אני מבקש להגיב ברשימה זאת על דבריו של מנשה בן-מאיר במאמרו "לא לשינון" ("קשר עין", ביטאון ארגון המורים, גיליון 289, מאי 2019) – באמת התלמידים, וגם המורים, לא רוו נחת בשיטת ההוראה הקלאסית, בה נדרשו התלמידים ללמוד בעל-פה שירים שלמים, פרקי תנ"ך שלמים, נוסחאות במתמטיקה, חוקים בפיזיקה, תאריכים ושמות אישים בהיסטוריה. נכון ויציב, אבל ביטול השינון בכלל איננו רצוי, ולדעתי, הוא ממש בלתי אפשרי.

התיאורטיקנים מהאקדמיה המעדיפים "חשיבה במקום שינון," הם עצמם, כשמבקשים לקבל מועמדים ללימודים אקדמיים, בוחנים אותם בחינות פסיכומטריות, הבנויות ברובן על ידע שנרכש בזיכרון לאורך שנים בבית הספר ובלימוד העצמי, ורק חלק קטן מהבחינות האלו בנוי על מה שמוגדר כ"חשיבה". הדוגלים בחשיבה במקום בשינון מתכוונים לחשיבה יישומית, לדוגמה: המורה לימד את התלמיד כיצד לנתח שיר, ובידע הזה, ובכלים האלה התלמיד ייגש לשירים אחרים ויוכל לנתח אותם באופן עצמאי – מניסיוני כאיש חינוך, אני סבור שמדובר בחלומות באספמיה – רק בודדים, יחידי סגולה, ינסו להתבשם בעולם היפה של אמנות השירה – הרוב יחמיץ אותו לחלוטין.

ולא רק זאת, נניח שהמורה מלמד איך לנתח שיר, ומדגים על פי "אל מלא רחמים" של עמיחי – אין הרי שום סיכוי שהתלמיד יוכל ליישם את הכלים שקיבל בשיר של עמיחי כדי לנתח שיר של יונה וולך או של דויד אבידן. הרעיון ללמד חשיבה הוא יפה רק בתיאוריה, המציאות הרבה יותר מורכבת. מוטב שהתלמיד ילמד עם המורה מלבד עמיחי – גם יונה וולך ודוד אבידן, כשמובהר לו שהיפה בשירה הוא שכל משורר בורא שפה ותבניות פיגורטיביות חדשות, שעל הרוב לא ניתן לחזותן מראש.

ועוד דבר: המורה איננו אמור, וגם איננו מסוגל, ללמד את התלמיד שיהיה בעל חשיבה עצמאית כמו ישעיהו הנביא, כמו סוקרטס, כמו אוקלידס, כמו פיתגורס, כמו שקספיר, כמו דוסטוייבסקי, או כמו עגנון שלנו. אלה אינם זקוקים למורים כדי להיות מי שהם. אדרבה, מורים, למרות רצונם הטוב וכישרונם הפדגוגי, עלולים אפילו להפריע לבעלי החשיבה העצמאית.

אבל המורים יכולים לעשות למען התלמידים דבר גדול: לתת להם מושג מי היו ישעיהו, סוקרטס, אוקלידס וכו', מה היה חידושם, ובמה הועילו לקידום תרבות האדם. המורה מסוגל וחייב, לדעתי, להציג בפני התלמידים פיסות מתרבות העבר, מבלי להתיימר ללמד אותם לחשוב. זאת משימה שהיא גדולה מדי לא רק על המורה, אלא גם על גאון חשיבה כמו סוקרטס שבדיעבד לא הצליח בה, ועל "חטאו" זה גזרה עליו אתונה מוות בשתיית רעל.

 לא רק המורה איננו מסוגל להקנות חשיבה יישומית, גם גדולי המומחים בתחומיהם אינם מסוגלים לעשות כן, כי הכלים לחשיבה מן הסוג הזה הם תמיד כלים מיושנים, כלים של אתמול, שאינם מסוגלים לחזות את המחר. גאוני הביטחון שלנו חשבו על מלחמת העתיד על פי הניסיון של מלחמת העבר, כלומר, התיימרו לחזות את העתיד (מלחמת יום הכיפורים) על פי נתונים של מלחמת  העבר (מלחמת ששת הימים). אירועים דומים קורים גם בכלכלה – מומחים גדולים בכלכלה אינם מסוגלים לחזות משברים פיננסיים עתידיים, למרות שכביכול למדו באקדמיה לחשוב.

