הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]
 
פרק עשרים ושניים
העיר המכושפת. המארב. המעצר. החקירה. רני נעלם.
 
הם הפליגו בחולות, מפקידים גורלם ביד מורה-הדרך הבידואי הרוכב בראש, בתקווה שיביאם לחייבר, או לפחות עד סמוך למקום הזה. היום האפיל כבר כמעט לגמרי. ופתאום קם לעיניהם, מצד ימין, יער תמרים ענקי, מתרומם על גבעות ויורד לעמקים. ובאמצע היער משתרעת עיר גדולה, ובה מאות בתים לבנים, מרובעים ונמוכים, וביניהם כמה בתים גבוהים, ומגדלים. והכול לבן, והגגות שטוחים. אורות לא דלקו בעיר, ואפלולית-הערב שלטה בה. שום אדם לא נראה, ורק מרחוק נשמעה איזו המולה, כשל המון אדם.
"מה שם העיר הזאת?" שאל הצ'רקסי את מורה-הדרך, הרוכב לפניו, "האם זוהי קַמוּס?"
"הַאדַא מִן אִ-שַׁיְטַאן!" זהו מן השטן, ענה.
"איך זה?" תמה הצ'רקסי, "האין אלה תמרים ובתים?"
"אל תביט לשם, כי השטן מושך," הזהיר מורה-הדרך.
"מה זה?" התמלא אבו-בטאטה לפתע תקווה עצומה. "הגענו?"
"הוא אומר שלא נסתכל לשם, כי השטן מושך," תירגם הצ'רקסי כל דבריו של הבידואי.
"ודאי מן השטן," הוסיף הבידואי ואמר בערבית, "מרמה הוא את בני המידבר!"
"ולמה ירמה דווקא אתכם?"
"כי אתם, בני הארצות אשר להן ערים גדולות, נתונים בידיו זה מכבר, ואילו אנו, אנשי המידבר, מאמינים באלוהים ומואסים בשטן, ולכן הוא מטעה אותנו במחזותיו. מנסה להדיח אותנו. האם אינך מרגיש כי עיר-מתים היא זו, באין אדם ובאין אור?"
אבו-בטאטה, שלא שעה לדברי הבידואי, והביט במראה העיר בהשתוממות ובחרדה, קירב גמלו אל הצ'רקסי ואמר:
"מה הוא אומר? מן השטן? הייתכן כי השטן יבנה עיר וייטע תמרים?"
"ומדוע לא?" ענה הבידואי, שעה שתורגמו לו הדברים, והגמלים הצטופפו בינתיים כולם יחד בהליכתם, וכמו חרדו גם הם, "הרי עיר-מתים היא זו. וגם זאת רק לרגע. ועוד מעט ולא תהיה. האינכם רואים כי אין בה לא אור ולא אדם?"
"אולי ישנים הם?" העיר אבו-בטאטה.
"אל תביט בהם ואל תדבר!"
"ומה אם עיר של בני-עמנו היא, שאותם אנו מחפשים, והוא, הגוי, רוצה להטעותנו?" אמר אבו-בטאטה עברית נקייה, שאין הבידואי יכול להבין בה מילה.
אגב, בעצת הצ'רקסי, לא השימו עצמם אילמים שעה שנפגשו בבידואי. במקום כה מבודד, טען הצ'רקסי, יחשבו את העברית שבפיהם רק לעוד איזה ניב ערבי זר ומרוחק שאינו מוכר במחוזות האלה. ואין מה לחשוש. ואם יזהו את העברית – הו! זה יהיה סימן שמכירים כאן את יהודי חייבר!
"נעצור ונרד לראות!" הציע הצ'רקסי. אך הבידואי לא הסכים. הוא אינו רוצה להישאר ברשותו של השטן, אמר והדהיר את גמלו, ושאר הגמלים רצו אחריו, נשמעים לו לחלוטין, והעיר רודפת אחריהם –
"היא נעה, הולכת?" התנשם אבו-בטאטה בדהירתם על גבי הגמלים, "מה זה? כל עיר נעה אמנם בשעה שנוסעים על פניה, אלא שאז כל בית ועץ מתקרבים אליך, עוברים על פניך ומתרחקים ונעלמים מאחוריך, ואילו כאן, להיפך – היא הולכת עימנו בלי-הרף, צעד-צעד – "
"מעשה כשפים!" אמר מורה-הדרך הבידואי, "אמרתי לכם!"
