פרק עשרים ושלושה
שיירת ה"מַחְמַל". הדספק המפואר. לילה במַקְעֵד. העורבים. פגישה מחודשת עם הגמל היבש והפרש מבגדד. רני ניצל.
ורני, להיכן נעלם?
במהומת ההתנפלות, בלילה, החליק מעל הגמל על גבי החול הרך, שעדיין נשמרה בו במקצת חמימות שעות היום. לוחם בידואי תפס בעבאיה שלו אך הוא חמק והשתחרר ממנה, עוזב אותה ביד רודפו. ובזכות המהומה והחשיכה, וקומתו הקטנה, וגם מאחר שאיש מן התוקפים לא ידע כי נמצא ילד בשיירה, עלה בידו להימלט.
הוא רץ לאיטו בחול עד שהתעייף והזיע. וכשפסע לאט יותר, החלו עצמותיו מתקררות ונשימתו כואבת והאוויר המקפיא חותך בו כבסכינים. הוא נזכר כי כאשר שכבו במאורות-החול, כחלוף על פניהם מחנה רוכבי-הגמלים המסתורי – היה החול חם ונעים למגע. על כן עצר בצלע גבעה וחפר בידיו בור לא עמוק, כמו שחופרים בחול על שפת-הים, שכב בו והתכסה כבשמיכה, רק ראשו בלט החוצה. התבונן בירח, האזין לקולות הלילה – צקצוקים, שאגות רחוקות, ויללות של חיות – ופחד. אבל עייפותו גברה על פחדו, והוא נרדם.

בבוקר התעורר לשמע קולות של שיירה קרובה. לא הרחק ממנו ראה גמל מפואר, נושא מעין שלד-עץ מרובע, בעל גבנון, כמין פיראמידה או אפיריון, שכיסוייו רקוחים בזהב ובקישוטים שונים על רקע של משי ירוק ואדום. וסביבו שומרים כמה רוכבי-גמלים נושאי חרבות ורמחים, כנראה חיילים, כריהם מקושטים אף הם, ואחריהם שיירה גדולה של רוכבים.
היתה זו שיירת עולי-רגל מקושטא ומקהיר, היוצאת מדי שנה למכה ובראשה ה"מַחְמַל", שפירושו ה"משא", והוא דספק מפואר אשר בו היתה נוהגת לעלות לרגל שג'ארית אל-דור (זר הפנינים), והוא שמה של שפחה תורכית יפהפייה שנישאה לשולטן נג'ם אל-דין והיתה לאשתו החביבה עליו ביותר. היא הוכרזה על ידי עולי-הרגל מלכת מצרים, והיתה נוהגת לעלות לרגל בדספק המפואר, הנישא על גבי הגמל. ולאחר מותה, ואולי עוד בחייה, החלו שולחים את הדספק הריק שלה בראש שיירת העולים-לרגל למֶכה, כסמל כס-המלכות, השלטון – המשתתף בעלייה-לרגל.
בהתרחק שיירת הגמלים הבין רני שמגמת פניהם דרומה, ועל כן, אם ברצונו ללכת מזרחה, עליו לפנות עתה שמאלה, וללכת ישר, ישר, עד אשר יפגוש ביהודי חייבר.
וכך עשה.
יום ולילה ויום ולילה הלך רני לבדו מזרחה וכל ציודו כף-מאכל ואולר ומכשיר-קשר אחד שתאומו מצוי בידי קפיטן יוקי, ומקל המתכת היורה, וכדורים אחדים, וחמת-מים שהצליח להוריד מן הגמל במנוסתו, עיפרון, והמחברת.
כל ילד אחר היה אולי יושב באמצע המידבר ובוכה, או רץ ומסגיר עצמו לבידואים בהדיֶה כדי לזכות, לפחות, במזון ובמחסה כלשהם. אך רני היה בעל ביטחון רב בכוחותיו. הוא הושפע מידידו, קפיטן יוקי. אין זו בושה להיכנע, להתייאש, אמר לא פעם קפיטן יוקי, אך בתנאי אחד – שניסית קודם לעשות כל מה שביכולתך כדי לנצח, להתגבר ולא לאבד את התקווה, ונוכחת שהדבר הוא למעלה מכוחותיך.
