הפעם האחרונה שבה ישראל הציגה באופן רשמי הצעה מדינית, היתה הצעתו של אולמרט לאבו-מאזן. היתה זו הצעה למדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 4.6.67 (עם "תיקוני גבול" הדדיים קלים) ובירתה – מזרח ירושלים, וכן קליטת מספר "סמלי" של "פליטים", כלומר תחילת לגיטימציה ישראלית לטענת "זכות" ה"שיבה".
הדבר הטוב היחיד בהצעה, היה העובדה שהיא נדחתה. היתה זו הצעה הרפתקנית, מסוכנת, המסכנת את ישראל ואת האינטרסים האסטרטגיים שלה.
על אף הזמן הרב שחלף מאז, וחרף העובדה שהפלשתינאים דחו את ההצעה – מעצם העובדה שמאז לא הוצגה אף עמדה ישראלית אחרת, זוהי העמדה הישראלית האחרונה, שנתפסת כנקודת המוצא למו"מ בין ישראל לפלשתינאים אם יתחדש בעתיד.
את ההצעה הזאת יש למחוק. למחוק, כלומר לא רק להסתמך על כך שהפלשתינאים דחו אותה וניתן להטיל עליהם את אשמת הסרבנות, אלא לגבש עמדה ישראלית רשמית חדשה. העמדה הזאת צריכה להיות שונה לחלוטין מרוח הצעותיהם של אהוד ברק ואהוד אולמרט, ומעמדות נתניהו-לבני במו"מ על תוכנית קרי.
מן הראוי שישראל תגבש מחדש תפיסה מדינית, המבוססת על מה שהיה הקונצנזוס הלאומי עד אהוד ברק. מי שהיטיב לבטא אותו היה רבין, בנאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג את מורשתו המדינית שכותרתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" ותוכנה היה הקווים האדומים במו"מ על הסכם הקבע, ובהם ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן במובן הרחב של המושג (כלומר כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסייה הפלשתינאית) תהיה ישראלית, ויחוזקו גושי היישובים הישראליים ביהודה ושומרון. יש לציין, שכאשר פירט רבין את האזורים שעליהם נעמוד במו"מ, הוא הוסיף שתי מילים נוספות, "לא כולם", כלומר יש אזורים נוספים שעליהם היה בכוונתו לעמוד.
העקרונות הללו הם בסיס ההסכמה הלאומית הישראלית, שאותה ריסק אהוד ברק בלכתו לקמפ-דיוויד בשנת 2000, כשהפך כל "לאו" של רבין ל"הן". כיוון שהן הצעתו של ברק, הן הצעת אולמרט, הן מתווה קלינטון והן תוכנית קרי נדחו בידי הפלשתינאים, הגיעה השעה לחזור לבסיס הקונצנזוס הלאומי. אולם הפעם בדרך שתעגן אותו באופן מהותי ומשמעותי, באמצעות סיפוח לריבונות ישראלית, כלומר החלת החוק והמשפט הישראלי על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות.
מי כמונו, תושבי הגולן, יודעים עד כמה חשובה הריבונות על שטח שבעבר הוגדר כ"מוחזק". חוק הגולן (1981) הפך את הגולן לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל לכל דבר ועניין, ואותנו לאזרחים שווי זכויות במדינתנו. מן הראוי שכך יהיה גם בגושי ההתיישבות ובבקעת הירדן.
למעלה מ-37 שנים חלפו בין חוק הגולן לבין ההכרה האמריקאית בו. לאורך כל השנים, הכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן, נראתה כחלום בלתי מציאותי.
רבים הסיכויים, שהממשל שהכיר בריבונותנו על הגולן, יכיר גם בריבונות שנחיל על בקעת הירדן רבתי ועל גושי היישובים, הפעם בלי שנמתין 37 שנים. מדינאות אמיתית, היא היכולת לנצל שעות כושר לקידום מצבה המדיני של ישראל. ממשל טראמפ מהווה חלון הזדמנויות ליוזמה מדינית ציונית, של סיפוח בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות לריבונות ישראל. מן הראוי שלא נחמיץ את ההזדמנות.
כאשר אני מדבר על גושי היישובים, אני משתמש במושג אמורפי. תחת הכותרת הכללית הזאת, יש מנעד רחב של אפשרויות, החל בגישה המצמצמת, שהופיעה גם בהצעות ברק ואולמרט (אך תמורתה הוצע פיצוי לפלשתינאים בדמות שטחים ריבוניים של ישראל בתוך "הקו הירוק", במסגרת "חילופי שטחים") ועד גישה מרחיבה הרבה יותר. אני דוגל בהגדרה המרחיבה. אם נלך למהלך של סיפוח, ראוי להגיע להסכמה רחבה על הגדרת גושי ההתיישבות.
סיפוח חלק משטחי יו"ש – אינו רק הצהרה על השטחים שנספח, אלא גם על השטחים שלא נספח. יש בכך אמירה, ששטחים אלה פתוחים למו"מ על גבול השלום, ברגע שיהיה פרטנר ירדני-פלשתינאי לשלום אמת המבוסס על פשרה.
ומה באשר ליישובים המבודדים שמחוץ לגושים? כל עוד אין שלום, אין כמובן מקום לדיון על קיומם ויש לאפשר בהם את החיים הנורמליים. אם וכאשר נדון בשלום אמת, ברור שעקירת יישובים יהודים או ערבים סותרת את עצם המושג שלום. אם יהיה הסכם שלום, יוכלו אותם יישובים לבחור בין מעבר לגוש ההתיישבות הקרוב שיסופח לישראל, או להישאר על מכונם תחת ריבונות זרה.
אני מאמין, שסיפוח בקעת הירדן וגושי ההתיישבות הוא צעד שיחזק את מדינת ישראל, את ריבונותה, את ביטחונה ויחדש את ההסכמה הלאומית הרחבה. צעד כזה עשוי להיות הבסיס המדיני לממשלת אחדות לאומית שבמרכזה כחול-לבן והליכוד.
 
