא היה מנהל הכספים שלו. למה הוא יושב בכלא? שאלתי, ואבא השיב, שהוא מסרב לשלם מזונות לגרושתו. "ואתה מצדיק את זה?" שאלתי. "מה פתאום?" – הוא השיב. "אז למה ביקרת אותו?" תשובתו: "כי אם אני לא אבקר אותו, אף אחד לא יבקר אותו. הוא אדם בודד. זאת חברות."
סיפור שלישי. לאבא היה סוג דם נדיר, ומדי חצי שנה הלך לתרום דם. שבת אחת נסענו לבקר את סבתא שלנו באזור, ובדרך שמענו בחדשות הודעה שבתל השומר זקוקים בדחיפות לסוג הדם שלו. בלי להסס לרגע – אחורה פנה, לבית החולים. לתרום דם.
אבא היה אדם פעיל, מנעוריו בתנועת בית"ר ברומניה, ותמיד בוועד הבית, תמיד בוועד הורים, תמיד כגזבר ואיש הכספים, התנדב במשך שנים למשמר האזרחי, כתב מכתבים לראש העיר או לראשי המדינה בנושאים שהציקו לו ולרוב עם הצעות מעשיות.
התקופה שהוריי ראו כתקופה היפה בחייהם, הייתה ימיהם בנגב. אבא, שרק סיים את לימודי הנהלת חשבונות, כאדם צעיר בן 25, נשמע לצו השעה וירד לנגב. הוא, שבע שנים בארץ, ירד לנגב לסייע למושבי העולים, כוותיק לכל דבר. הוא היה מזכיר וגזבר של מושבים בשובלים, המוציא והמביא שלהם. בנגב הוא הכיר את רחל אימנו, שהיתה מורה חיילת. אף היא, שש שנים בארץ, לימדה עברית את ילדי העולים. הם התחתנו והיו בין מקימי היישוב מבועים. הם היו מאושרים. שם אסתי נולדה. אך כשהיא היתה בת שנתיים, לאחר משבר חברתי, כל החבורה המייסדת עזבה. הם היו בין האחרונים לעזוב.
אבא ואימא לא נהגו להרעיף זה על זה גילויי אהבה וחיבה, לפחות לא לעינינו. אולם היתה ביניהם אהבה עמוקה. מי שלא ראה כיצד אבא סעד אותה בימי חוליה במחלת הסרטן שהרגה אותה, לא ראה מסירות, דאגה ואהבה מימיו.
לפני 13 שנים, אבא נסע איתנו למסע ברומניה. שיאו היה ביקור בעיירת הולדתו, רדאוץ. המסע היה חשוב ומעניין, אך לא ראיתי בו מסע שורשים. השורשים שלנו אינם ברדאוץ, אלא בירושלים ובגמלא. לאורך כל המסע הזדמזם בראשי שירו של אהוד מנור "יליד הארץ": "אבא, שר אני לך על שיום אחד קמת ותלך."
עד גיל 79 אבא היה אדם בריא ופעיל. הוא עוד עבד, הוא שחה מדי בוקר, הוא טייל בארץ ובחו"ל, הוא גלש באינטרנט וניהל את עסקיו. ואז הוא חלה במחלת הדמנציה, שאליה התלוו מחלות רבות נוספות. צר היה לנו לראות איך אדם כל כך פעיל, חזק, חכם, אסרטיבי, פריק קונטרול, איכפתי, דעתן, מעורה, פרו-אקטיבי, חרוץ – הולך ומאבד בהדרגה את התכונות שאיפיינו אותו ומתרוקן. כל כך מצער היה לראות איך אדם שתמיד דיבר בגנות אריכות הימים ובחוסר הטעם בחיים נטולי שליטה עצמית, מידרדר לחיים כאלה. באחד מרגעי פיכחונו הוא אמר לאסתי שעצוב לו שהנכדים יזכרו אותו ככה. אנו מבטיחים לזכור את אבא כפי שהיה בימיו הטובים, ולהנחיל את הזיכרון הזה לדור הבא.
אני רוצה להודות לך, רחל יובל, בת זוגו של אבא זה כמעט שלושים שנה, שמילאת מחדש את ביתו ואת חייו של אבא, אחרי מותה של אימא שלנו, ועל טיפולך המסור והאוהב בשנות מחלתו.
ותודה מיוחדת למרלון, המטפל המסור שעשה מאמצים כבירים לסייע לאבא ולהקל עליו.
בסופשבוע שעבר אבא היה במצב קשה מאוד, אך בתחילת השבוע התאושש מעט. כשהייתי אצלו ביום ראשון הוא ישב, מעט דיבר. כשהלכתי, אמר לי בלחש: "ד"ש לכולם."
אלו היו דברי הפרידה שלו. זו מתנת הפרידה.
25 ביולי 2019

