90 ל"מאזניים", כתב-העת הוותיק ביותר
בארץ ישראל
פורסם לראשונה בגיליון יוני 2019 במלאת 90 ל"מאזניים"
אחת החידות שמטרידות את מוחי היא איך זה שבהיות מדינתנו ענייה מרודה, כשלא היתה מסוגלת להתמודד עם הגלים האדירים של העלייה, כשהמזון חולק בהקצבה, ושיכון היה משאת נפש רחוקה – איך זה שבתקופה ההיא יכלו כתבי-העת לתת שכר סופרים למי שפירסם שיר, סיפור או מאמר? ואיך זה שכתב-עת זה ראה אור כסידרו (היו זמנים שהוא הופיע כל שבוע! ואף נהנה מהכנסה של מודעות פרסומת?
ואילו עכשיו, כאשר המדינה נמצאת ברווחה כלכלית, ועשירי הארץ הולכים ומתרבים בה, ולכל פועל יש מכונית שאינו מצליח להגיע באמצעותה לעבודה בזמן בעטיים של הפקקים, ויותר מהר להגיע לחו"ל מאשר לתל-אביב, וכשכל ילד דבוק לסמרטפון שמחירו אלפי שקלים – איך זה שדווקא עכשיו אגודת הסופרים מתקשה להפיק את כתב-העת במועד, והמילים "שכר סופרים" נשמעות כמו אגדה רחוקה?
בדידי הווה עובדא: התחלתי לפרסם שירים (הייתם מאמינים עליי?) ורשימות בשנות השישים של המאה הקודמת. וקיבלתי שכר סופרים טבין ותקילין מ"מאזניים", מ"הד החינוך" ואפילו מ"דבר". אני זוכר שחנה זמר המנוחה, העורכת המיתולוגית של "דבר", פגשה אותי ברחוב ושאלה אם קיבלתי את שכר הסופרים שהגיע לי. אפשר להאמין?
"הרומן" שלי עם "מאזניים" החל, כאמור, בשנות השישים של המאה הקודמת, ולא פסקתי מעולם מלפרסם בו, ולמותר לציין שדי היה בפרסום (בלי תשלום!) כדי לחמם את ליבי. לא להאמין, אבל ממש לא מזמן הודיע לי אחד ממבקרי הספרות הידועים, שהוא חדל לשלם דמי חבר לאגודה, כי כתב-העת "מאזניים" חייב לו תשלום על שלושה מאמרים שפירסם...
במשך שנים חשתי שאני חייב להביע את תודתי ואת הערכתי העמוקה לכתב-עת זה שביאליק היה מייסדו, וברקוביץ' ולחובר היו עורכיו הראשונים. ההזדמנות להביע תודה זו הגיעה רק לקראת שנת השמונים של כתב-העת, כאשר יו"ר האגודה, בלפור חקק, והמנכ"ל דאז, משה מיטלמן, הטילו עליי לערוך ספר שייקרא "גבורות למאזניים – קובץ ספרותי מיוחד במלאת 80 לביטאון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל". בראש הוועדה המייעצת עמד פרופ' הלל ברזל, ואני אסיר תודה על העצות הטובות שקיבלתי מוועדה זאת. המימון להפקת הספר הגיע מבנק הפועלים וממועצת הפיס לתרבות ואמנות.
בחרדת קודש ממש ניגשתי לעבודה הזאת. גייסתי למשימת ההתחקות אחרי ראשיתו של כתב העת, מייסדיו, וראשוני המשתתפים בו – את מיטב החוקרות והחוקרים, ולא אסתכן להזכיר שמות, שמא אחמיץ מנדהו, וגם לא אלאה את הקוראים בגילוייהם המעניינים. אזכיר כאן רק את העובדה שכתב-העת הוותיק, הזה, שהחזיק מעמד בכל התהפוכות הפוליטיות והתרבותיות – נולד מריב, שכמו כל ריב לשם שמיים, כביכול, מסתבר לאחר שנים כחסר כל טעם: א' שלונסקי וא' שטיינמן, "הצעירים", עורכי כתב-העת של האגודה – "כתובים" – מצאו לנכון לנגח במאמריהם הפולמוסיים את המשורר הלאומי, שנעלב עד עמקי נשמתו, ואוהביו "הוותיקים" (בראשם – יעקב פיכמן, אשר ברש, י"ד ברקוביץ') החליטו לייסד כתב-עת חדש בשם "מאזניים" בתאריך 15.3.1929, לפני תשעים שנה בדיוק. "כתובים" שבק חיים, ואילו "הסבא הטוב", "מאזניים", שורד יותר מכל כתב-עת ספרותי אחר. עורכיו הראשונים היו י"ד ברקוביץ' ופ' לחובר, והרוח החיה שמאחוריהם היה, כמובן, ביאליק.