2. האתגר של כחול לבן
בבחירות אפריל זכתה כחול לבן בהישג אדיר – מפלגה שזה עתה קמה וטרם הספיקה להתארגן, זכתה ב-35 מנדטים. כחול לבן הוכיחה שהיא האלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו. אבל לא היה די בהישג זה כדי לנצח בבחירות ולהקים את הממשלה החדשה. לא בכדי, הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על נתניהו ואף העניק לו הארכה. אלו היו תוצאות הבחירות ותוצאות סבב השיחות של הנשיא עם נציגי הסיעות בכנסת. אמנם, אחרי כישלונו של נתניהו בהרכבת הממשלה, על פי החוק והמסורת הממלכתית והדמוקרטית, היה על נתניהו להודיע לנשיא על כישלונו והנשיא היה מטיל את המשימה על גנץ. הדבר נמנע עקב מחטף הבחירות של מי שמאמין ש"המדינה זה אני" והשלטון רשום על שמו בטאבו, אך יש להודות שסיכוייו של גנץ להקים ממשלה לא היו טובים.
בחירות ספטמבר הן ההזדמנות של כחול לבן להגביר את כוחה ולנצח. נכון לעכשיו, על פי הסקרים, עומדת כחול לבן על 29-30 מנדטים. מצד אחד, הדבר מעיד על כך שיש לכחול לבן ציבור מצביעים גדול, יציב, ושגם כעת היא האלטרנטיבה היחידה. אבל מצד שני, במקום להגביר את כוחה, בינתיים היא מאבדת מכוחה 5-6 מנדטים. נכון לעכשיו, אם יש סיכוי שכחול לבן תרכיב את הממשלה הבאה, הדבר הוא פחות בזכותה, אלא בזכות ליברמן, וזה לבטח לא המצב הרצוי לכחול לבן.
האתגר של כחול לבן, הוא להגביר את כוחה ולהוסיף לפחות 5 מנדטים מעבר לתוצאות הבחירות הקודמות. כדי להשיג זאת, עליה לרכוש את אמונו של ציבור מתוך האלקטורט של הליכוד והציונות הדתית. כחול לבן היא הכתובת למצביעי כולנו, שבחרו במי שבידל עצמו ממחנה הימין בהגדרתו כ"ימין שפוי", והוכיח את עצמו ככזה בכנסת הקודמת בסיכול יוזמות רדיקליות שחתרו תחת מדינת החוק כמו החוקים שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק. כעת, כאשר כחלון וחבריו התבוללו בליכוד, על כחול לבן למשוך את מצביעי כולנו לתמוך בהם.
יעד אלקטורלי נוסף הוא הזרם הליברלי בציונות הדתית, שהצביע לימין החדש בבחירות אפריל והעניק להם יותר מ-3.5 מנדטים, שלא היה די בהם כדי לעבור את אחוז החסימה אך הם כוח משמעותי. החיבור של שקד ובנט עם החרד"לים הוא הזדמנות לכחול לבן למשוך קולות מן הציונות הדתית הפתוחה והמתונה. כאלה הם גם מצביעים מסורתיים לליכוד שמאסו בהשחתה הציבורית שמוביל נתניהו.
בבחירות אפריל נכשלה כחול לבן בניסיונה למשוך את קולות הציבור הזה. בחירות ספטמבר העניקו לה הזדמנות שנייה. רק משיכת קולות ממאגר מצביעי הימין יחולל את המהפך. אם ברצונה להצליח בהזדמנות השנייה, על כחול לבן למצב את עצמה אחרת מכפי שהצטיירה במועד א'. כיוון שכחול לבן החליטה להשאיר את רשימתה ללא שינוי, כולל הרוטציה שלבטח עלתה לכחול לבן ב-3-4 מנדטים, השינוי לא יהיה פרסונלי. יש לחולל שינוי אחר.
השינוי הרצוי הוא ניתוק הקשר הגורדי המכונה "שמאל-מרכז" ומיצובה של כחול לבן כגוש המרכז, הנפרד הן מגוש השמאל והן מגוש הימין. בבחירות אפריל הצליח נתניהו להנחיל בקרב הציבור את האגדה שכחול לבן היא "שמאל חלש", ולכן אנשי הימין המתון והציונות הדתית המתונה לא בחרו בכחול לבן ודבקו במפלגות "הגוש". אך אין זו רק הצלחת הנראטיב של נתניהו, אלא כישלון הנראטיב של כחול לבן. כחול לבן לא הצליחה לייצר נראטיב חלופי שימשוך את קולות הימין המתון, הממלכתי. זה האתגר של כחול לבן בבחירות ספטמבר.
