הוצאת כינרת-זמורה ביתן, דביר, 1918 תשע"ח. 300 ע'

עשרות שנים מפולגת החברה הישראלית סביב הוויכוח על השטחים / השלום / ההתנחלויות / הגבולות / הביטחון – במנעד האפשרויות שבין חזון אף שעל לחזון אף שעל, כלומר בין החזון של ארץ ישראל השלמה בלי לוותר על אף שעל, לבין חזון הנסיגה המלאה תמורת שלום, בלי להשאיר בידינו אף שעל.
שני ראשי ממשלה ישראליים הלכו עד הסוף, והציעו נסיגה מכל שעל (עם "חילופי שטחים" קלים). אהוד א' ואהוד ב' הציעו לפלשתינאים מדינה עצמאית בכל שטחי יהודה ושומרון ובירתה מזרח ירושלים. וראה זה פלא – הצעותיהם נדחו על הסף. מסתבר, שלא זה מה שהם רוצים. אז מה הם רוצים?
אחמד טיבי אמר פעם שאין סיכוי להסדר, כי ההצעה הכי מרחיקת לכת שישראל מוכנה להציע (כלומר זו שהיא כבר הציעה פעמיים) רחוקה מאוד מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להתפשר עליו. אבל אם ישראל הציעה כבר נסיגה מ-100% מהשטח, מהו אותו מינימום? אבו מאזן הבהיר, אחרי שדחה את הצעות אולמרט, שהסיבה לדחייה היא המחלוקת על מה שהוא מכנה "זכות" ה"שיבה".
בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" מופיע הקטע הבא: "יהודה נפגש עם ערפאת כמה פעמים, גם אחרי סיום כהונתו בכנסת. לפגישה אחת עם ערפאת הצטרף גם קהלני. 'בדיעבד',' אומר יהודה, 'שום דבר חשוב לא היה בפגישות הללו ולא יצא מהן דבר מעשי.' לאחת הפגישות יהודה הגיע לבד, ללא עבד אל-ראזק. בלשכתו של ערפאת בעזה, קיבל אותו מנהל התכנון של הרשות הפלסטינית. יהודה ביקש ממנו להציג לו את התוכניות. על שולחן ענקי פרס מנהל התכנון מפה גדולה, באורך של כארבעה מטרים, שרואים בה כל בית בעזה.
'איפה אתם מתכננים לשקם את הפליטים?' שאלתי.
'מה זאת אומרת איפה? הפליטים יחזרו לבתיהם,' נעניתי.
נדהמתי. זה היה בימים הטובים של אוסלו. שאלתי: 'ואם לא נסכים?'
בן שיחי הרגיע אותי: 'אני לא מתכוון עכשיו. אני מתכוון אחרי שיהיה שלום, ברור שהם יחזרו.'
שאלתי: 'אתה חושב שאנחנו נסכים?'
והוא השיב: 'בוודאי! אני מתכוון כשיהיה שלום. גם יהודים שירצו לחזור לעיראק יוכלו. זה כאשר יהיה שלום.'
הבנתי עד כמה הסכסוך בלתי פתיר. ראיתי את הכנות בעיניים שלו. 'למשפחה שלי יש חמישים דונם ברמלה. יש לנו קושאן,' הוא אמר.
'ואם יציעו לך פיצויים במקום זה?' שאלתי.
'אני אקבל את האדמה. אם אני ארצה כסף, אני אמכור לכם אותה.'
'ברגע הזה,' משחזר יהודה, 'הבנתי שהם בשום פנים לא יוותרו על זכות השיבה, ושבשום אופן איננו יכולים לתת להם זאת, כי אז לא נתקיים. לכן אין סיכוי לפתרון קבע. עד היום אני מושפע מההלם של הביקור הזה.
'זה מובן מאליו, שאם יש שלום, נגמרה המלחמה, כל אחד יכול לחזור הביתה,' הוא אמר לי. הוא אמר זאת בתמימות מלאה. כל פלשתינאי שאומר, 'אני מוותר על החזרה לצפת,' משקר. לא רק שהם לא מוותרים על זכות השיבה, הם לא יכולים לוותר על זכות השיבה."

לפני חודשים אחדים יצא לאור ספרם של עדי שורץ ועינת וילף "מלחמת זכות השיבה". מחקר מעמיק של השניים הביא אותם למסקנה חד-משמעית – הנושא המרכזי מבחינתם של הפלשתינאים, עליו הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן, הוא "זכות" ה"שיבה". זאת הסיבה לסכסוך. זאת מהות הסכסוך. אין המדובר בסכסוך טריטוריאלי על שטח זה או אחר. ואין המדובר בהכרה סמלית ב"זכות", גם לא בהסכם על קליטת מיספר מוסכם של "פליטים". מדובר בהטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כל עוד הפלשתינאים עומדים על תביעתם זו, אין כל סיכוי לשלום. נכון לעכשיו, הם עומדים בנחרצות על תביעתם זו.