2. צרור הערות 28.7.19
* חוזרים להיות אזרחים במדינתם – בוויכוח הציבורי בנושא מבקשי המקלט, יש משמעות לטרמינולוגיה. יש הבדל בין מסתננים, פליטים, מהגרי עבודה. כיוון שהדיון הציבורי בישראל אינו מתאפיין בשיח של אמת, אין אפילו ניסיון אמיתי לבחון כל מקרה לגופו, ולפעול כדין כאשר מדובר בפליטים אמיתיים או במהגרי עבודה אמיתיים. במקום זאת, כל צד מגדיר את כווולם, ללא כל בדיקה, אלא רק ככלי ניגוח – כמהגרי עבודה או כפליטים.
אבל יש מי שעליהם אין מחלוקת. אין מחלוקת שהעובדים הפיליפיניים הם מהגרי עבודה. אין מחלוקת שמהגרי העבודה שהאריכו כאן ימים פעלו בניגוד לחוק. אין מחלוקת שעל פי החוק יש לגרש אותם, כפי שכל מדינה נוהגת.
אין זה אומר שחייבים לגרש אותם. אין זה אומר שאין מקום לדיון ציבורי בנושא. אלא שהדיון צריך להיות אמיתי והגון, לא דיון של סיסמאות.
הסוגייה העומדת על הפרק היא הדין מול החסד. על פי דין – דינם גירוש. אולם ניתן לפעול על פי מידת הרחמים. בעיניי, כאשר מדובר במשפחות שכבר השתקעו כאן שנים רבות, בילדים שגדלו כאן, וכאשר בסך הכול מדובר במספר מצומצם מאוד – מוטב שננהג על פי מידת החסד. אני רואה דעה אחרת משלי, של "ייקוב הדין את ההר", עמדה לגיטימית באותה מידה.
אולם הדבר המאוס ביותר במחלוקת הזאת, הוא ההשוואה לשואה. אני מקפיד לא להיכנס לפינות הממולכדות של אלה שעושים את ההשוואות האלה; לא מנסה להוכיח להם עד כמה ההשוואה חולנית ומטורפת, כיוון שבעצם הנכונות להיכנס לדיון כזה, אני נותן לגיטימציה לעצם ההשוואה. גם כאן לא אסביר עד כמה ההשוואה חולנית. אבל בכל זאת כדאי לציין, שבמקרה הזה מדובר בחזרת אנשים למולדתם, למדינתם, לתרבותם, למקום שבו הם אזרחים.

* פוליטיקלי קורקט וכבוד המשפחה – אפשר להתייחס לפשע המזעזע של דקירת הנער ההומו הערבי בת"א בידי אחיו כאל מקרה פרטי. אולם אם בוחרים להתייחס אליו כחלק ממקרה כללי, מן הראוי להיות אמיתיים, ולהצביע על המקרה הכללי האמיתי.
התופעה שבאה לידי ביטוי באירוע, אינה "הלהט"בופוביה בחברה הישראלית", אלא התרבות של "רצח על כבוד המשפחה" בחברה הערבית. ומי שבשל מצוות דת הפוליטיקלי-קורקט בורח מן האמת הזאת אל חיקו החם של הפוליטיקלי-קורקט (הנער-שמע-את-הרב-רפי-פרץ-מדבר-על-טיפולי-המרה-בטרם-חזר-בו-נטל-סכין-ודקר-את-אחיו), אינו אלא משת"פ של התופעה.