האם למעלה מכוחותיי הוא ללכת לבדי מזרחה? שאל עצמו רני, והשיב – לא. אין זה למעלה מכוחי. כל זמן שאני יכול – אלך, כמו שעתיד ללכת בעוד ארבע-חמש שנים הנער משה-שמואל, שהוא כמעט כבן-גילי, לבדו בלילה מירושלים לפתח-תקווה. ואם הוא יכול, אוכל גם אני.
היום הראשון לא היה חם כקודמיו, ורני עשה כברת-דרך נאה כשהוא משתדל להסתתר באיזה נקיק או קפל-גבעה כל פעם שנקרתה בדרכו אורחת-גמלים. לפנות-ערב התעודדה רוחו כאשר הגיע אל בית-אבנים, יותר נכון, סוכת-אבנים, כי לא היה ביניהן טיח כלל. בפינה היו עצים מקוששים. בקיר היו גומחות אחדות, כמין מגירות, או תאים מוגפים בקיר האבנים, בצורה מאוד פשוטה. בתוכם היו גפרורים. קמח. עלי תה. קצת תמרים וצימוקים. נרות. דבש-תמרים וחריץ גבינה יבשה, לבנבנה-צהבהבת.
רני לא ידע שתחנה כזו קרוייה מַקְעַד, והיא מעין "עזרה ראשונה" של הבידואים מפני צרה ומחסור בנדודיהם. כל העובר על פני המקעד וחונה בצל קורתו, ישאיר צרכי-אוכל כפי יכולתו וכאשר ידבנו ליבו. וכל המצוי במצוקה ונקלע למקום, ישתמש בהם לרווחתו, ולא ימות ברעב.
הוא לא ידע כל זאת, אך בהבחינו שהמקום נטוש, לא חשש להיכנס אליו, ואז גילה את האוצר. מיד הדליק אש, בישל קצת תה בקופסת-פח, שכנראה היו בה פעם ביסקוויטים, כי מצויירים היו על דפנותיה, עם אותיות באנגלית. המתיק את שתיית התה בדבש-תמרים שליקק מדי פעם בכף שבידו, וכירסם מעט גבינה יבשה. לאפות פיתות לא היה לו כוח. ולאכול סתם קמח – אי-אפשר. וכפיצוי היו לו התמרים והצימוקים. אבל רעב נשאר עדיין.
אחר-כך הדליק נר עבה, עשוי דונג, וישב נשען לקיר וכתב במחברת:

הטיול השנתי
כל שנה הילדים יוצאים לטיול. השנה יצאתי לטיול לבדי. אני מטייל במידבר ערב ואינני מפחד. אני מחפש את יהודי המידבר. זה היה הטיול השנתי שלי.
רני

התכסה שוב בחול החם, ונרדם.
הוא לא אהב לכתוב חיבורים.
בלילה הוא חלם על היד האוחזת בקשת הקטנה ומנגנת בראבאבה, ונדמה היה לו כי המנגן הנעלם מושכו לבוא אליו וקורא לו ושר "כְּאָב היית לגואלנו". והמנגינה החדגונית, שהיתה עם זאת עריבה ומלאת ביטחון, נסכה ברני הרגשה טובה כי יש מי ששומר עליו ומחכה לו, וכי לא ילך לאיבוד בדרך הזו.
השכם בבוקר נפרד רני מסוכת-האבן שמזונות נאצרו בגומחותיה. שׂם מעט צימוקים ופירורי-גבינה בצרורו, והמשיך בדרכו, מקווה למצוא בהמשך היום מיבנה נוסף כזה, עם צורכי-אוכל, ומים, לחניית-הלילה.