עינת וילף היא ח"כית לשעבר ממפלגת העבודה ומעצמאות. עדי שורץ הוא עיתונאי. שניהם משתייכים לאגף היוני של הקשת הפוליטית. שניהם דוגלים בחלוקת הארץ ובחזון שתי מדינות לשני עמים. אולם הם אינם חושבים שעמדתם מצדיקה דקלום של שקרים. נהפוך הוא, הם סבורים שיש להציף את האמת במלואה ולהתמודד איתה. הם אינם מאמינים ברמייה עצמית. הם מבינים שעד שתביעת ה"שיבה" לא תרד מהפרק, אין סיכוי לממש את חזונם.
הספר מציג בפירוט ולעומק את רעיון "זכות" ה"שיבה" ואת ההיסטוריה שלו, מסביר מדוע התביעה הזאת אינה צודקת וחסרת שחר, מאשים את האו"ם ואת העולם שטיפח את מיתוס הפליטות הפלשתינאית ויצר את הבעייה, ומפנה אצבע מאשימה בעיקר כלפי אונר"א – הארגון של האו"ם ל"פליטים" הפלשתינאים, שהוא נפרד מהארגון של האו"ם לפליטים בשאר העולם, והמדיניות שלו הפוכה למדיניות הנוגעת לכל בעיות הפליטים. אונר"א, כותבים השניים, אינו הפתרון, אלא הבעייה. למעשה, זהו ארגון שמהותו היא הנצחת הסכסוך. לכן, כל שוחר שלום צריך לתבוע את פירוקו.

הספר נפתח בסקירה היסטורית, על המאבק של ערביי ארץ ישראל לסיכול הקמתה של מדינה יהודית בחלק כלשהו בארץ ישראל. שר החוץ הבריטי בווין, שאינו ידוע כידיד הציונות, בלשון המעטה, מצוטט באומרו: "העיקרון החשוב ביותר ליהודים הוא הקמתה של מדינה יהודית ריבונית. העיקרון החשוב ביותר לערבים הוא להתנגד בכל מחיר להקמתה של מדינה יהודית ריבונית בחלק כלשהו של ארץ ישראל." הספר מציג את תולדות הסרבנות הפלשתינאית, בפרט בדחיית תוכנית החלוקה. גם בהסכמי שביתת הנשק, לאחר מלחמת השחרור, לא ראו הערבים צעד בדרך לשלום ולא הכירו בגבולות שביתת הנשק, אלא כנקודת המוצא למלחמה הבאה, והם תבעו את זכות הפלשתינאים להילחם על שיבתם לאדמותיהם. הרטוריקה של המנהיגים הערביים דיברה על עקירת הישות הציונית.
מידע מעניין ומפתיע, הוא שמיד לאחר הקמת מדינת ישראל, ההנהגה הפלשתינאית התנגדה לחזרת פליטים לישראל, כי היא עלולה להתפרש כהשלמה עם קיומה של ישראל. המופתי, מנהיגם של הפלשתינאים, אמר ש"הג'יהאד אינו בעיה הומניטרית של פליטים." אולם מהר מאוד השתנתה העמדה הזאת, כשהפלשתינאים הבינו שה"שיבה" היא הדרך לשחרור פלשתין, כלומר לביטולה של מדינת ישראל.
בן גוריון היה נחרץ בהתנגדותו לחזרת הפליטים, והוא עיצב את המדיניות הישראלית הנהוגה עד היום, השוללת את הדרישה הזאת. בישיבת ממשלה באמצע יוני 1948, בזמן ההפוגה הראשונה, אמר בן גוריון:
"אם תתחדש המלחמה, תהיה זו מלחמה לחיים ולמוות לגבינו, לא לגביהם. אנחנו, אם ננצח, לא נשמיד את העם המצרי או העם הסורי, אבל אם אנחנו ניכשל וניפול – ישמידו אותנו. בשל כך, ישראל לא תסכים לחזרתם של הפליטים. מלחמה היא מלחמה; לא אנחנו רצינו במלחמה. תל אביב לא עשתה מלחמה ביפו. יפו היא שעשתה מלחמה בתל אביב. אסור שדבר זה יחזור. לא נהיה 'חסידים שוטים'. החזרת הערבים ליפו אין בה צִדְקוּת אלא איוולת. אלה שעשו בנו מלחמה – ישאו באחריותה לאחר שהפסידו... אם הערבים יחזרו עכשיו לאבו כביר וליפו, והמלחמה תתחדש, יפחתו הסיכויים לגמר המלחמה כפי שאנו רוצים."