אם נתבונן סביבנו, ניווכח שכמעט אין מקצוע שניתן לשרוד בו בלי שינון: לא יעלה על הדעת שמכונאי יאמר ללקוח שעליו לעיין בחוברת ההדרכה כדי לדעת איך לתקן את המכונית. הוא חייב לדעת בעל-פה את כל חלקי המנוע, ואת דרכי הטיפול והתיקון. זמרים ונגנים משננים אינספור פעמים את מה שהם עומדים לבצע מול קהל. רופא חייב לדעת בעל-פה את כל אברי הגוף, את כל המחלות ואת דרכי ריפויין. לא יעלה על הדעת שהוא יבקש מהפציינט להמתין מעט עד שיתעדכן באינטרנט. כנ"ל רוקח – הוא רואה את מרשם הרופא, ומיד ניגש למגירה המתאימה, ומוציא את התרופה המבוקשת. לא יעלה על הדעת שעורך דין יבקש מהשופט להמתין עד שהוא ימצא בגוגל את פסק הדין התקדימי הנוגע לדיון. השופט יסלק אותו מהאולם בבושת פנים. עורך הדין משנן היטב את כל החוקים ופסקי הדין הנוגעים למקרה הנדון בבית המשפט.

ואיך קרה שכל בעלי המקצועות הנ"ל שיננו בעל-פה טונות של חומר שניתן למצוא אותו בספרים ובאינטרנט? פשוט מאוד: הם רצו בכך, הם בחרו במקצוע שהם חפצו בו, למרות הצורך בשינון. כשהנושא קרוב ללב – מסתבר שהשינון הוא כורח ובחירה כאחד.

מה המסקנה? המסקנה היא שהשינון הוא מאבני הבסיס של התרבות, בלעדיו אנחנו מחנכים בורים ועמי ארצות שאין להם מושג מה כתבו סופוקלס, שקספיר, דוסטוייבסקי, מה חידשו אוקלידס ופיתגורס, מה חידשו ניוטון ואיינשטיין, מה הגו אפלטון וקנט, וכן מה תרמו אושיות תרבות שלנו – מקרא, משנה, תלמוד, רש"י, רמב"ם שפינוזה, בובר.

אם המורה יצליח לגרום לכך שהתלמיד יאהב את החומר שהוא מלמד – הפסוקים, בתי השיר, הנוסחאות והתאריכים – ייקלטו מאליהם בליבם ובמוחם של התלמידים, וייתכן שאפילו לא יהיה צורך להפקיד שיעורי בית ללמוד בעל-פה. יש מורים כאלה – אני מעיד על כך מניסיוני רב השנים בשדה החינוך. דוגמה לעניין ארשה לי להביא מקורות חייה של נעמי ספיר (לימים – נעמי שמר): הכיתה שלה העריצה את המורה עמינדב, שלימד אותם את האידיליה של דוד שמעוני (אז קראו לו עדיין שמעונוביץ') "ביער בחדרה", וכל הכיתה ראתה איך המורה האהוב מתרגש מהטקסט, וכשאמר שיעשו לו נחת רוח אם ילמדו בעל-פה 10 שורות מהאידיליה – נעמי וחברתה זאבה רצו בהחלט לעשות לו נחת רוח, ולמדו בעל-פה את כל האידיליה (11 עמודים!)**. ברור שנעמי שמר יש רק אחת, אבל מורות ומורים אהובים כמו עמינדב יש המון, ואין לי ספק שהשינון בשיעוריהם לא ייחשב לטרחה מאוסה.

*) על נושא השינון כתבתי ב"קשר עין" גיליון 85, פברואר 1999; שם המאמר "על שינון ועל חשיבה". הנושא מופיע גם  בספרי "עם הפנים אל המורה – אסופת מאמרים בנושאי חינוך והוראה", הוצאת ירון גולן 2002, עמ' 22-17.

**) ראו ספרי לבני הנעורים "הנערה מכנרת – סיפורה של נעמי שמר", הוצאת דני ספרים 2002, עמ' 19-18.