על כחול לבן להתנער מהדימוי של "חלק מגוש מרכז-שמאל". לא רק נתניהו הצליח למצב את כחול לבן כ"שמאל חלש", אלא גם השמאל שדיבר על כחול לבן כחלק מהגוש, האשים אותה ב"ירי בנגמ"ש" כשהיא ביקרה אותו. גם התקשורת הציגה את כחול לבן כחלק מ"גוש מרכז-שמאל". וגם חלק מכחול לבן, כולל חלק מהנהגתה דיברו בסגנון זה. אם כחול לבן היא חלק מ"גוש מרכז-שמאל", מצביעי הימין הממלכתי והציונות הדתית הממלכתית, לא יתמכו בה.
כדי לעמוד באתגר האלקטורלי ולנצח בבחירות, על כחול לבן למצב את עצמה כמפלגה שתחדש את ההסכמה הלאומית ותיצור מחדש את המיינסטרים הציוני, דמוקרטי, ממלכתי. שעה שהימין נגרר אחרי הסמוטריצ'ים ונותן לגיטימציה לתועבה הכהניסטית ונלחם במדינת החוק ובמוסדותיה ובשעה שהשמאל דבק בהרפתקנות מדינית מסוכנת למרות שנוסתה וכשלה פעם אחר פעם, מסרב לחשב מסלול מדיני מחדש, נגרר אחרי השמאל הקיצוני ונותן לגיטימציה לגורמים אנטי ישראליים כמו שוברים שתיקה ולפוסט-ציונות – החברה הישראלית נקרעת למערכת דו-קוטבית, הולכת ומקצינה, הולכת ומסלימה את הסכנה לקרע סופני בעם. האתגר של כחול לבן הוא להוות אלטרנטיבה לקרע הזה.
אנשי הימין הממלכתי הסולדים מן ההקצנה במחנה שלהם ואינם שותפים לפולחן האישיות לנתניהו וללגיטימציה לשחיתות ולהשחתה, יבלעו את הרוק, יסתמו את האף ויצטיידו בשקית נגד בחילה, אך שוב יצביעו למפלגותיהם הוותיקות, אם האלטרנטיבה היחידה תהיה "חזון שתי המדינות בקווי 4.6.67" ומלחמת חורמה נגד חוק הלאום. אם כחול לבן תצטייר כחלק מן המחנה שזה הדגל שלו, הוא לא יהווה חלופה בעבורם.
מצע כחול לבן רחוק מאוד מהחזון המדיני של השמאל הישראלי, אך כמה אנשים קוראים את המצע? על כחול לבן להשמיע ברמה קול מדיני נבדל לחלוטין מזה של מפלגות השמאל. ביקורם של גנץ ויעלון בלוויית ח"כים נוספים מכחול לבן בבקעת הירדן, והצהרותיהם הברורות והחד משמעיות, על כך שבקעת הירדן תהיה ישראלית לעד, הבהרתו של יעלון שמדובר בבקעת הירדן במובנה הרחב והמקסימליסטי, קריאתם להתיישבות יהודית רחבה בבקעת הירדן, ביקורתם על מחדלי ממשלת נתניהו בבקעת הירדן והודעתם שיפרסמו בקרוב תוכנית לאומית לחיזוק ההתיישבות בבקעת הירדן – היא צעד ראשון בדרך הנכונה. הביקור הזה זכה לסיקור נרחב. זאת הדרך.
על כחול לבן לזהות את עצמה עם תוכנית מדינית ריאלית, ניצית, שמזוהה עם בקעת הירדן, עם גושי ההתיישבות, עם ירושלים השלמה, עם הגולן. המסר הזה צריך להיות מסר מרכזי בקמפיין שלה.
אל לה, לכחול לבן, לעמעמם מסרים, כפי שעשתה בבחירות אפריל, כדי לא לאבד את קולות "המצביעים האסטרטגיים", אלה שאינם תומכים בהשקפות המרכז, אך תומכים בכחול לבן כיוון שהיא האלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו. אדרבא, דווקא חידוד מסריה יעצים את היותה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו, ולכן רבים מן "המצביעים האסטרטגיים" ימשיכו לתמוך בה גם אז.
כדי למצב את עצמה כמפלגת ההסכמה הלאומית, על כחול לבן ליזום צעד מדיני משמעותי שייצור את מפת ההסכמה. עליה ליזום את החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון.
 