* סוף עידן נתניהו? – על פי תמונת הסקרים, נכון לעכשיו, מסתמנת המגמה הבאה. לגוש הימין ללא ליברמן אין אפשרות להקים ממשלה. גם לגנץ אין אפשרות להקים ממשלה צרה (והוא גם אינו רוצה ממשלה צרה).
ולכן יש סיכוי סביר להקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות תוכל לקום או בראשות גנץ, או בראשות הליכוד. אולם כדי שהיא תהיה בראשות הליכוד, יהיה על הליכוד להעמיד בראשו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק, כיוון שכחול לבן לא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו.
הפעם נתניהו לא יצליח לדרדר את ישראל למערכת בחירות שלישית בתוך שנה. שום עסקה עם אחמד טיבי לא תציל אותו הפעם. הודעתו הברורה של בנט, שבשום אופן לא ייתן יד לבחירות שלישיות, ואם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה הימין החדש ימליץ על מועמד אחר מן הימין, חשובה מאוד. הדבר נכון גם לגבי ליברמן. אני משוכנע שזו עמדתם של מרבית הליכודניקים.
מסתמן הסוף לשלטון נתניהו?

* גימיק זול – אהוד ברק התנצל בפני ערביי ישראל, על כך שלפני 19 שנים מילא את חובתו כראש הממשלה, בפרוץ המרד של ערביי ישראל.
מתבקשת השאלה, מה ברק למד היום שהוא לא ידע 19 שנה? והתשובה היא, שהוא למד שאולי זה יגרום למר"צ להיענות לתחינותיו ולאפשר לו שריון ברשימתם, כדי לחסוך ממנו את הביזיון של לראות את אחוז החסימה הרחק מעליו.
האמת היא שמתבקשת שאלה נוספת. אם מחר פורץ מרד זהה, נניח בעת עימות עם חמאס או חיזבאללה, מה הוא מציע לעשות? אבל זה לא משנה, כי זאת שאלה רצינית, ואילו הוא במוד של גימיקים זולים.

* מה ליאיר גולן ולמר"צ? – פעמיים, לאחרונה, הוזמנתי לשמוע הרצאות של יאיר גולן בצפון, שבהן הציג את השקפת עולמו המדינית ביטחונית. אחד מן האירועים היה כנס בנושא תוכנית אלון. בשני המקרים נבצר ממני מלהשתתף, אך חבריי שהשתתפו אמרו לי שאילו האזנתי לו, הייתי מופתע מאוד. לטובה. הוא השמיע עמדות ניציות למדיי, ברוח תוכנית אלון. הוא אף הביע תמיכה מוחלטת בגולן הישראלי.
אז איך אדם שאלו דעותיו מתבולל במר"צ?
שאלה נוספת היא איך מר"צ מקבלת לתוכה אדם שאלו דעותיו. אבל לכך יש תשובה. גולן מזוהה בראש ובראשונה עם נאום הבלע שלו ביום השואה, כסגן הרמטכ"ל, שבו השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. ההשוואה הזאת שווה לאנשי השמאל הקיצוני התפשרות על זהות מדינית.

* עריק מעריק פטור? – סתיו שפיר התמודדה על ראשות מפלגת העבודה. כשהפסידה, לא כיבדה את התוצאות, אלא ערקה ממפלגתה ועשתה אקזיט. כל מי שמבקר את המעשה – צודק. אבל לא לכל אחד יש זכות מוסרית לבקר את המעשה. מי שאין לו זכות כזו, הוא האיש שלבטח יזדעק נגדו בצדקנות יותר מכל אחד אחר – האיש שנפגע מן המעשה שלה, עמיר פרץ.
ב-2013 הוא התמודד על ראשות העבודה והפסיד לשלי יחימוביץ'. כשהפסיד, לא כיבד את התוצאות, אלא ערק ממפלגתו ועשה אקזיט. כמו סתיו שפיר, היה לו תירוץ אידיאולוגי. הוא האשים את שלי יחימוביץ' שבכוונתה להצטרף לממשלת נתניהו, וסנט בה על שסירבה להצהיר זאת חד משמעית. הוא הצטרף כמספר 2 לתנועה, בראשות ציפי לבני. לאחר הבחירות כיהן מטעמה כשר בממשלת נתניהו. שלי יחימוביץ' היתה ראש האופוזיציה.

