סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

בהוצאת "עם עובד" 1997

האומנם אכזבה מהתקבלות "קמשונים"?

חרף קבלת-הפנים הנלהבת שעורכים לה אשר ברש ויעקב רבינוביץ ב"הדים" מראשית כתיבתה, חרף הופעת "קמשונים" בהוצאת "הדים" (כניראה במימונה של אסתר), וחרף המעמד המרכזי שיש לאסתר מבחינה חברתית בקרב ידידיה בקהיליית הסופרים והציירים בתל-אביב – איש מהם (למעט אולי ליכטנבוים) אינו כותב על ספרה. אפילו האסון שנחת עליה עם מות בעלה חודשים ספורים לפני צאת הספר לאור – אין לו שום ביטוי נדפס של השתתפות חברית או התייחסות לספרה החדש; אולי גם משום שעם צאת הספר היא שוהה בפאריס. ובכלל, הז'אנר של כתבות וראיונות, שכמו נוצר כדי להציג עתה את שירתה ואת סיפור-חייה – אינו מקובל באותה תקופה.

חמש רשימות-ביקורת מתפרסמות על "קמשונים" לאחר הופעתו – מאת ב. פרי ("בוסתנאי", יולי, 1930), י. ליכטנבוים ("מאזניים", אב, תר"ץ, 1930), ש. באס ("הדאר", אלול תר"ץ, 1930), מ. קליינמאן ("העולם", נובמבר 1930), ועוד רשימה מאת שמעון גינצבורג ב"דאר היום" (טבת תרצ"ד, 1934. וכאשר זו מתפרסמת בספרו "במסכת הספרות", ניו-יורק, תש"ה, מצויין שנכתבה ב"ירושלים, תרצ"ב", 1932).

הרשימות מתנודדות בין סלחנות אוהדת והתפעמות תמימה ומתפייטת – לבין ביטול ולעג (קליינמאן). השבחים מתייחסים בעיקר ל"שירי מולדת" ולא לשיריה האישיים, שכמעט אינם מובנים. ומכאן ולהבא, לבד מרשימתו של בן-ציון ידידיה ב"עולם האשה" ב-1941 – לא מתפרסם דבר על שירתה (למעט ראיונות שעורכות עימה רבקה כצנלסון ב-1961 ואסתר הגר ב-1963) – עד שמופיע בנובמבר 1963 ספרה השני "שירי אסתר ראב" הכולל גם את "קמשונים" – ומיד מתפרסמים עליו, במהלך 1964, פי כמה יותר מאמרים מכל מה שנכתב עליה מעודה.

אך עדיין אנחנו בביקורות של שנת 1930:

כותב ב. פרי בביטאון התאחדות האיכרים:

נפל בגורלה של אחת מבנות פתח-תקוה ליתן ביטוי לארצנו "כמו שהיא", בלי כחל ובלי פירכוס של רעיונות ושאיפות-לוואי נאצלים, השאולים ברובם מחיי גולה וניכר. אין רוך בשירים אלה: ארצנו אינה יודעת רוך. אין בהם מליצות פרחים: ארצנו מרובים בה הקמשונים מן הפרחים.

יש ואסתר ראב רוצה לפרוץ את גדרות-השיטה של מושבתה, לשיר "כמו שמשוררים" בעולם אחר: על מוקדי אישה הלוחמת בגבר, על אפסותם של "יתושי-אדם", על המנגן הוברמן – וכוחה בל עימה, כוחה וליחה איתה באדמת בתולה זו, שנבקעה ראשונה בידי אביה, אחיה, לברכת אחיות באוהל... בשירים אלה דווקא היא מתגלית במלוא שיעור קומתה, כמשוררת למולדת.

יוסף ליכטנבוים כותב בבטאון אגודת הסופרים:

שירים קטנים שקופי ניב, יפים כקונכיות ורודות, כטרפי גפן כהים מול שמי ערביים, מזכירים בפתגמיות שלהם את פרחי-הדובדבנים של הליריקה היפנית, ובתואם חרוזיהם הקצובים – את ניצני פטר הילה ואלזה לסקר-שילר. וכמו אלה גם הם כאילו נכתבו בשביל חוג מיודעים צר, בלי שהם מזויינים ככל הדרוש לכבוש להם בעצמם דרך להבנה. אבל אסתר ראב היא משוררת, משוררת עברית. ואם יש אשר ייסחפו אחריה טונים זרים, תמונות שאולות – הנה מרבית חרוזיה אוצרים בקירבם, לפחות, שורה, תנועה, או רמז, המיוחדים לה, ואך לה בלבד.