3. צרור הערות 4.8.19
* למרות מבחן התוצאה – במבחן התוצאה, הציונות הדתית לא תוכתם בבחירות הקרובות בזוהמה הכהניסטית. סוף טוב. הכול טוב? ממש לא. הכהניסטים לא נכנסו לרשימה בשל מחלוקות כיסאולוגיות, ולא כיוון שהם מצורעים ומוקצים מחמת מיאוס. עובדה זו היא חרפת הציונות הדתית.
האם שקד ובנט תימרנו את המהלך כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ? ייתכן. אני מקווה. אבל מנהיגות אינה נבחנת בכושר תמרון, אלא ביכולת להנהיג בגאון בדרך הנכונה, כלומר באמירה ברורה שכהניסטים מחוץ לתחום. בכך שקד נכשלה.
 
* כתם – העובדה שראש ממשלת ישראל, ממשלת המדינה היהודית, עשה לילות כימים באובססיה חולנית, כדי להבטיח שהתועבה הכהניסטית תיכנס לכנסת, אינה רק כתם על נתניהו, אלא על מדינת ישראל.
איני חושד, חלילה, בנתניהו, שיש לו סימפטיה לחיה הכהניסטית. אני משוכנע שהוא סולד מהכהניסטים לא פחות ממני. אבל הוא רוצה אותם בפנים, כי הוא סומך עליהם ב-100% שיתמכו ללא סייג בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. והמטרה הזאת מקדשת את כל האמצעים, מטהרת את כל השרצים, מכשירה כל טומאה.
מי שניסה לדחוף את בן גביר החלאה לכנסת, אינו ראוי עוד להנהגה לאומית.
 
* את מי נתניהו מריץ – חודש לפני רצח רבין, נופף הכהניסט הארור איתמר בן גביר בסמל שחבריו הבריונים והוא תלשו מרכבו של רבין בפני מצלמות הטלוויזיה, ואיים שבפעם הבאה הם יגיעו לרבין עצמו. ולאסוננו, אכן הם הגיעו, כעבור חודש, לרבין עצמו. את החלאה הזאת מנסה ראש ממשלת ישראל להכניס לכנסת.
 
* האם הכהניסטים כהניסטים? – איך חסידים שוטים של נתניהו מיישבים את הדיסוננס בין סלידתם מהחיה הכהניסטית לבין החובה הדתית להצדיק כל מה שעושה נתניהו, כולל ניסיונו האובססיבי להכניס את הכהניסטים לכנסת? הם מדקלמים דף מסרים כלשהו על פיו הכהניסטים אינם כהניסטים. כן, כן, הם מדקלמים שבן גביר וחבריו אינם כהניסטים. וח"כ ביטן בלי בושה אפילו חזר על המסר בראיון רדיו.
אז חשוב לזכור, עוצמה כהניסטית (אני מתקשה להדביק את המילה "יהודית" למה שמריח כהניזם) היא הגרעין הקשה, של הגרעין הקשה, של הגרעין הקשה של החיה הכהניסטית. מנהיגי הכהניזם בימינו, תלמידיהם וממשיכי דרכם של כהנא וגולדשטיין, הם ראשי "עוצמה ..." – בן גביר, בן ארי, ברוך מרזל ומנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין.
אגב, בין המדקלמים את השקר, יש כאלה שכבר מאמינים לו.
 
* בלוק טכני – הרב דרוקמן התראיין ל"קול ישראל" והביע תמיכה בהצטרפות עוצמה כהניסטית לרשימת הימין המאוחד. שאלה אותו המראיינת אם נראה לו הגיוני ששקד ובנט יישבו באותה מפלגה עם הכהניסטים. השיב הרב דרוקמן, שהם לא באותה מפלגה. "זה רק בלוק טכני. רק עד הבחירות. אח"כ הם יהיו באותה כנסת. כפי שאנו באותה כנסת עם מרצ ועם הרשימה המשותפת."
ואללה. על פי אותו עיקרון יכול הימין המאוחד להקים "בלוק טכני" עם חנין זועבי.
אגב, ראוי לציין שכאשר אבי אבות הטומאה הכהניסטית היה ח"כ, סיעת "מורשה" בהנהגת הרב דרוקמן הצביעה בעד החוק הפוסל את השתתפותם בבחירות וכאשר "הרב" עלה לנבוח מהדוכן, הוא קם ועזב את המליאה יחד עם שאר 119 הח"כים.
 
* סממן של אחריות – לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לשער כיצד סמוטריץ' היה משתלח בהחלטת הקבינט לאשר בניית מאות יח"ד לפלשתינאים בשטח C, אלמלא היה בעצמו חבר בקבינט, שהצביע בעד ההחלטה. אני דווקא שמח לגלות בו לפתע סממנים של אחריות.
 