* חידוד מסרים – הירידה של כחול לבן בסקרים והעלייה של מפלגת השמאל האשכנזי, מחייבת את כחול לבן לחשב מסלול מחדש. לא עוד עמעום עמדות, כדי לקרוץ ל"מצביעים אסטרטגיים" מן השמאל, אלא יצירת בידול ברור בין המרכז והשמאל, וחידוד עמדותיה המרכזיות ניציות באופן ברור. ניצחונה של כחול לבן מותנה בקולות מן הימין המתון, הליברלי, הא-ביביסטי.

* למה הודחה אמי פלמור – למה הודחה אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים? יש להקדים לכך שאלה אחרת. למה אמיר אוחנה מונה לתפקיד שר המשפטים? בשל החנופה והנאמנות ללא גבול למשפחה. ומדוע הוא הדיח את פלמור? בשל האובססיה החולנית של המשפחה לאיילת שקד.
בקרב רבים בימין, איילת שקד מסומנת כיורשת של נתניהו. בקרב המשפחה, עצם המחשבה על קיומו של עידן שאחרי נתניהו היא כפירה באחד מעיקרי הדת. מכאן האובססיה לאיילת שקד. כיוון שהפופולריות של שקד היא בעיקר בשל פועלה כשרת המשפטים, שקידמה סדר יום שמרני, כעת מנסה המשפחה לערער את הנראטיב ולצייר את שקד כ"ססססמולנית". נתניהו ובעלה לוחצים על שר החינוך ורעייתו לא לאפשר את העמדתה של שקד בראש איחוד מפלגות הימין, בטענה שהיא תמליץ על "מועמד השמאל" לראשות הממשלה. והדחת פלמור נועדה לספק תחמושת לציוץ של דובר ראש ממשלה, ילד התפנוקים בעל הפה המזוהם יאיר נתניהו, על פלמור, השמאלנית שמונתה בידי שקד (שאגב, לא מונתה בידי שקד, אבל בעל הג'ורה עוד לא נתפס על דבר אמת).
השילוב הקטלני של פרנויה ושגעון גדלות עם פלגנות ושנאה, הוא המאפיין של נתניהו ומשפחתו.

* משרת חוסר אמון – אמיר אוחנה מתרץ את הדחתה של פלמור בכך שמנכ"ל המשרד הוא משרת אמון. אכן, משרת המנכ"ל היא משרת אמון של השר, אבל הוא אינו שר רגיל, אלא שר זמני בממשלת מעבר. אני מקווה שנציבות שירות המדינה תמלא כהלכה את תפקידה כשומרת סף של האינטרס הציבורי, ולא תאשר מינויו של מנכ"ל חדש, עד הקמת הממשלה החדשה.

* התרחק מאופנות – בעיתוני השבת, התחברתי במיוחד למאמרים, בכל העיתונים, על העורך המיתולוגי אברהם יבין, שהלך לעולמו. כשוחר ספרות שמעתי כמובן את שמו, ואשתקד, במלאת לו 90 התפרסמו כתבות וראיונות עליו, אך הרחבתי מאוד את היכרותי עם האיש בכתבות השבת, והתחברתי מאוד. בכל זאת, מדובר בעורך של הסופר האהוב עליי ביותר, חיים באר, וכן של מאיר שלו ויהושע קנז, שאף הם אהובים עליי.
למדתי שהוא בן העיר רובנו, העיר שבה נולדה אימי.
מסופר על יבין, העורך של "ספריה לעם" של "עם עובד", שהוא סירב לפרסם את הרומן "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי, בשל העובדה שהספר כולו כתוב כמשפט אחד, ללא פיסוק. וגם לימים, כאשר הספר נחשב לפאר היצירה והחלטתו של יבין נחשבה שגיאה פטאלית, הוא דבק בעמדתו, ואמר שהיה נוהג באותו אופן בשנית.
ואני באמת לא כל כך אהבתי את "זיכרון דברים" ואת "סוף דבר" של שבתאי, בדיוק מן הסיבה הזאת, והזדהיתי מאוד עם עמדתו של יבין. הסכמתי עם אמירתו של בני ציפר, שהדבר מלמד שיבין התרחק מאופנות.