כשעה קלה רדף מראה העיר אחריהם. וככל שירד הלילה כן הלבינו הבתים וגבהו המגדלים ועצי היער גדלו והיו לצלמי בלהות. הכוכבים נעלמו מעל לעצים, והירח, כמו להכעיס, טרם עלה. ופתאום כמו הבריקו רגע אורות מתוך העיר, הבהיקו עוד רגע, ונעלמו עם הבתים, המגדלים וכפות-התמרים, ומידבר חול לבן הופיע בחשיכה לעיני רוכבי-הגמלים.
"האם אין פה בכל הסביבה עיר עם תמרים?" שאל הצ'רקסי את מורה-הדרך.
"זה שבע-עשרה שנה שאני עובר את המקום הזה ולא ראיתי פה לא עיר ולא תמרים. מרחק ימים הליכה מכאן לכל צד – לא עיר ולא מבצר."
"זה חזיון מצוי מאוד במידבר," אמר אבו-בטאטה. "כך מסופר בספרים. לפעמים אתה רואה מולך מלחמה, ובאמת התרחשה באותה שעה מלחמה בהודו או בכוש. פשוט באה רוח ונושאת אליך את המראה על פני ימים ומידבריות."
"זוהי פָאטָה-מוֹרְגָנָה," התערב הרון בשיחה, כנזכר בדבר-מה שכבר ראו עיניו.
"אבל האוויר כבר שקט, ולא הרגשנו שום רוח," אמר הצ'רקסי. "מצד שני, הינה, כשהיום בהיר, אחרי הגשמים, יכולים מגבעת יבנאל לספור את בתי צפת. ומדוע לא ייתכן שיתבהר האוויר במידבר לרגעים – כך שנוכל לראות בו את קצה העולם?"
מורה-הדרך הבידואי צחק, "לא, לא מאלוהים זאת ולא מאדם, לא מהרוח ולא מהמידבר, כי אם ממנו, מן הנבל והרמאי, מן השטן – "
"אבל בספרים כתוב," התעקש אבו-בטאטה, "כי לפעמים נודדת תבנית עיר שלימה, בגודל טבעי, ובאה אל המידבר. יש נדודים במרחב. ויש נדודים בזמן. ומי כמונו, שבאנו לכאן, יודע זאת. נעקרת עיר ונודדת. או אנחנו נודדים אליה. הכול נשמר בעולם. שום דבר אינו נחרב באופן סופי."
"אם כך," אמר הצ'רקסי, ועל פניו נגה אור, "הלא עכשיו הבנתי כיצד פגשתי בכם! הלא אדם יכול לפגוש אפילו את דמותו כשהיה ילד, והוא לא יכיר את צורתו. ומצד שני, גם לאחר מותנו יכולים פנינו, כל גופנו, לתעות לנצח בעולם ולפגוש אנשים אחרים! זה כמו תחיית-המתים!"
"תחיית-המתים?" אמר הבידואי, "חס-ושלום, היא איננה חזיון מן השטן. היא דבר אמיתי. ואילו העיר שאתם ראיתם – היתה אחיזת-עיניים, האמינו לי. אתם, יושבי הערים מן הארצות הרחוקות, אתם אינכם יודעים דבר, ולכן מלגלגים אתם, ואין בלבכם פחד. ואילו אנו, הנודדים במידבר, רואים ניסים ונפלאות שכאלה ואין אנו מזלזלים בהם ואיננו מסיחים אף לרגע את דעתנו מבלהות המידבר ומנוראותיו – "
 
*
הם המשיכו לרכוב כל הלילה, לאור הירח שעלה בינתיים, עולים ויורדים גבעות, עוברים בגיאיות, בין צוקי הרים; לעיתים דומה היה שהם סובבים במעגל ופונים דווקא מערבה, עמשי שאל על כך את הבידואי הזקן והלה הבטיחו נאמנה כי כך היא הדרך אל חייבר, מפותלת מאוד.