* סקסיזם דוחה – פוסט המופץ ברשתות החברתיות, עליו חתום גלעד סושרד (איני יודע מי הנ"ל), מציג את התמונה המשותפת של איילת שקד, הרב רפי פרץ, סמוטריץ' ובנט, והכיתוב: "עוד פעם שלושה בחורים עם כיפות על בחורה אחת. לא לומדים כלום מאיה נאפה."
ה"דחקה" הזאת היא התגלמות המיזוגיניות. זהו סקסיזם דוחה; התייחסות מגעילה כלפי אישה מנהיגה. הרי אישה יפה צריכה להיות פוסטר בלוח מודעות במוסך. לא מנהיגה פוליטית.
 
* משילות – כאשר נתניהו וליברמן רקחו, לפני שנים אחדות, את העלאת אחוז החסימה, הם תירצו זאת בפֶּטִיש ה"משילות". ומרוב משילות, נגררנו למערכת בחירות חוזרות, ואנו עוד עלולים להיגרר למערכה שלישית.
 
* למה אורלי לוי נמנעה? – בראיון לרדיו אמר עמיר פרץ שבהצבעה על חוק הלאום בני בגין ואורלי לוי אבוקסיס הם היחידים מן הקואליציה שנמנעו. בניגוד לטענתו, אורלי לוי אבוקסיס לא היתה ח"כית בקואליציה אלא באופוזיציה. הוא רצה לשדר ל"בייס" שאורלי לוי התנגדה לחוק בחריפות, עד כדי הפרת המשמעת הקואליציונית. כלומר, ההימנעות היא בעצם הצבעה נגד. אבל הפירוש האמתי של הצבעתה הפוך – בהצבעה שהתפרשה והוצגה כמבחן כוח של הקואליציה, היא לא התנגדה אלא נמנעה, חרף שיבתה באופוזיציה. מכאן אני מסיק שהיא תמכה בחוק, אבל כיוון שהיא באופוזיציה היא נמנעה.
 
* יוצרים מחדש את ההסכמה הלאומית – בפסגת קמפ-דיוויד (2000) שבר אהוד ברק את בסיס ההסכמה הלאומית הישראלית, בקבלו את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), בהציעו לחלק את ירושלים ובהצעתו לסגת מבקעת הירדן. מאז, המאפיין הרעיוני של ה"שמאל" המדיני בישראל, מ"קדימה" לשעבר והיום ממפלגת העבודה ומטה, הוא דבקות ברעיון הזה, למרות שהפלשתינאים דחו אותו ולמרות קציר הדמים שהדרך הזאת המיטה עלינו.
הצהרת הנאמנות של כחול לבן לבקעת הירדן, בביקורם בבקעה של גנץ ויעלון, חשובה מאוד והיא נדבך מרכזי בקימומה ושיקומה של ההסכמה הלאומית בישראל, שבעיניי היא אחד האתגרים הלאומיים החשובים ביותר של כחול לבן כמפלגת מרכז.
דבריהם של מנהיגי כחול לבן חשובים ביותר. הם דיברו על חידוש ההתיישבות הרחבה בבקעת הירדן, הם דיברו על תיקון מחדלי הממשלה שמזניחה את הבקעה, יעלון הביע מחויבות להגדרתו של רבין על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג" (כלומר כולל המעלות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסייה הפלשתינאית הצפופה).
זו אמירה חשובה מאוד. אני הייתי מוסיף עליה התחייבות להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.
 
* שלום שלום – שר הדתות הירדני החליט לסגור את מתחם קבר אהרון הכהן, בשל אירוע חמור במיוחד שקרה בו, המסכן את שלום הממלכה. יהודים התפללו בו, רחמנא ליצלן.
חופש הדת, מסתבר, אינו חל על יהודים, במדינה עימה אנו חתומים על הסכם שלום, ואנו משקים אותה בכמויות מים כפולות מאלו שאנו נדרשים בהסכם השלום. שלום עאלק.
 
* המטרידן הבריון – עוכר הדין ברק כהן הוא בריון, פרחח, אלים; הנושא את שם ה"אקטיביזם החברתי" לשווא, כהגדרה מכובסת לתאוות הפרסום והביריונות שלו. ההטרדות החוזרות ונשנות של הגורמים שהוא מסמן כאויבים (שרובם, אגב, לא בדיוק אהודים עליי) הן בלתי נסבלות, שמדינת חוק אינה יכולה להשלים איתם.
הפעם הוא הגדיש את הסאה, בהטרדת בנו של ראש הממשלה אבנר נתניהו. אבנר נתניהו הוא אדם פרטי, השומר על פרטיותו, ולכן בניגוד לאחיו, אין ולא יכולה להיות כל הצדקה לכל התקפה עליו, ובוודאי לא להטרדה. הטרדות אינן לגיטימיות גם כאשר מדובר באישי ציבור, ובוודאי כאשר מדובר באדם פרטי שכל "חטאו" הוא העובדה שהוא בנם של הוריו.
על החברה להוקיע את המטרידן הביריון.
 