שמעון באס כותב בעיתונם של דוברי העברית בארצות-הברית:

הפייטנית הראשונה ילידת-הארץ, הראשונה אשר גדלה עם ריח סמדר ופרדסים פורחים. בת-איכרים ארץ-ישראלית! כבר מן הטורים הראשונים, הגבישיים, המבהיקים כגרגרי-החול מול שמש ארץ-ישראל, עלתה חירות. גאוות-עיניים של בת-ציון שזופה, המזנקת כמתוך סוגר, המרהיבה למצות עד תום מכוס צבעי-המולדת.

בגנזיה של אסתר מעטים אבני-היקר. מעטים הם גם במולדת. אך היא נותנת את אשר קיבלה. לה סממנים פשוטים, אך חמימים מאוד, סממני ארץ שכולה סף בין מידבר וים. כל מילה ותיאור נעוצים בטור כרגבים דשנים. אנו המבקשים את הצבע האחד של עצמיות עברית, ארץ-ישראליות, בהווייתנו החדשה, צריכים לברך על כל גילוי, גדול או קטן, הנושא בו משהו מהיסוד שאותו אנו מבקשים ועליו נאמר לבנות את בניין-חיינו. השירים הכנים והחזקים בפשטותם של אסתר ראב נושאים גילוי זה.

ואילו משה קליינמאן, בעיתונה של ההסתדרות הציונית העולמית, כותב:

הספר הוצא בשחצנות רבה (מעבר האחד מכל דף, צעצועים ציוריים) כאילו רצה לומר לנו, שניתן לנו איזה דבר הראוי לתשומת לב מיוחדת. אך שווא יעמלו מפארים אם אין במה להתפאר. בעצם הספר אין אנו מוצאים אלא מליצות רגילות על יפי המולדת ועל קצת עניינים אחרים, בחרוזים חופשיים נעדרי כל משמעת, משקל וקצב. הכל בינוניות. מקצת עניין מעוררים אולי שירים המתארים את תסיסת הדם בבחורות הצעירות, הצמאות ל"חיים" ואינן יודעות איך להשקיט צמאונן, ולפיכך הן מפזרות "שבע מחלפותיהן" לרוח ונכונות לאחוז בראשן המלא קטורת ולהכותו בקיר. (כניראה יש להן מזונות מוכנים בבית אבותיהן...) אך זה בלבד אינו מספיק ואינו מצדיק את הגנדרנות בצורת ההוצאה.

לימים, בנובמבר 1971, עתידה אסתר לכתוב, בתשובה לראובן שהם:

באחד הגיליונות של "העולם" כתב קליינמן ביקורת קטלנית על השירים הראשונים שלי, הוא אמר שאני חצפנית כמו כל בני-הארץ הזאת, אבל הודה שאני "יודעת עברית". שלונסקי, אלתרמן, היו תקועים ברוסיות – וכן רוב הסופרים היה להם רקע מחוץ-לארץ, לי בעצם לא היה כל מטען – יחפה, בחלל – במחלות, תחת אוקליפטוסים, בארץ ריקה מכל – ארץ מלאה רעיונות ושאיפות וקומץ אנשים נאחזים בציפורניים באידאלים שלהם, ומגשימים בגופם הקודח משימות גדולות, משימות שהפכו לאבני דרך – ואב שהיה – סמל בשבילי.

*

ראו את הצרופה המעניינת ששלח לנו יוסף גלרון-גולדשלגר ובה צילום הביקורת המקורית של קליינמן:

קליינמן, משה [קורא ותיק].  ביבליוגרפיה: אסתר ראב, "קמשונים".  העולם, שנה 18, גל' מ"ו (כ' בחשון תרצ"א, 11 בנובמבר 1930), עמ' 924.