לפנות בוקר נכנסו לאפיק נחל חרב, בין גבעות החול. לפתע נשמע קול שעטה מרחוק, כדהרת מחנה גדול ורב. הבידואי אמר בפחד: "הם מתקרבים! הבריכו את הגמלים!" ובשקט הוסיף: "אם ישמיעו חירחור – ואבדנו!"
הגמלים הוברכו, והבידואי עם הצ'רקסי, אבו-בטאטה והרון, עלו על גבעה, חפרו להם שוחות בתוך החול, כמאורות, ורק את פניהם השאירו חופשיים באוויר. ובאפלולית הבוקר הופיעה לנגדם תמונה מרהיבה ומאיימת כאחד –
כמה מאות רוכבי גמלים דהרו על גמליהם, רצים כנשרים, עוברים כמו נישאים ברוח, קווצות שערותיהם ושולי אדרותיהם מתבדרים באוויר, וכידוניהם מונפים, והגמלים משמיעים קול חירחור מחריש אוזניים – "
"אם יענו להם גמלינו, לא יישאר מאיתנו איש בחיים," לחש הבידואי, "אם ימצאו אותנו ויגלו את מקומנו – "
אך הגמלים המוברכים ענו רק בחירחור עצל, אשר קולות הדהרה והחירחור הרועש ממרחק החרישו אותו. לרוכבים היו פנים איומים, ועיניים כגחלי-אש.
"אלה הם!" אמר הצ'רקסי, "רק הם נראים כך: הנה יהוד-אל-חייבר!"
הבידואי הביט בו וצחק בחשאי. "אם תראה את אִיבְּלִיס השד או את אשמדאי המלך עם שריו עובר בסערה, מיד תאמר – יהוד-אל-חייבר הם! חדל מן החלום! רוכבים אלה בידואים הם כמוני, ורק מתוך-תוכו של המידבר הם באים, בעלי ברית הם לשבט האוחוַונִים."
"ומדוע תחשוש מפניהם?"
"אויבים הם לשבטי."
כשחלפו הרוכבים ונעלמו מעבר לאופק, יצאו הארבעה מתוך השוחות שחפרו, ניערו את החול מבגדיהם והחליטו להמשיך לרכוב עוד מרחק לא רב, עד אשר ימצאו מקום מתאים להקים בו מחנה ולשכב לישון בשעות החמות של היום, כאשר החול לוהט ככבשן.
עורבים אחדים ריחפו מעל ראשיהם בקריאות מבשרות-רע. אולי טעו לחשוב אותם לפגרים מפני שהיו טמונים החול. הצ'רקסי נופף לעומתם את חרבו באוויר, וביקש גם לירות בהם, אולי הבידואי עצר בו באומרו:
"דִיר בַּלַק מִן אִל-עַסַאפִיר!" – היזהר מן הציפורים!
הצ'רקסי לא הספיק לשאול מדוע, כי בינתיים משך דבר אחר את תשומת-ליבו. "מדוע השמש בגבנו?" שאל בחשד, "הרי מוליך אתה אותנו מערבה לא מזרחה!"
ושוב הבטיחו נאמנה הבידואי כי נפתלות הן הדרכים אל יהוד-אל-חייבר, בעקיפין הן, ורק כך אפשר להגיע אליהם. אבו-בטאטה היה קצת מטושטש מן הרכיבה ומחליפות החום והקור, ושיגעון חדש נכנס בו כל הזמן, שהוא רוצה גלידה. עד כי הבידואי שאל מדוע שואף הוא כי יהיה לו תבלול בעינו, גִ'ילְד, כלומר גֶלֶד בעברית. וכך זכה אבו-בטאטה לשם חדש מפיו של זה – אַבּוּ-גִ'ילְדָה. ובעצם, אם היה מישהו רוצה לכנותו אבי-הגלידה, היא צריך לומר – אַבּוּ-בּוֹזָה!)