לא אזכיר כאן את כל המדורים ש"גבורות למאזניים" הכיל, ולא אזכיר את בחירי עולם הספרות שלנו שלקחו בהם חלק – אזכיר רק שדוד מלמד הנפלא, אחד הסופרים המעטים שנולד בלי היצר הרע, הכין סקירה מפורטת של עורכי "מאזנים" מ-1929 ועד 2009. וכן אזכיר שכדי לרכך מעט את הרצינות התהומית של היצירות הספרותיות שבספר, הוספתי מדור בשם "פרידה עם חיוך", ושם כתבו בהומור מלבב יורם טהרלב, מאיר עוזיאל ומעיין בן-יהודה.
בעטייה של עקשנות חסרת שחר של אחד מקובעי המדיניות באגודה (יורשה לי לא להזכיר שם), לא נכללו בספר הזה "קוטלי קנים" כמו הלל ברזל (שהיה, כאמור, יו"ר הוועדה המייעצת!), דן מירון, וכן סופרים כמו א"ב יהושע, ס' יזהר, א' מגד, משה שמיר, חיים גורי, נתן יונתן, נתן שחם, סמי מיכאל, עמליה כהנא-כרמון.
רציתי למרוט לעצמי את מעט השערות שנותרו לי על הראש! סבלתי לא רק נפשית, אלא גם פיזית ממש! העוול הקשה הזה תוקן חלקית שלוש שנים מאוחר יותר, כשנכנס לתפקיד המנכ"ל אדם שהבין את העיוות שנוצר, נתן אור ירוק להפקת כרך ב' של "גבורות למאזנים", אבל משום חסרון הכיס הכרוני של האגודה, אילץ אותי להסכים שכרך זה, הפעם רק 160 עמודים (הכרך הראשון הכיל 292 עמודים), ייצא בכריכה רכה, ולכן הוא נראה כמו "הקרוב העני" של הכרך הראשון.
לאחר שכללתי את כל "האריות" הנ"ל בכרך זה, והוספתי את דיוקנאותיהם, מעשי ידיי, ואני מניח שכאשר אסיים לכתוב את הרשימה הזאת אהלך שחוח, כדבריה של רחל, משום הטפיחות שאני טופח לעצמי על השכם, כשכוונתי המוצהרת היא להביע את רחשי ליבי כלפי "הסבא הטוב" – "מאזניים".
ובכן, גם בסוף כרך זה דאגתי להוסיף מדור בשם "סיום עם חיוך", בו השתתפו צור ארליך דוד מלמד וענת זגורסקי-שפרינגמן.
ב-2013 מוניתי על יד הנהלת האגודה לעורך "מאזניים", והמשוררת עדנה מיטווך-מלר מונתה ליו"ר הוועדה המייעצת. הגיליון הראשון בעריכתי ראה אור ביוני 2013. היה ברור לי שעם הכבוד שהתפקיד הזה כרוך בו, הרי שמדובר במשימה לא קלה, שכן שום סיוע לא ניתן לי – הייתי גם המזכיר, גם העורך הלשוני (כולל תיקוני ניקוד לקוי של שירים שקיבלתי לפרסום), וגם השנורר שהזמין יצירות של אמנים בלא שום אפשרות לשפות אותם בתשלום המינימאלי, וגם המאייר לעת מצוא. הייתי משוכנע שכמו שמעדנים "אוכלים בעיניים", גם כתב-עת צריך למשוך את עיניהם של הקוראים הפוטנציאליים. אפילו רומן, שהוא תמיד חף מקישוטים, מתהדר בעטיפה שתמשוך את עיני המעלעל בחנות הספרים. לכן גם הרצנזיות שפורסמו בגיליונות השונים שערכתי היו מלוות בצילומי העטיפות.
