הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים
 
פרק עשרים ואחד
עקב הפרעה מסתורית, הקשורה במצב כדור-הארץ, נעלם קפיטן יוקי, ובמקומו מופיע מורה-דרך בידואי זקן.
 
הבוקר החל בסימן רע.
סופת החול התחזקה והלכה. שעה שנִמנם לפנות-בוקר, לאחר שסיים את משמרת-הלילה, נעקץ אבבטן, בשנתו, על ידי רמש ארסי, לא עקרב, ולחיו האחת התנפחה וגדלה כדלעת, נוסף על הדלעת אשר לה היה דומה ראשו.
משבי החול הצליפו בפנים, חדרו לעיניים, לפה ולאף, היקשו על הראיה ועל הנשימה. בקושי רב פירקו את האוהל, ארזו את הציוד, עלו על גבי הגמלים והפליגו לדרכם.
אפילו הגמלים התנהלו בכבדות, למרות צקצוקיו של עמשי שניסה לזרזם בלשונו והפציר בהם: "צַק, צַק, צַק, צַק – " כדרך הַגַּמָּלִים הבידואים. למזלם הבחין מדי פעם בכתם השמש העמום, וכך הצליח לשמור על הכיוון, מזרחה, אך מדי רגע קשתה עליהם ההתקדמות, השיניים גרסו חול, העיניים דמעו ובערו, האף נסתם, ועקצוצי-החול היכו בכל מקום בגוף שלא כוסה היטב בעבאיה ובכאפיה, עד כדי השאר רק סדק צר לעיניים.
"אינני יכול יותר!" חרק אבבטן מעל גבי הגמל השלישי, לאחר שעה קצרה בה ניסו לעשות דרכם בסופת החול ובענני האבק שהחשיכו את היום והסתירו כמעט כליל את עין השמש במזרח. "קפיטן יוקי, קח אותנו מכאן לאיזה זמן אחר, אפיל יום אתמול או מחר, ובלבד שלא ניחנק – "
"אני מנסה –  " אמר קפיטן יוקי, "אך יש לי הפרעות. זה בגלל האבק, אני חושב – "
רגילים היו לסמוך על קפיטן יוקי ועל כן איש מהם לא היה מודאג. ובכל זאת הציע עמשי שיעצרו בצלע איזו גבעה, יבריכו את הגמלים, יטו אוהל ויסגרוהו היטב ויֵשבו בו עד שתחדל הסערה המעיפה גלים עצומים של חול ומשנה כהרף-עין את פני המידבר, כמו ים רוגש שפניו משתנים מדי רגע.
ואכן, כך עשו. ובקושי רב.
בשבתם באוהל גם הניחו רטייה לחה על לחיו התפוחה של אבבטן, אשר צמותיו הבידואיות הלבינו באבק, כמין ישיש שמן שפניו לבקניים ומקומחים באבק, וכך ניראו גם היתר.
"גלידה," מילמל אבבטן, "רק קצת גלידה אני רוצה – "
"מה מבקש החבר שלך?" לחש עמשי לרני, "וכי מה צריך להגליד אצלו? הלא עקיצה אינה פצע – "
"גלידה," המשיך אבבטן, "וניל עם פתיתי-שוקולד. אפילו וניל בלבד, לא איכפת לי. אתן את העיתון שלי 'העצלן הצעיר' תמורת מנה אחת של גלידה!"
כך מילמל, בעוד הסופה משתוללת בחוץ ועורמת קילוחי-חול על דפנות האוהל. ולבסוף, מאפס-מעשה, ואולי גם עייפים ממשמרת הלילה, נרדמו אחד-אחד, על אף שהיתה זו שעת לפני-צהריים, ולבד מכמה פיתות יבשות מאתמול, ותמרים, וגבינה, והכול מקומח באבק, שאכלו לארוחת-הבוקר – לא בא דבר אל פיהם.
טלטלה עזה העירה אותם מתרדמתם הכבדה והפילה את האוהל עליהם. הגמלים בחוץ התפרעו, ואלמלא היו קשורים היטב – היו בוודאי נמלטים. רגעים אחדים רעדה הארץ. ואז השתתק כל היקום. גם הרוח פסקה. ולאט-לאט שקעו ענני החול והאבק, ונגלה, לעיני היוצאים ממהפכת יריעות האוהל – המידבר כולו, שקט וריק באור בין-הערביים, ופניו, לבד מרכסי ההרים הרחוקים, אינם דומים למה שהיו קודם, לפני הסערה.
עמשי מיהר להרגיע את הגמלים, אבבטן ורני ניערו היטב את בגדיהם ואת יריעות האוהל, ומתוך שהיו עסוקים כל כך, בתוך הדממה שנפלה על המידבר, לא הבחינו מיד בדבר המוזר מכול –
קפיטן יוֹקי נעלם!
כאילו בלעה אותו האדמה, כמו שאומרים.
חיפשו בין יריעות האוהל, קראו בקול רם, אפילו חפרו בחול, מסביב, שמא נקבר בסופה –
והוא איננו.
בדקו היטב בחפצים, בכרֵי הגמלים ובמשאם, אפילו בשיניהם הצהובות – שמא הקטין עצמו ונשאר תקוע באחד החפצים –
שום דבר.
עמשי לא מיד הבין את חומרת המצב. אולם רני ואבבטן זכרו היטב את ההרגשה המפחידה שהיתה להם כאשר עזב אותם לשעה קלה בתא-הדואר 22135 של הסופר אהוד בן עזר, בתל-אביב, וכיצד חששו פן יישארו זערוריים כל ימיהם, כאצבעוני או כנילס הולגרסן, במקרה שקפיטן יוקי לא יחזור.
עתה נראה המצב חמור כפליים. אמנם אינם זערורים, כפי שהיו במסעם לגלות את אוצר הבאר הראשונה, אך תקועים הם בלב מידבר חיג'אז בשנת 1875, וגם אם יינצלו ויחזרו לארץ-ישראל, יהא עליהם לחכות לא שבעים שנה, כחוני המעגל, אלא יותר ממאה שנים – עד אשר ייוולדו הם-עצמם, והוריהם (ובמקרה של רני, גם הורי-הוריו) – ויתאימו לתקופתם. ומה יהא על עמשי, ששייך בכלל לתקופה אחרת? ועם מי בכלל ימצְאו שפה משותפת בשנת 1875, בארץ-ישראל? הלא אפילו יהושע שְׁטָמְפְּפֶר, שכבר עלה ברגל ארצה וחי בירושלים, חייב להסתיר לעת-עתה את תוכניותיו לייסד מושבה עברית ראשונה בארץ-ישראל, וזאת מפחד הקנאים הדתיים. ומי יאמין להם שבכוונתם לחכות עד שתקום מדינת ישראל ותימלאנה לה כך וכך שנים!
מוטב כבר להיתקע זערורי, בתל-אביב, היום, מאשר בלב מידבר חיג'אז, יותר ממאה שנים לאחור, ובגודל טבעי!
 