מאבו-טנק לא שמעו דבר. נעלם ואיננו. אך דאגת הקיום היומיומי במידבר השכיחה מהם לעת-עתה את הדאגה החמורה יותר – כיצד יחזרו אל הזמן שלהם, שממנו יצאו למסע, או האם נידונים הם לחיות את כל חייהם, מעתה ולהבא, עם בני הדור של שנת 1875.
בחנייה, בחום-היום, ישנו שינה טרופה שעלו בה חלומות מחניקים על נחשים ועקרבים וערים מכושפות וסופת-אבק שהבל-פיה כפתחו של גיהינום. וכשהתעוררו לפנות-ערב הכינו שוב ארוחה והמשיכו בדרכם. שעות ארוכות רכבו בחשיכה, בלא ירח, והגמלים רצו בחשק רב, כמרגישים את קרבת בעליהם [האמיתיים]. וכשעלה הירח במזרח – עלה בגבם. הצ'רקסי עצר את השיירה ואמר –
"יותר לא נפסע מערבה. אין זה הכיוון הנכון. מתרחקים אנו מיהודי-חייבר!"
הבידואי ישב על גמלו בראש השיירה, ושתק כמחכה להמשך.
"מדוע רימית אותנו?" רגז הצ'רקסי.
"ומדוע לקחת מאיתנו במירמה את גמלינו?"
"במירמה? מי אתה? והיכן אנחנו?"
"מטבעות מזוייפות נתת לנו תמורת גמלינו, מיהו השולטן עַבְּד-אִלְחַמִיד? אין אנו מכירים אותו. מכירים אנו רק את מטבעותיו של השולטן עַבְּד-אִלְמַגִ'יד הרחמן וגדל-החסד, שנפטר לפני כארבע-עשרה שנים, אַלְלַה יִרְחַמוֹ, ירחם האל על נשמתו. ומכירים אנו את חתימת אדוננו השׂולטן עַבְּד-אִלְעַזִיז, יאריך אלוהים את ימיו – "
"חבל שלא שילמנו לו בכרטיס-אשראי של 'נֹגה-קט צְוָאנְצִיג'," הספיק עוד הרון ללחוש לאבו-בטאטה המטושטש, והנה נשמע צליל-מתכת, הצ'רקסי שלח ידו אל חרבו, ברובה לא אהב להשתמש; אך באותו רגע החל הבידואי הזקן מכה בידיו על פיו, בחשיכה, ומשמיע קול יללה מקפיאת-דם –
ומיד נשמעו שעטות גמלים רבים וקריאות וברק חרבות שלופות לאור הירח, ועשרות רוכבים הקיפום בבת-אחת. גמלי השיירה הקטנה כמו חיכו לבעליהם אלה, כשהם מזוררים ומשמיעים נחרות שמחה. הצ'רקסי ניסה להתנגד, אך בראותו מה עדיף הכוח המקיף אותם, ומה בוגדנים הם הגמלים ששכר – העדיף להיכנע, ולסמוך על עורמתו וידיעתו את שפת הערבים ומנהגיהם – כדי להיחלץ מהם, מאוחר יותר.
אבו-ג'ילדה לא התנגד כלל, ודומה היה שאינו מבין כל-כך מה מתרחש סביבו, מטושטש היה, לגמרי, אולי ממכת-חום, אולי מן המחסור בגלידה. הניח לכפות אותו אל כר הגמל, ושמח כי עתה אולי יבוא סוף לנדודים חסרי התכלית במידבר האכזרי.
אנשי השבט היושב בהדיֶה זרקו את הצ'רקסי ואת אבו-ג'ילדה, כפותים בחבלים, לאחד האוהלים בקצה המאהל. במהומת ההתנפלות מן המארב לא הרגישו תחילה השניים בחסרונו של הרוּן. ובהיותם באוהל, קשורים מבלי יכולת לזוז, קיוו כי נלקח למאסר בתנאים טובים יותר, עם ילדי השבט, או אולי חזר לפתע אבו-טנֶק והציל אותו ברגע האחרון?