הוא לא הרחיק לכת, והנה נקודה זעירה שחורה מרחפת לפניו מעל לגבעות החשופות, ברקיע הלבנבן-אפרפר, הקולט קרני-שמש ראשונות. עד מהרה התברר לו כי עורב הוא. העורבים במידבר גדולים הם וחסונים, כי מלחמת הקיום באיזורים צחיחים אלה, אכזרית היא מאוד, ורק החזקים ביותר מחזיקים מעמד. ככל שהתקרב רני כן הקים העורב רעש רב ביותר, וצרח בצרידות האופיינית לבני-מינו, מחריד את הסביבה משלוותה.
אך רני המשיך לצעוד מזרחה, כלפי השמש העולה, מלי לשנות את נתיבו.
העורב התקרב אליו וחג מעגלים-מעגלים כשהוא דואה באדישות ובגנדרנות מעל לראשו, מנצל את זרמי-האוויר וכך חוסך מעצמו מאמץ וכמעט שאינו מניע כנפיו.
לא חלפו דקות ספורות והנה עורב נוסף הצטרף אל הראשון, נענה ובא לקריאתו, שחור וחסון כמוהו, ושניהם חגו מעל רני, מרעידים את האוויר ומשמיעים את צריחותיהם לעיתים קרובות יותר ויותר.
ואז – לפתע-פתאום ירדו לעברו כזוג מטוסי-תקיפה סילוניים בשעת קרב, ועוד בטרם הצליח להתכופף – חש את משב-הרוח ומשק-כנפיהם משני צידי ראשו, וזאת בעת ובעונה אחת, וכמו לפי פקודה. ומיד זינקו למרום והמשיכו לעופף במעגלים מעל לראשו.
רני נזכר עתה בדברי הבידואי הזקן: "היזהרו מן הציפורים!" – אולי העורבים מזהירים אותו לבל ימשיך להתקדם אל תוך שטח מחייתם, שנחשב בעיניהם כנראה לאחוזתם הפרטית? אך רני התעקש. הוא המשיך לצעוד היישר קדימה, מזרחה, אל חייבר.
לא עברו רגעים אחדים, ושלושה עורבים נוספים, שחורים ומאיימים, הצטרפו אף הם למקהלת הצריחות הצרודות. חמישה עורבים תקפו אותו עתה בבת-אחת ומכל כיוון אפשרי!
עתה החל רני רועד, והפחד חילחל בעצמותיו. הוא נזכר כי כשהיה בשנת 1982 עסקו העיתונים והטלוויזיה במשך שבוע שלם בסיפור על עורב שחור שנטפל ומירר את חייו של איש אחד ביפו, מר נוריאלי שמו. עורב אחד! וכאן – חמישה. ואין שום בניין להסתתר מפניהם!
מה לעשות?
ניסה רני להשמיע להם קולות במכשיר-הקשר שהחזיק בידו, הגביר את העוצמה ומתח את האנטנה – לא הועיל.
הרים רני את מקל-המתכת החלול וירה באוויר כדור אחד – הרעש לא היה גדול, ונבלע עד מהרה במרחבים שמסביב. והעורבים – התרוממו לרגע, ושבו לצלול לעברו, ובכל צלילה התקרבו יותר אל ראשו. עתה כבר היו שמונה. וגם אילו ביזבז את כל כדוריו והצליח להרוג שניים-שלושה מהם, לא היה מצליח לעצור את התקפתם. עתה לא היה ספק בליבו כי רע ומר יהא גורלו אם ימשיך לצעוד קדימה מבלי לסטות ממסלולו.
ואז נזכר במה שאמר לו קפיטן יוקי, ופנה שמאלה, כלומר, צפונה, ובצעדים מהירים, כמעט בריצה קלה, נמלט משדה-המערכה.
העורבים הפסיקו לצלול עברו וגם צריחותיהם נחלשו. ובכל זאת עקבו אחריו ממרומים, כחפצים להיות בטוחים כי אכן מתרחק הוא.
רני חשב שאולי, משום שהצמחייה כה מועטה במידבר, אין להם, לעורבים, ברירה והם בונים את קיניהם על הקרקע או בשיחים הנמוכים. וכנראה שקן כזה היה מצוי מולו, בכיוון שאליו התקדם. ואכן, שעה שניסה לשוב לנתיבו המקורי, מזרחה, זכה שוב לצריחות ולגידופים צרודים, והפעם עטה עליו כל הלהקה, ורדפה אחריו מרחק ניכר גם לאחר ששב ונמלט מהם צפונה בפעם השנייה. ביקשו ללמד אותו, כנראה, לקח שאותו לא ישכח במהרה!