*
דמעות זלגו על פניו של אבבטן, אשר ישב על יריעת-האוהל המקופלת, והיתוו חריצים במסיכת האבק המקומחת שדבקה לעורו.
"אתה זוכר?" אמר לרני, "את הסיפור על דב טרנופולסקי, ממציא מדחס-החלל, שנעלם לילה אחד בגלל הפרעות קוסמיות – "
"מבית-הכלא של משטרת וינה, בחודש יולי, שנת 1941?" חזר רני על דברי קפיטן יוקי הזכורים לו, כמו כדי להיאחז בעובדות בטוחות כלשהן בתוך הבלבול הנורא הזה, אשר השקט במידבר רק הגביר את עוצמתו.
"כן, ועכשיו, רעידת-האדמה, והסופה – "
"אולי זה רק האבק במכשיר – " החזיק רני בידו של אבבטן וליטף אותה, לנחמו, ואולי לשאוב ממנו עידוד?
"מה קרה לכם?" שאל עמשי דק-הגזרה וכחול-העיניים, אשר דומה כי מאומה לא הבהילו. "מה אתם מודאגים כל כך? לחזור להדיֶה אין טעם. בוודאי כבר הרגישו שם כי נתתי להם מטבעות מזוייפות – "
"מזוייפות?"
"כן. בלי כוונה. אתם מבינים – השולטן עבד-אלחמיד עתיד לעלות על כס-השלטון של האימפריה התורכית רק בעוד שנה, ב-1876, ובין המטבעות אשר בהן שילמתי עבור הגמלים – רבות היו הנושאות את שמו ואת חתימתו, ואלה לא נוצקו ולא באו עדיין לאוויר-העולם!"
"מנ נעשה, אפוא?" יילל אבבטן. "מי יערוך ומי ידפיס את החוברות הבאות של 'העצלן הצעיר'?"
ניסו להתקשר עם חברם במק"ם, מכשיר-קשר-מחשבות, ולא העלו דבר, גם לא במכשיר-הקשר הקטן של רני.
"דרך אחת לפנינו," אמר עמשי. "נמשיך ללכת מזרחה, בלילה, אל חייבר, אל אחינו, יהודי המידבר, ושם נמצא מקלט ונראה מה לעשות. אולי הם יעזרו לנו בחיפושים אחר חברכם המוזר אבו-טנק, המכוסה שריון כמו איזה אביר מימי-הביניים, ואשר הלך כנראה לאיבוד בסופת-החול."
"ואולי פשוט יצא לפנינו, לסייר בדרך, למצוא את הנתיב?" הציע רני.
"אולי," אמר עמשי, "זה הגיוני מאוד."
דברי ההיגיון הללו עודדו מעט את אבבטן, ועד מהרה רחצו השלושה את פניהם וידיהם, הכינו ארוחה חפוזה, אכלו ועלו שוב על הגמלים, מפליגים בדרכם מזרחה, מושכים מאחוריהם את הגמל הריק של קפיטן יוקי, ושמש אדומה כדם שוקעת ברכס ההרים הגבוה שמגבם, וקר.
 