* מה לזה ולהדתה? – ככותב ותיק, אני מודע לכלל, שכאשר אני כותב משהו באירוניה, עליי לקחת בחשבון שיש קוראים שלא יבינו את האירוניה. כך קרה עם אביבה קם בדברים שכתבתי על ה"הדתה". אבהיר את כוונתי.
כל סיפור ה"הדתה" בחינוך הוא המצאה. אין הדתה ואין שמדתה. מאיימים עלינו בדחליל. להיפך, יש במערכת החינוך התרחקות מן המסורת. כך שללא האירוניה, ברור שתשובתי לשאלתה של קם "מה לזה ולהדתה", היא שבין הסיפור שסיפרתי לבין הדתה אין ולא כלום.
 
* הרכלן – ירון דקל ואריה גולן (להלן – הרכלן) יושבים באולפן "כאן ב'", ופתאום שואל הרכלן את דקל, בשידור, מול מיקרופון פתוח: "אתה יודע שאשתו של הרב פרץ היא גיורת הולנדית?"
דקל הופתע, "לא, לא שמעתי על זה."
אחרי דקות ספורות התברר שלא גיורת, לא הולנדית, סתם מישהו אמר משהו למישהו, אולי בכלל הרכלן שמע משהו על מישהו אחר, ורץ לספר לחבר'ה בשידור חי. ואחרי שהתברר שאין לכך שחר, הרכלן אמר שזאת היתה טעות והמשיך הלאה, כאילו נפנף איזה זבוב טורדני. איזה חוסר מקצועיות.
(אגב, ואם היא אכן גיורת הולנדית – אז מה? יש בכך איזו בעייה? בוודאי שלא בעיניי, ואני משוכנע שגם לא בעיני הרכלן. אבל הוא שמע רכילות, ולא ירכל?)
 
* על ירידת הדורות ואוטו-אנטישמיות – לפני כ-25 שנים למדתי בתוכנית ללימודי השואה במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית. המרצה הראשי בתוכנית היה ראש המכון, חוקר השואה הדגול, פרופסור יהודה באואר, בכיר חוקרי השואה בעולם, לימים חתן פרס ישראל. באואר הוא חוקר דגול, מרצה מחונן, למדתי ממנו המון.
עמדותיו הפוליטיות של באואר רחוקות מאוד מעמדותיי. הוא איש מפ"ם (המ"ם של מרצ), בעל עמדות מדיניות יוניות מובהקות. וכשהוא כותב מאמרים פוליטיים, איני מסכים עם אף מילה. אך זו מחלוקת בתוך המשפחה; משפחת הציונות. באואר הוא ציוני בלב ובנפש. והוא בין הראשונים שהגדירו את "האנטישמיות החדשה", המוסווה כאנטי ציונות או אנטי ישראליות, והוא נלחם נגד "היפוך השואה", הצגת קורבנות השואה, העם היהודי, כמחוללי שואה. בנושא זה הוא התעמת קשות עם פרופ' ליבוביץ' שכינה את צה"ל "צבא יודו-נאצי" ואת מי שעד היום נוקטים בדרך זו.
בשבועות האחרונים מתנהל מעל דפי "הארץ" קרב קשה ביותר בין פרופ' באואר לבין מי שיושב היום על כיסאו כראש המכון ליהדות בת זמננו – דניאל בלטמן. זה לא שנעליו של פרופ' באואר גדולות על בלטמן. בלטמן אינו ראוי ללקק את סוליות נעליו של פרופ' באואר. מאמר חז"ל "אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים" – כאילו נכתב על הסיטואציה שבה בלטמן הוא יורשו של פרופ' באואר. בלטמן הוא פוסט-היסטוריון אנטי ציוני, אנטי ישראלי, אלוף בהיפוך השואה; מפעל חייו האנטי-אינטלקטואלי הוא הצגת ישראל כנאצית. הוא לוחם בכל מאודו נגד הגדרת האנטישמיות של אייר"א, הברית הבינלאומית לזיכרון השואה, שכללה את האנטישמיות המוסווית, המופנית נגד מדינת היהודים, שכביכול אינה אנטישמיות. והוא לוחם בכל כוחו נגד החלטת הבונדסטג להגדיר את BDS כארגון אנטישמי. הוא פועל בעיקר בגרמניה נגד ההכרזה הזאת.
פרופ' יהודה באואר בן ה-93, יצא לקרב נגד המנוול הזה. פרופ' באואר, אחד המומחים הגדולים לחקר האנטישמיות, הגדיר את בלטמן בפירוש, ללא כחל ושרק, כמי שמציג עמדות אנטישמיות. בלטמן פירסם ביום שישי ב"הארץ" פשקוויל נגד פרופ' באואר. לכאורה הוא שומר על כבודו, אך למעשה משתלח בו בארסיות. הוא הגדיר את דבריו של באואר כ"לקוחים מעולמם האפל של טוקבקיסטים של הימין הקיצוני," וכמובן האשים את גישתו לחקר השואה בשמות הגנאי המקובלים על הפוסט-היסטוריונים האנטי ישראליים, כמו "פרספקטיבה יודוצנטרית." הרי איך אפשר להתייחס לשואה מנקודת מבט יהודית? מה הקשר בין השואה ליהודים?
בלטמן, לכאורה, שומר על כבודו של באואר, לכן במקום לכתוב את הגידופים ישירות, הוא אומר שמפאת כבודו הוא לא יכתוב עליו כך וכך. הנה דוגמה, לא יחידה: "קשה לי, רגשית, להסכין עם הרעיון כי זיקנתו של באואר מביישת את בחרותו" (מתאים לאנטישמי להתבטא בגילנות). ולמעשה הוא מאשים את באואר שהוא פשוט מקנא בו (ומנסח זאת "בעדינות" שהוא "מצר על כי נשכח מבאואר הכלל 'בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו'.")
לא. באואר לא מקנא בתלמידו. באואר מתבייש בכך שאת הכיסא שעליו הוא ישב בעבר מאייש היום אוטו-אנטישמי.
כך מגדיר בלטמן את הפיכת המכון ליהדות בת זמננו, למכון לאינדוקטרינציה אנטי ישראלית ואוטו-אנטישמית: "אנחנו מלמדים את ההיסטוריה של השואה במשולב עם תולדות הג'נוסייד, את ההיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל במשולב עם התייחסות לנכבה ולגישות ביקורתיות כלפי הרעיון הציוני, ואת תולדות האנטישמיות במשולב עם תולדות הגזענות לצורותיה."
אתרגם את הג'יבריש המכובס הזה לשפת בני אדם: "השואה היא בסך הכול פשע נוסף בשרשרת פשעים שאחד מהם הוא ה'נכבה', שעשו הציונים, והציונות היא גזענות וכמוה כאנטישמיות."
עם הרעל הזה שוטפים את מוחם של סטודנטים במדינת ישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים, במכון ליהדות בת זמננו, שבה זכיתי ללמוד ממורה דגול כפרופ' באואר, והיום היא נשלטת בידי נמושה אינטלקטואלית, תועמלן אנטי ישראלי נחות, השרלטן מכחיש השואה בלטמן.
 