מחברי הספר מתארים בהרחבה את קבלת החלטה 149 של האו"ם, שעד היום הערבים מנפנפים בה, כתשתית החוקית של זכות השיבה. מסתבר שמדינות ערב הצביעו נגד ההחלטה (ישראל עוד לא התקבלה אז לאו"ם). הם התנגדו לה, כי יש בה קריאה לשלום בין ישראל לערבים, והם ראו בכך הכרה בישראל. לכך הם לא יכלו לתת את ידם. זה לא הפריע להם ולא מפריע להם עד היום, לנפנף בה. בעצם, רק בסעיף 11 שלה, הקובע כי "יש להרשות לפליטים המעוניינים לשוב אל בתיהם, ולחיות בשלום עם שכניהם, לעשות כן במועד האפשרי הקרוב ביותר וכי פיצויים ישולמו תמורת הרכוש של אלה שבוחרים לא לשוב."
מסעיף 10, למשל, הקורא לממשלות באזור להקל על הפיתוח הכלכלי של ארץ ישראל כולה, הם התעלמו, והחליטו על החרם הערבי.
בשנות החמישים הפלשתינאים התנגדו לכל שיקום, לכל שיפור במצבם, לכל פעולה לחיים נורמליים שלהם. בספר מתוארים מעשי אלימות מחרידים כלפי מי שניסו לקדם תוכניות שיקום לפליטים. הם יכלו לעשות כן, בין השאר, כי העולם, משיקולים פוליטיים ציניים, של קידום אינטרסים מערביים בארצות ערב, איפשר להם זאת. ארגון אונר"א שקם כארגון שיקום, הפך לארגון להנצחת הפליטות. בעוד שבמקומות אחרים בעולם, שאחרי מלחמת העולם השנייה היו בו מיליונים רבים של פליטים, לא קיימת זכות שיבה, העולם קיבל כלגיטימית את דרישת השיבה של הפלשתינאים, ושל הפלשתינאים בלבד.
המחברים מתארים את התפתחות האתוס של השיבה, עד הפיכתו לרעיון המכונן של הפלשתינאים, ואף הביא ומביא צעירים רבים לטרור ולרצון להרוג ולהיהרג.
בפועל, כבר משנות השישים לפחות, חלק מן המחנות אינם באמת מחנות פליטים. אדרבא, רמת החיים בהם גבוהה יותר משל הסביבה. ואף על פי כן, אונר"א המשיכה לטפח את מעמד הפליטות. בניגוד לכל מקום אחר בעולם, הפליטות אינה קשורה למצבם של האנשים, אלא היא עובדה פוליטית, על פיה כל פלשתינאי וצאצאיו הם פליטים וזכאים לסיוע אונר"א.
הספר מותח ביקורת על ישראל, אך לא כטרנד של האשמתה בסכסוך, אלא על שהיא מזניחה לאורך עשרות שנים את ההתמודדות עם סוגיית הפליטים. ישראל תומכת באונר"א ומתירה את פעולתה, ובכך היא שותפה להנצחת הבעייה. ממשלות שרון, אולמרט ונתניהו פעלו נגד יוזמות של חברי קונגרס אמריקאיים נגד אונר"א. ממשלות ישראליות הישלו את עצמן, שדרישת השיבה היא עמדת פתיחה למו"מ, ושברגע שישראל תוותר על השטחים, הפלשתינאים בתמורה יוותרו על תביעת השיבה. זה לא קרה, כידוע. כלל לא עלה על דעתם של הפלשתינאים שזה יקרה.
לאחר פסגת קמפ-דייוויד, בשנת 2000, שבה דחה ערפאת את הצעות ברק, נפגשתי לשיחה בת שעות אחדות עם חבר המשלחת הישראלית, דן מרידור, בביתו בשכונת רחביה בירושלים. השיחה כולה היתה בעל פה, לא כתבתי מילה ולבקשתו של מרידור, עד היום לא סיפרתי עליה. בניגוד לתיאור המקובל באותם ימים בתקשורת, סיפר לי מרידור שסלע המחלוקת האמיתי, שבעטיו התפוצץ המו"מ, לא היה סוגיית הר הבית, אלא סוגיית ה"שיבה", שהפלשתינאים לא היו מוכנים בשום אופן להתפשר עליה.