"ואם כך," מילמל אבו-ג'ילדה, "מדוע השאיר אותנו כאן, על האדמה הקשה, הזרועה בליטות-אבן ואבק, בידי הפראים האלה? אמנם נכון כי ילדים צריך להציל קודם, אבל גם סופרים ושומרים אינם חסרי חשיבות לגמרי! אני מוכן לוותר על כל הגלידה – "
"אוסקוט, יא אבו-ג'ילדה!" קרא אליו מבחוץ הבידואי הזקן, אשר הופקד, משום-מה, גם לשמור עליהם עד הבוקר.
 
ובבוקר הובאו השניים לפני השיח'. בחוץ, בחצי-גורן, כבר ישבו על הארץ כל נכבדי השבט ישיבה-מזרחית, והשיח' במרכז, וקנה-הנרגילה בידו. השניים הובאו והושמו אף הם על הארץ, בתווך, ידיהם הותרו, והוגשו להם תה מתוק, סמיך, בספלונים, ופיתות חמות.
"שׁוּ אִסְמַכְּ?" פנה השיח' אל הצ'רקסי ושאלו. מה שמך?
"אִסְמִי עַמוּסָה," השיב הצ'רקסי. שמי עמוסה (עמשי).ִ
"וְשׁוּ אִסְמוֹ?" הצביע השיח' לעבר אבו-ג'ילדה, כשהוא מתיק לרגע את קנה-הנרגילה מפיו.
"אבו-דאוּד!"
צחוק פרץ בין כל הנוכחים. מראהו של אבו-דאוד, הוא אבו-בטאטה, הצית אף כאן את דמיונם של הבידואים, ולבד מ"אבו-ג'ילדה" הוצעו גם הכינויים – "אַבּוּ-בַּטִיח" ו"אַבּוּ-בַּטֶן".
עתה היה תורו של הצ'רקסי לשאול.
"היכן הילד?"
"ילד?" הופתע השיח'. "איזה ילד?"
עמוסה פנה אל הבידואי הזקן שלצידם, זה שהביא אותם לחקירה, והפילם אתמול בפח, והשביע אותו לומר את האמת – כלום לא היה עימם ילד בשם הרוּן על גבי הגמל הרביעי?
הבידואי הכחיש בכל תוקף ונשבע בכל היקר לו כי לא היה שום ילד בשיירת גונבי-הגמלים האלה, זייפני-המטבעות ובני-בריתם של יהוד-אל-חייבר השודדים, ארורה דתם!
אבו-ג'ילדה החל ממלמל משהו על העונש הצפוי לחוטפי-ילדים, שהוא חמור יותר מן העונש הקבוע בחוק לחוטפי-סופרים, כי מי חוטף סופרים, ובעצם – מי בכלל מתעניין בהם? הלא ממילא יש הרבה מאוד אנשים שסבורים כי צריך לשלוח את הסופרים והמשוררים אל המידבר –
עמוסה הפסיק את הזיותיו של אבו-ג'ילדה, שהשמש הקופחת על ראשו הציתה אותן כנראה ביתר שאת. ליבו של עמוסה התמלא עתה שתי תקוות גדולות: האחת, אם נשבע מורה-הדרך לשקר, במצח-נחושה, בפני ראש-השבט שלו, בדבר אי-הימצאותו של הילד בשיירה, סימן הוא שהרון הצליח להימלט, והבידואי חושש להודות בכך. ואז, או שאבו-טנֶק דואג לו, או שהילד תועה כאן בסביבה, ובתוך כמה שעות יצליחו להשתחרר ולדאוג לו, בכך היה בטוח.
והתקווה השנייה – כאן מכירים את יהודי-חייבר! זה ברור מדברי הבידואים בגנותם!
ובעוד עמוסה שקוע בתוכניותיו, פנה אליו השיח' ושאל:
"לשם מה באתם הנה. ומה לכם ולשבט אשר ליבו לא טוב עלינו?"
ליבו של עמוסה פעם בחוזקה, צדקתי! – והוא השתדל ככל יכולתו להסתיר את התרגשותו בפני ראש-השבט, וענה לו בהכנעה דברים אחרים לגמרי מאלה שאותם חשב בליבו:
"עבדים אנו לאלוהים ולך, אני, ואת אשר תצווה, נעשה!"