* רקב אנטי אינטלקטואלי – בפשקוויל שפרסם דניאל בלטמן לפני שבועות אחדים, הוא תקף בחריפות את גרמניה, על החלטתה לקרוא לילד בשמו ולהגדיר את BDS תנועה אנטישמית. הכותרת והתוכן היו המסר ש"מסתבר שאין גרמניה אחרת."
כלומר, העובדה שגרמניה נלחמת באנטישמיות, מעידה שזו אותה גרמניה הנאצית.
זה מחריד. אבל מה שמחריד יותר, הוא שבפשקוויל האחרון שלו, שכוון נגד פרופ' יהודה באואר, בלטמן הבהיר בפירוש שזו לא רק דעה שהוא כותב כפובליציסט, אלא שזה התוכן והמסר הנלמד במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית, שהוא עומד בראשה. וזה כבר רקב אנטי אינטלקטואלי. מכון ללימודי שקר ועלילת דם אנטישמית, במוסד שבטקס הפתיחה שלו הגדיר אותו ביאליק: "היתד הראשונה לבניין ירושלים של מעלה."
 
* שבעה – קמתי מהשבעה על מות אבי. כדי לא להטריח את חבריי הצפוניים, ביום שובי הביתה ולמחרת, בשעות אחה"צ והערב, קיבלנו מנחמים בחצר ביתי. ואכן, באו רבים מאורטל, מן הגולן, הגליל והעמקים.
השבעה היא חוויה מיוחדת במינה. קודם כל, השהות המשותפת במשך שבוע שלם עם האחים, לאחר שנים רבות כל כך. ושנית, ההוויה הזאת של ישיבה בצוותא עם המנחמים שהבית המה מהם מבוקר על לילה. סביב האלבומים, הזיכרונות, הטקסטים של ההספדים ושל ראיון מקיף שערכתי עם אבי על סיפור חייו. מדברים, מספרים, נזכרים, שומעים עוד ועוד בשבחו. וגם גולשים לשיחות חולין, לצחוקים. נפגשים עם אנשים מתחנות החיים השונות – חברי ילדות, חברי הגרעין, חניכים, חברים מן המילואים, חברים ושותפים מן הפעילות הציבורית לאורך השנים. השבעה היא חוויה עצומה ומעצימה, שכעת אני רק מתחיל לעבד אותה.
השבעה משדרת לאבלים שהם אינם לבד. הם חלק ממשפחה גדולה, מחברים, מקהילה. הם חלק מקולקטיב גדול. האורחים אינם רק מנחמים, אלא משתתפים בצער. הם שותפים. וקל יותר לשאת את הצער, בידיעה של היות חלק מציבור רחב שהוא שותף.
חשבתי על דברי הניחומים המסורתיים "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד."
מה הקשר לשאר האבלים? הרי אנו נושאים אבל כל כך פרטי. אבל הראיה הרחבה הזאת, שאנו חלק מעם, שכל אחד חווה ויחווה בו אבל וצער, אך הוא קיים וממשיך להתקיים וימשיך להתקיים נותנת משמעות וכוח. ומעשיו הטובים של הנפטר, ותרומתו לכלל, ופעולתו למען הזולת, אינם מתים איתו, אלא נשארים איתנו, נשארים בעולם, נשארים באומה, והם חלק מבניינה. והם נשארים אתנו ומדריכים אותנו ומחייבים אותנו לבנות עולם טוב ומתוקן יותר.
 