הגירסה הזאת מאוּששת גם בספר. בין השאר, מביאים המחברים מסמך פלשתינאי פנימי שנכתב זמן קצר לאחר כישלון הוועידה. ההתייחסות הארוכה ביותר במסמך, היתה לבעיית הפליטים. "הפלשתינאים לא יהיו הראשונים בהיסטוריה לוותר על זכות השיבה שלהם" נכתב במסמך. עוד נכתב שהפלשתינאים דורשים לחזור "לבתיהם" ולא "למולדתם", כלומר הדרישה היא לשוב לישראל ולא למדינה הפלשתינאית. גם אחרי כישלון קמפ-דייוויד, בישראל לא נלמד הלקח. ממשלות ישראל דבקו באשליה ולא התמודדו עם הנושא.
המחברים מבהירים, שסירובם של הפלשתינאים לדרישה שיכירו בישראל כמדינה יהודית אינה עמדה סמלית, אלא נובעת מכך שהכרה כזאת סותרת את תביעתם המעשית לשיבה. מאותה סיבה הם גם מתנגדים להגדרה "שתי מדינות לשני עמים," כי הם אינם מוכנים למדינה יהודית בא"י. מסיבות תדמיתיות, הם מעדנים את שלילת עקרון "שתי מדינות לשני עמים," באמצעות הגדרות מכובסות כמו "שתי מדינות שחיות זו לצד זו" ושכמותן.
הספר מסתיים בפרק סיכום ארוך, שכותרתו "מה הלאה". זהו פרק של הצעותיהם המעשיות של המחברים. הם מציעים לשנות את הגדרת הבעייה – לא בעיית הפליטים אלא "בעיית הנצחת בעיית הפליטים." לשם כך, על ישראל לפעול לביטול המשך קיומו של אונר"א.
אונר"א היא הגורם השלילי ביותר בתרומתו להנצחת הסכסוך. המחברים מטיחים בארגון האשמות רבות. למשל, מיספרים מנופחים ולא ריאליים של פליטים, שלרבים מהם אין כל קשר לפליטות. למשל – מי שהיו פליטים בשטח ירדן קיבלו לפני עשרות שנים אזרחות מלאה. אף על פי כן הם מוגדרים באונר"א כפליטים. גישת אונר"א מנוגדת למשפט הבינלאומי. הארגון רשם מיליוני בני אדם שעל פי כל הגדרה אינם פליטים – כפליטים. יש חוק אחד לפלשתינאים וחוק אחד לשאר העולם.
אונר"א הוקם בחטא. הערבים ידעו שאם לא יקום ארגון נפרד מסוכנות הפליטים של האו"ם – הסוכנות תפעל כמו בכל העולם לשיקום, והבעייה תיפתר. מטרתם היתה ונותרה להנציח את הבעייה. אלמלא אונר"א, כבר לפני עשרות שנים לא היו פליטים, לא היתה תביעת שיבה, אלא היה לכל היותר סכסוך גבול בין ישראל לשכנותיה, שהוא סכסוך פתיר, לדעת המחברים.
הם מאשימים את העולם שעצימת העיניים שלו לאורך עשרות שנים תרמה להנצחת הבעייה, להנצחת הסכסוך ולמניעת פתרון.
הם כותבים נגד האשליה הישראלית שהפלשתינאים אינם מתכוונים ברצינות לשיבה בפועל, אלא רק ל"חלום עקרוני". הם מבהירים ומוכיחים, שהמחויבות הפלשתינאית לחזון במלואו היא מוחלטת. כלפי המערב הם מסווים אותה בניסוחים מעורפלים, כמו ביוזמה הסעודית והערבית. ניסוחים כמו "פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים," שאיפשרו להם להמשיך להחזיק בתביעת השיבה במלואה, תוך שהם מסתירים זאת מהמערב. "גם היוזמה הסעודית והערביתי" כותבים וילף ושורץ, "שהתקבלה בהתלהבות במערב, המשיכה את המנגנון הקיים, המשלב דרישה לנסיגה ישראלית לקווי 1967 עם המשך התביעה לשיבה, תחת הנוסחה של 'מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלשתינאים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם.' כלומר, גם היוזמה הזאת ממשיכה את המסורת הוותיקה של תמיכה בשתי מדינות משני צידי הקו הירוק: זו ערבית, וזו ערבית גם כן."