"האם בעלי-ברית וידידים אתם ליהוד-אל-חייבר הארורים, ומובילים אליהם מתנות כסף ומירמה, בשליחות בוגדנית, לכרות ברית עימם כדי לנשל אותנו מעל פני אדמתנו ולקחת מאיתנו את הגמלים, הצאן, התמרים ומעיינות-המים?"
"חס ושלום, אבי, הגיבור והחכם. עבדיך אנו, ואין לנו דבר משלנו, ובתמרים ובחלב-גמלים רק נחיה נפשנו, ובעד הגמלים שילמנו."
"שילמתם?" זעק השיח'. "הלא בזאת יוכר הכזב שבדבריך! מיהו זה עבד-אלחמיד אשר במטבעותיו המזוייפות אתם סוחרים?"
"ישמרך אלוהים מלומר עליו דבר רע, אבי." השיב לו עמוסה בהכנעה רבה, ככל אשר היה יכול, "השולטן עבד-אלחמיד הוא אדוננו החדש, ירום הודו!"
"ואדוננו השולטן עבד-אלעזיז, יאריך אלוהים את ימיו, מה קרה לו, רצחתם אותו? האם רוצחים נמלטים אתם, בוגדים במלכות?!"
"חס ושלום, אבי, מת השולחן עבד-אלעזיז, אלוהים ירחמו. ואליכם טרם הגיעו החדשות העצובות הללו, ועל כן חשבתם אותנו לכזבנים, ובטעות לקחתם את הגמלים שקנינו מכם ביושר, וקשרתם ידינו ורגלינו, כאסירים, על לא עוול בכפינו!"
דבריו של עמוסה, שהיו מבחינה אחת שקר גמור, ומבחינה אחרת אמת-לאמיתה, תלוי בזמן התרחשותם – הביאו את השיח' החשדן, והזהיר, להרהור ממושך בטרם יחרוץ משפטו. צר-גו היה, רזה וזריז-תנועה, בעל עיניים שחורות, פזיזות ונוצצות, תווי-פנים חדים ואף ארוך ודק. את גילו היה קשה לדעת. אך במחלפותיו, שירדו על מצחו, היו שזורים חוטי-שיבה רבים.
הוא ינק ממושכות מפיית-הנרגילה שבידו, ולבסוף אמר –
"אִל עַגַ'לֶה מִן אִ-שַׂיְטַאן, ואִל-מַהְל מִן אִ-רַחְמָן! – הפזיזות מן השטן, והמתינות – מן הרחמן, כלומר מאלוהים. שתי אפשרויות אני נותן בפניכם. האחת – שבו עימנו שבועות או חודשים אחדים, רק רגליכם וידיכם לא נתיר, עד אשר אם תבאנה שיירות אחדות מן הצפון ובפיהן השמועה שלכם, ובאמתחתן מטבעות-כסף כשלכם – אז ניפרד לשלום, וגמליי – גמליכם, ועל כל גמל שקניתם, שני גמלים מתנה תקבלו ממני!"
"גדול הוא חסדך, אבי," אמר עמוסה, מסתיר את הזעם שהתעורר בליבו. "אך מה הברירה האחרת שהואלת להציע לנו ברחמיך הגדולים?"
"אם אצה לכם הדרך ואין אתם רוצים להיות אורחיי במשך זמן כה רב, תובא אתה, עמוסה בני, למבחן-האש  בעוד שלושה ימים. והיה אם אמת דיברתם – תשוחרר מיד, ואם שקר בפיך – זה עונשך, אילם תהיה! כי כך לימדני אבי, אלוהים ירחמו: לַא תְצַדִק – אִלַא תְשׁוּף בְּעֵינַכְּ – אל תאמין אלא אם ראית בעיניך. אולי דבריך כולם אמת-לאמיתה, ואולי כַּלַאם פַאדִי המה, דברים בטלים ומבוטלים. זכור, בעוד שלושה ימים עליך להשיב לי תשובה – "
והשניים הוחזרו לאוהל ונקשרו היטב, לבל יברחו.
 
המשך יבוא