*
לא הרחיקו נדוד, עדיין לא החשיך לגמרי, והנה דמות עטופה באדרת כהה ניצבת נטועה לפניהם בלי-נוע בלב המידבר. תחילה התעודדו, וקיוו שזהו קפיטן יוקי. אך כשהתקרבו התברר כי בידואי זקן הוא, שמחלפות-שיער אפורות יורדות על פניו המצומקים, ועיניו מתבוננות בהם, חודרות, כאילו רק להם חיכה.
"אִ-סַלַאם עַלֵיכֻּם!" שלום עליכם, הקדים הצ'רקסי ואמר.
"עַלֵיכֻּם אִ-סַלַאם!" עליכם השלום, השיב הבידואי.
"מַסִיכּוּם בִּלְחֵיר!" ערבכם בטוב.
"מִאֶית מַסַא!" מאה פעמים ערב, בטוב!
"כֵּיף חַאלַכְּ?" מה שלומך?
"אִלְחַמְד לאלְלָה, טַייבּ!" תודה לאל, טוב.
וכן הלאה, הרעיפו השניים ברכות ושאלות, כמגששים לדעת ותוהים זה על קנקנו של זה. הלנו אתה או לאויבינו?
"שמעו," לחש עמשי בעברית, בפנותו לאחור, אל השניים, "הבידואי הזה לא מוצא חן בעיניי. נדמה לי שכבר פגשתי בו פעם."
"שאל אותו על הדרך לחייבר," הציע אבו-בטאטה.
הצ'רקסי שאל אותו, והלה פרץ בשטף דיבורים כשהוא מצביע מזרחה, ועל גמלו הריק של אבו-טנק.
"הוא מכיר את המקום ומוכן להיות לנו מורה-דרך אם נשלם לו ונעמיד לרשותו את הגמל הריק של אבו-טנק."
"הוא מיהודי חייבר?" שאל אבו-בטאטה, "אִנְתֶ מִן יַהוּד-אִל-חַייבָּר?" גייס את מקצת הערבית שידע, או שכבר למד.
הבידואי נבהל ורקק, "לַא, לַא, אָעוּז בִּלְלָה!" – כלומר, לא, לא, אחסה באלוהים מפניהם. ומיד הסתובב אל הישימון הריק, כמתכוון להסתלק מעל פני השלושה, וכאילו אוהלו מצוי במרחק צעדים אחדים בלבד.
נכונותו זו של הבידואי הזקן להסתלק – שיכנעה את הצ'רקסי שאין הוא חפץ ברעתם, והוא קרא לו לעלות על גמלו של אבו-טנק ולעבור עימו לראש השיירה. הזקן עשה זאת מיד, ובזריזות מפליאה – מבלי להבריך את הגמל קפץ קפיצה אחת ונתלה ברגל על צווארו, ומן הצוואר אל הכר והדבשת כאילו מכיר הוא את הגמל מימים-ימימה.
 
המשך יבוא