* לגדלו לתורה – אנו יושבים שבעה, מעלעלים באלבומים, בתמונות, במכתבים ומסמכים, מעלים זיכרונות, מעוררים ערגונות.
הנה, ברכה לאימי מצוות בית הספר שבו היא לימדה, ביה"ס "גאולים" בר"ג, להולדתי. "זכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים."
וחשבתי, האם היום מורה מקבלת ברכה כזאת בלידתה? בבית ספר דתי כן, מן הסתם. אבל בבית ספר ממלכתי, חילוני, כמו בית הספר שבו אימי עבדה? אין מצב. חבל.
ולמה זה לא יקרה? בגלל ה"הדתה", כמובן.

* חוויית חיבור לאבא שלי – בליל שבת הלכנו, אחי אמיר ואני, לתפילת ליל שבת בבית הכנסת "של אבא". בית הכנסת "תהילות ישראל" ע"ש עולי הגרדום בר"ג. בית הכנסת של ילדותנו.
שמחנו לראות שהמקום של אבא – עדיין שלו. פתחנו את הארונית הצמודה למקום שלו, ומצאנו את הסידור שלו ואת מחזור שלושת הרגלים שלו וגזיר עיתון ישן.
אבי היה ממייסדי בית הכנסת. מדור המייסדים פגשנו אדם אחד, אנשל, צעיר מאבא בשלוש שנים. הינוקא בחבורה. מן הסתם, דור המייסדים, שרובם היו מבוגרים מאבי, כבר אינם איתנו. ויש עוד כמה מן "הצעירים", שעדיין מתפללים בבית כנסת זה, שגם הם כבר סביב השבעים. ועוד מהדור שלא ידע את יוסף, תרתי משמע, או לפחות שאנו איננו מכירים.
זאת היתה חוויה מרגשת ומרוממת נפש; להתחבר לגרסה דינוקתא שלי. לניגונים היפים של "ידיד נפש", "לכה דודי" ו"אדון עולם". וגם מנגינות שטרם שרו באותם ימים רחוקים אני מכיר, מהחיבור שלי היום לעולם ההתחדשות היהודית. זאת היתה חוויה חזקה של חיבור לאבא שלי.
בלילה שלאחר מותו של אבי הדבקתי מודעת אבל על קיר בית הכנסת, כך שהמתפללים שהכירו את אבא יידעו על מותו. היה לי מוזר שהם ניגשים אלינו בברכת "שבת שלום" ולא בדברי ניחומים, אך נזכרתי במהרה שבשבת אין מנחמים.
התפללנו, שרנו ואמרנו קדיש.

* ביד הלשון: נפטר – אבי יוסי נפטר השבוע, ואקדיש את הפינה למילה נפטר. מקובל, שהמילה נפטר נוגעת רק ליהודי. אין אומרים "נפטר" על מי שאינו יהודי. מה הסיבה לכך? הכוונה היא שהאיש נפטר מחובת עול מצוות.
אבל ההסבר הזה אינו נכון. מקור הביטוי "נפטר" הוא מסכת כתובות, דף ק"ד, עמוד א': "דאמר רבי חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא." אין כאן כל זכר לפטור ממצוות, אלא לכך שהאדם נפטר מן העולם. וכך גם במסכת יומא, דף ל"ח, עמוד ב': "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו."
אז מה, אם כן, משמעות המילה "נפטר"?
בשני המקרים הכוונה היא נפרד מן העולם, הולך מן העולם (כמו בביטוי "נפטר לשלום" = נפרד לשלום).
אורי הייטנר