ובכן, השנור אצל אמנים ממכריי נשא פרי, בעטיפות ובפנים הגיליונות פיארו צילומי הפסלים של שני פסלים בעלי שם בינלאומי – מיכה אולמן ודן מלר. חביבה צמח, אמנית-הזכוכית בעלת השם הבינלאומי תרמה צילומי עבודותיה. כל גיליונות חודש אוגוסט הוקדשו לספרות ילדים ונוער, והם זכו לאיורים הנפלאים של נורית יובל ונורית צרפתי. אבל באמת היתה היענות של ציירים רבים לפרסם את יצירותיהם לכתב-העת המכובד: חיים טופול, עמוס אריכא, דני קרמן, רוני סומק, ברוך תור-רז ז"ל, הדסה גורוחובסקי, גיל אשר, דליה הקר-אוריון, ליקה טוב, אריק ונונו, אירנה קליינמן, שמוליק סוכרי, מיכל קורנפלד, בנימין פלג. וכאמור, גם אני תרמתי את חלקי בציור דיוקנאותיהם של ביאליק, ברקוביץ' ולחובר, מייסדי "מאזניים" שהופיעו בשערי המדורים, וכן דיוקנאות נוספים של משה שמיר, חיים גורי, אהרן מגד, נתן שחם, אפרים קישון, דורית אורגד.
התלבטות לא פשוטה היתה לגבי בחירת תמונותיהם של סופרים שיופיעו על העטיפות – גם משום חשש לפגוע בזכויות היוצרים של הצלמים, והן משום החשש לטרוניות מצד מי שלא זכה לכבוד הזה. לגבי מיספר אישים הייתי בטוח שלא תהיינה טרוניות, והם: ביאליק (140 שנה להולדתו), שאול טשרניחובסקי (70 שנה למותו), אליעזר בן-יהודה (מצויר בידי שמוליק סוכרי – בגיליון המוקדש לשפה העברית), דבורה עומר (נפטרה ב-2.5.2013, וגיליון אוגוסט באותה השנה המיועד לספרות ילדים ונוער – הוקדש לה), משה שמיר (עשור למותו), חיים גורי (לכבוד יום הולדתו התשעים), אפרים קישון (עשור למותו), נתן יונתן (עשור למותו).
חששתי שלגבי תמונתו של דן מירון, שהופיעה בעטיפה של גיליון אפריל 2015 אולי יהיו מערערים, לא משום שמישהו מטיל ספק בתרומתו בשדה ספר, אלא משום שרבים וטובים אחרים הגיעו בימים ההם לגבורות. אבל באמת לא שמעתי שום טרוניה. אגב, משום החשש המתמיד שלי מפני דרישות תשלום מצד צלמים, אני ציירתי את הדיוקן שלו בעטיפת גיליון זה, ודן מירון ביקש שאתן לו את המקור. אני ממשיך לטפוח על שכמי...
מי שהתנסה בתפקיד של עורך, יודע שמגיע אליו מבול של כתבי יד, והקושי הגדול שעומד בפניו הוא לסנן ולבחור רק את העידית. אני החלטתי שאענה לכולם, הגם שמדובר בעבודת פרך, כי ידעתי שגם הלא מוכשרים (הלא מוכשרים בעיניי, כי הרי אין קנה מידה אובייקטיבי לטיב היצירות) הכניסו את נשמתם במילים שכתבו, והתעלמות, או תשובה בוטה, עלולות לגרום לשרטת בלב, ולפעמים אף לגרום עוול, כי לא מעט סופרים גדולים זכו לתשובות שליליות מעורכים וממבקרים. התשובות השליליות שלי נוסחו תמיד בלשון רכה, כשאני מפציר בכותב לא להתייאש, ואף לנסות לשלוח שנית מפרי עטו.
לא אזכיר את הנושאים שלהם הוקדשו הגיליונות, וגם לא את המדורים השונים שהכילו הגיליונות. אחרוג מכך רק לגבי מיספר מצומצם של נושאים: ציון עשור ל"חדשות בן עזר", שהוקדש לו מדור בגיליון פברואר 2015, שכן מדובר במפעל של איש אחד, הסופר אהוד בן עזר, שיסד כתב אינטרנטי בשנת 2005, והוא מופץ בארץ ובעולם ליותר מ-2200 מנויים. מדור אחר – "סקירת הספרים החדשים שהגיעו למערכת" – עבודתו המסורה של דוד מלמד, אותו הזכרתי לעיל. וכן "רשימות מן הגנזך" – מדורו של יצחק בן יוסף על חשיפות שונות ממכון גנזים. בפנימה של הכריכה האחורית הופיע דבר היו"ר, שעידכן את הקוראים במה שקורה באגודה.