* שתדעו שמחה – "שלא תדעו עוד צער," מאחלים לאבל. ולי יש קושי עם האיחול הזה. כי יש בחיים צער ומכאוב, קשיים ואבל. לא לחוות אותם, פירושו לא לחיות. לא בכדי, כשאנו מדברים על "עולם שכולו טוב," הכוונה היא למוות. כי החיים אינם רק טוב. במקום "שלא תדעו עוד צער," אני מעדיף לאחל "שתדעו שמחה."
 
* בבניין הגולן – בתא של אבא שלי בבית הכנסת שבו התפלל, מצאנו ערימה ענקית, מסודרת מאוד, של קבלות, מאמצע שנות השבעים ואילך, על תרומות (רבות מאוד) לבית הכנסת, לצדקה, לקופות גמ"ח, לקמחא דפסחא וכד'. מצאנו גם קבלה על הקידוש בבר המצווה של אחי (1979). וקבלה אחת קרובה לליבי במיוחד – קבלה על תרומה בסך 50 ל"י לישיבת הגולן, מכ"ח בשבט תשל"ו, 30.1.76. הנה, שמונה שנים בטרם עליתי לגולן, ארבע שנים בטרם הצטרפתי לגרעין להתיישבות בגולן, אבי הקדים ותרם לחיזוק ההתיישבות בגולן. בבניין הגולן ננוחם!
 
* כאוויר לנשימה – שואלים אותי חברים, איך זה שגם בזמן שישבתי שבעה המשכתי לכתוב, להגיב...
ואני תמה על השאלה. בזמן השבעה אכלתי? נשמתי? קל וחומר שכתבתי.
 
* ביד הלשון: אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר – העיתונאית נרי לבנה אמרה בשידור ברדיו שעל פי התורה מותר לחיילים לאנוס את נשות האוייב והזכירה את שם הקוד "אשת יפת-תואר." המראיינים ירון דקל ואריה גולן לא התייחסו לאמירה, ודומה שאינם מכירים את הביטוי והתייחסו לפרשנותה כאל "אחת שיודעת" – אולם היא ממש לא מדייקת.
כך נאמר: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים. וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ."
מקומם. התייחסות לאישה כאל שלל. "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" בלי לבחון אפילו את האפשרות האם היא חפצה בך. נורא ואיום.
יחד עם זאת, אני מציע לא לקרוא זאת קריאה אנכרוניסטית, אלא על רקע הנורמות של התקופה. כן, באותה תקופה האישה נחשבה, בכל העולם, רכוש של הגבר. ו"בימים ההם" (ויש חברות שגם בזמן הזה), במלחמה, אונס נשות האוייב היה נורמה מקובלת, מובנת מאליה, חוק טבע. ואישה שנאנסה – אסורה לכל חייה. חוק הטבע הזה הוא נקודת המוצא של המצווה האמורה. למעשה, באה התורה להטיל מגבלות חמורות על חוק הטבע הזה.
היא אינה מתירה אונס, אלא נשיאת האישה היפה לאישה. כבר המגבלה הזאת, תצמצם מאוד את מקרי האונס, למינימום. ובאשר לאותה אישה – הלוחם החושק בה מצווה לאפשר לה להתאבל במשך חודש, בטרם יורשה לקיים אתה יחסי מין. יש בכך מסר של התחשבות בה וברגשותיה כאדם וכאישה. זאת, בתקווה שבמשך הזמן, לאחר שוך הקרבות, לאחר שחזר לביתו, לאשתו, למשפחתו ולשגרה, יחזור בו מרצונו ומכוונתו. ואם אכן יחזור בו, בניגוד מוחלט ל"חוק הטבע" של עידן העבדות, אסור לו למכור אותה לשפחה או לזנות, אלא עליו לשחרר אותה. בנורמות של התקופה, זהו חוק הומאני מאוד.
בנורמות של ימינו, זה חוק מזעזע, נורא ואיום. דבקות פונדמנטליסטית בחוק הזה היא אפשרות בלתי נסבלת. רוח החוק הזה, היא התביעה מעצמנו להיות תמיד יותר אנושיים, יותר מוסריים, ביחס שלנו לאוייב, מן הנורמות של הסביבה ושל התקופה. (ואנו אכן כאלה, למרות שיש כאלה שמנסים להתאים את עצמנו לנורמות הסביבה).
אורי הייטנר