הסטייה מן המסלול האריכה את דרכו של רני, והחום היה עתה כבד עד מאוד. בחמת לא נותרו מים רבים. ועד מהרה החל צועד בקושי, כשהוא נשען על המקל, כאיש זקן. לקראת הצהריים אפסו כוחותיו כמעט כליל. החול היה חם. ממש מלובן בשמש. וסוליות הסנדלים להטו גם הן. למזלו הגיע עד לפתחו של ואדי רחב, בפתח חומותיהם של ההרים הגבוהים המתנשאים כלפי מזרח. הוא מצא קיר הרוס-למחצה של בניין שאולי שימש פעם תחנה לשיירות, או גדר למיכלאה. ושם רבץ, מעולף-למחצה, עד בוא הערב.
בערב התאושש. אכל צימוקים אחדים ופירורי-גבינה שנשא בצרורו. שתה מעט משארית המים. לשונו היה צרובה, גרונו יבש, ועורו בוער עליו כי שוב לא היתה עליו העבאיה, במשך היום, להסתירו מקרני השמש החזקות.
"גלידה," מילמל עתה גם הוא, "מה לא הייתי נותן תמורת מנה אחת? הייתי מוכן אפילו לוותר ושלא להתבונן יותר בחיים שלי בטלוויזיה –
"אבבטן! עמשי! קפיטן יוקי! היכן אתם? מדוע עזבתם אותי לבדי כאן, במידבר, הלא אני עדיין ילד וצריך לשבת בשעה זו עם אבא ואימא בבית ולשתות קקאו, וקולה, ומיץ-תפוזים, ומי קרח, ומי שלג, ומיץ מיצ'מיץ' כלומר מיצ'מיש, מישמיץ' מיץ' מיץ' מיץ' – "
המסכן, כוח לא היה לו אפילו להדליק מדורה כנגד קור הלילה המידברי, שהחל אופף אותו מכל צד. ושוב התכסה בחול-החם, הניח את מקל-המתכת הטעון למראשותיו ונרדם.

בבוקר היום השלישי קם בשפתיים בקועות וגופו נוקשה מקור. אכל את הצימוקים האחרונים, שתה את שארית המים, ניער את החול מגופו, הו, כמה השתוקק עכשיו למקלחת, אשר על אודותיה, היה מנהל ויכוחים עקשניים של סירוב מדי ערב, בבית –
אני אמשיך, אמר לעצמו, הרי לא ייתכן שאמות ב-1875, יותר ממאה שנים לפני שנולדתי!
והוא גרר עצמו, נעזר במקלו, אך לאחר צעדים אחדים החלו עיגולים שחורים מרצדים נגד עיניו, האדמה חגה-נעה, כמו על גבי ספינה, והוא נפל חזרה אל החול, מתעלף.
מרבית היום רבץ כך, מחפש פינת צל, מנסה לקום מדי פעם אך הסחרחורת שבה ומצמידה אותו לקרקע. ורק לפנות-ערב שבו אליו מקצת כוחותיו וחושיו, והוא המשיך בדרכו אל הוואדי המוביל מזרחה, ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים, והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות של נחשים ועקרבים, וצריחות של עורבים שחורים מכים בכנפיהם ממעל נשמעו שוב, אם כי לא התקיפו אותו הפעם, והאוויר נעשה בבת-אחת קריר שעה שהשמש התחילה לשקוע, ומצד ימין התרומם לפתע שלד של גמל, שהתנים כירסמו אותו והשמש יבשה אותו אך צורתו לא השתנתה ונותרה שלימה, גם הדבשת, כאילו זה עתה הבריכו אותו והוא עומד להתרומם מרבצו ולצעוד וכל עצמותיו משקשקות –
קליק! –
קליק!