לא אזכיר את מי שנחשבים לענקי הספרות שפקדו את הגיליונות בתקופת העריכה שלי – למה להסתכן? אבל כן אזכיר כי פקדו אותם שרת התרבות והספורט, גב' לימור לבנת (אוקטובר 2014), ומנכ"לית משרדה, הגב' אורלי פרומן (אוקטובר 2013).
היתה זאת תקופה לא קלה, ובאמת ניסיתי לפעול להאדרת שמו של "הסבא" הגדול, שבימים אלה מלאו לו תשעים, ואני נרגש כל פעם מחדש מההדים החיוביים שאני מקבל אפילו היום על התקופה המרתקת ההיא כששימשתי בתפקיד עורך "מאזנים".
הערות:
* הייתי עורך "מאזנים" מיוני 2013 עד פברואר 2016
* את רוב הדיוקנאות המצויירים הכנתי בזמנו עבור ספריי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, ו"לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח" בהוצאת אגודת הסופרים ודני ספרים 2009. וכל כך – שוב משום חסרון הכיס – צלמים דרשו הון עבור צילום הסופרים, ואילו הציורים שלי לא עלו פרוטה, כנ"ל הדיוקנאות שצייר בלפור חקק.
משה גרנות
אהוד בן עזר: בשעתו שילמו לנו, לכותבים, שכ"ס – כי היו הרבה מוספים ודפים לספרות, בכל העיתונים, שהיה נחוץ להם חומר חדש מדי שבוע, ואילו הכתיבה למענם לא היתה קלה מבחינה טכנית. חלק מאיתנו המשיכו לשלוח את דבריהם רק בכתב-יד (פנחס שדה, למשל), חלק "תקתקו" במכונת-כתיבה וחלק היו מוסרים את כתב-היד להקלדה במכונת כתיבה תמורת תשלום, כך שלא כל אחד היה יכול להצטרף בנקל למעגל הכותבים. כך גם לגבי הכנת כתבי-יד של ספרים חדשים. כל זה גרם לכך שההיצע לא היה גדול בהרבה מן הביקוש – וכך אני ולא מעט מבני-דורי התפרנסנו מכתיבת סיפורים, שירים, מאמרים ורשימות-ביקורת למוספים הספרותיים תמורת שכ"ס זעום למדי אבל שתמיד שולם.
מ-1987 לערך, כאשר החל השימוש המתרחב והולך במחשב הביתי, נפרצו כל הסכרים. כמעט כל מי שפעם היה קורא ספרות, הפך להיות גם, ובעיקר – כותב ספרות במקלדתו, המעוניין שדבריו יתפרסמו בכל מחיר ואפילו באפס מחיר, בעיתון או בספר – ואפילו אם עליו לשלם על כך להוצאות הספרים.
במקביל לשיטפון המקלדתי חלו עוד שלושה תהליכים:
1. הכתיבה במעבד-התמלילים והשיגור ממנו הפכה את הטקסטים לנגישים יותר ולזולים יותר בהכנתם – הן למערכות העיתונים והן להוצאות הספרים, וזאת בתהליך הדפסת העיתון או הספר.
2. העיתונות היומית והספרותית [שבחלקה היתה מפלגתית] הצטמקה מאוד ונותרו מעט מאוד עיתונים ומוספי ספרות, רובם רזים, שנוהגים עדיין לשלם שכ"ס.
3. התפוצה ההמונית והחינמית באינטרנט שחקה כמעט לחלוטין את נושא התשלום עבור הזכויות של קניין רוחני. זהו שיטפון שאי אפשר לעמוד בפניו, ובסופו של דבר הוא גם מבורך – כי הוא מאפשר חופש אדיר של החלפת מידע מתוך אין-ספור אתרים, וגם קיום "מכתב עיתי" חינמי, ללא מטרות רווח, כמו "חדשות בן עזר" – שאינו משלם שכ"ס אבל במקביל נשלח חינם ומצוי חינם לכל דורש, וגם מצטט ומצטטים ממנו – והכול חינם.