קליק –
רני היה עייף מאוד ובקושי המשיך צעד אחר צעד, בכבדות, וכפות-רגליו, בסנדלים, ניגפות מדי פעם באבנים החדות. הוא היה צמא ורעב, והאוויר הקריר חדר מבעד לחולצתו הדקה ומכנסיו הקצרים. מרחוק נדמה היה לו שהוא רואה מאהל נחמד עם דקלי תמרים אחדים ושוקת מים ועשן לבנבן של מדורה שעליה מרתיחים אולי קפה או תה, מכינים פיתה דקה וטרייה על גבי הסָאג' –
ו –
המראה הלך והתרחק ממנו ככל שהתקרב אליו, והוא חשש גם להסתכל לאחור כי היה נדמה לו שהגמל היבש, זה השלד-גמל – מדלג ורץ אחריו ומקרקש בפרקי-עצמותיו המשמיעים קול כניעור מטבעות בקופה –
ו –
נדמה היה לו שכבר היה כאן פעם, בחלום, וכבר לא היה בטוח אם הוא נמצא על מיטתו וחולם את מה שמתרחש עכשיו, או שעכשיו זוהי המציאות האמיתית כפי שראה אותה לפני, זאת אומרת, אחרי יותר ממאה שנים, בבית, בחלום –
ו –
לפתע פתאום ניצב מול רני רוכב בידואי על סוסה לבנה. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הארכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולי כתפיו היו רחבות להפליא. כבן ארבעים וחמש היה. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי נכחן. הוא התבונן אל רני במבט חודר, וקרא אליו –
"לֵילְתַכּ סַעִידֶה!"
ורני, הנרגש, הרועד ולא רק מקור – ענה לעומתו בעברית:
"אני יודע! אני יודע מי אתה!"
"אַנַא אִישְרַאִיל!"
"אתה הפרש מבגדד, אתה – "
ובינתיים המשיך הבידואי המוזר וקרא בעברית: "שמע ישראל אדונַי אלוהינו אדוני אחד!" ונשא עיניו למרום.
"אתה דאוד אבו-יוסף! באת, סוף-סוף – "
ופרץ בבכי, רני.
דאוד אבן-יוסף ירד מעל סוסתו וניגש אל רני. הטיל על כתפיו אדרת, למחסה מפני הקור, ליטף את ראשו, הישקה אותו מים זכים, פרס לו מפיתו שהיתה צרורה עימו באוכף, פיתה מגולגלת בזעתר, וגם סוליית מישמש דקה, מתוקה-חמצמצת, שהכאיבה את בלוטות-הרוק בפיו של רני וגרמה לו לשתות עוד ועוד עד שחלף צמאו הנורא.
לאחר שנרגע מעט, והתאושש, סיפר לדאוד אבו-יוסף, מן הסוף להתחלה, את קורותיו בימים האחרונים. וכשהגיע להתנפלות, וכיצד נישבו עמשי ואבבטן, הפסיקו דאוד אבו-יוסף ואמר:
"שני יהודים אסורים בהַדִיֶה? מיד נצא לשם. אך לא, קודם בוא נא עימי אל מחנה המשלחת האנגלית, לא רחוק מכאן, ליד המעיין. שם תתרחץ. נחליף בגדיך, ותאזור כוח לצאת עימי לדרך, אחר חצות הלילה."
"זה בסדר," אמר רני, "ישנתי רוב היום."

*
כשהגיעו למחנה, ליד המעניין, התנוססו בחשיכה שני אוהליו הלבנים, העגולים, והאנגלים שבתוכם כבר ישנו. נשמעו נחרותיהם השלוות, הבטוחות, ובאוויר עוד עמד הריח, הבשום והזר, של טבק המקטרות שאותן עישנו בטרם נרדמו.
רני התרחץ במעיין, החליף בגדים, אכל שוב, משארית ארוחת-הערב, ועד מהרה הצטנף באחת הפינות בשמיכת צמר-גמלים ונרדם.
בחצות בדיוק העיר אותו דאוד אבו-יוסף והושיבו על האוכף, מאחור.
כל הלילה רכבו השניים מערבה, להַדִיֶה.
המשך יבוא