הספר קורא לישראל ולעולם לגבש עמדה חד משמעית של דחייה מוחלטת של דרישת השיבה, בלי כל מיני נוסחאות כמו "מיספר סמלי", "על בסיס הומניטרי" וכו'. גם הנוסח "הכרה בישראל כמדינה יהודית," אינו מספק. על ישראל להבהיר באופן חד משמעי, חד וחלק: אין שיבה. נקודה. לא תהיה שיבה. אין מו"מ על שיבה.
לשיטתם, כמי שמצדדים בהקמת מדינה פלשתינאית לצד ישראל, תוכל המדינה הפלשתינאית לחוקק חוק שבות במדינה הפלשתינאית. אך בשום אופן לא בישראל. המחברים קוראים לבודד את הפלשתינאים באמצעות דה-לגיטימציה לתביעה השיבה. הם קוראים לישראל להפסיק כל שיתוף פעולה עם אונר"א. הם מתארים תמונה שבה "בזמן שהרשות הפלשתינאית מקיימת כלפי העולם פאסאדה של 'פלשתין הקטנה' ובניית מדינה על חלק מהשטח, מתקיימת מערכת מקבילה של אונר"א, המשמרת את חלום 'פלשתין הגדולה' מן הירדן ועד הים. ההסכמה של מדינת ישראל למצב הזה גובלת בהתאבדות. מדינת ישראל אינה מחויבת לשום שיתוף פעולה עם אונר"א. ... ישראל עושה זאת מרצונה החופשי. העמדה הישראלית חייבת להשתנות והיא חייבת להיות ברורה: מי שחיים בשטח הרשות הפלשתינאים אינם (ואינם יכולים להיות) פליטים מפלשתין."
על ישראל לפנות למדינות התורמות ולהשפיע עליהם להפסיק לתרום לאונר"א, אלא לתרום לרש"פ בלבד. הם קוראם להקים ארגון בינלאומי בשותפות נדיבה של ישראל, לשיקום עזה. הארגון הזה יחליף את אונר"א. מטרתו תהיה הפוכה מזו של אונר"א – שיקום עזה מתוך הבנה שעתידם בעזה, לא בישראל.
על ישראל לתבוע מהפלשתינאים לשקם את הפליטים. לתביעה ישראלית כזאת יש ערך הסברתי ומעשי. הפלשתינאים ידרשו להסביר מדוע הם מסרבים לכל הצעה.
"מלחמת זכות השיבה הוא ספר מצוין," מרחיב אופקים, רהוט ומנוסח היטב. זהו ספר חשוב מאוד, ומן הראוי ללמד אותו בבתי הספר. זהו ספר המתאר את האמת על הסכסוך, את מהותו ואת סיבותיו, ומתמודד היטב עם תעשיית השקרים של הפלשתינאים ותומכיהם בנוגע לסכסוך.

2. צרור הערות 11.8.19
* אף על פי כן – דביר שורק לא נרצח כיוון שהוא "מתנחל". הוא לא נרצח כיוון שהוא "דתי". דביר שורק נרצח כיוון שהוא יהודי, כיוון שהוא ישראלי.
מי שנעץ את הסכין בגופו של דביר, חש שהוא הלהב, אך כל עמו הוא היד האוחזת בסכין. הוא ביצע את מה שהתחנך עליו מן הגן – לרצוח יהודים, לרצוח את היהודים, כדי לערער את יסודות הקיום היהודי בארץ ישראל ולהביא להסתלקותנו ממולדתנו.
מי שדקר את דביר שורק, התכוון לדקור כל אחד ואחד מאתנו. דביר נרצח בשמנו.
דביר לא נרצח כיוון שהוא לומד בגוש עציון, ולא כיוון שהוא מתגורר בעפרה, אלא כיוון שהוא יהודי והוא חי בארץ ישראל. אבל תושבי הספר חשופים יותר לפגיעה ולטרור ומשלמים, בשם כולנו, מחיר כבד יותר. כאלה הם תושבי עוטף עזה ותושבי יהודה ושומרון, ובמשך שנים רבות היו אלה תושבי גבול לבנון, ולפני כן תושבי הגולן, וכשהגולן היה בידי הסורים – תושבי הגליל והעמקים, ותושבי עמק בית שאן ועוד ועוד. בכל תקופה יש מי שמשלמים מחיר כבד יותר, ועלינו, החברה הישראלית כולה והעם היהודי כולו להצדיע להם על החוסן ועל הנחישות והדבקות באדמת ארץ ישראל, גם כאשר היא נקנית ביסורים.
לא אכנס כאן לשאלה מה צריך לעשות מבחינה ביטחונית בעקבות הרצח. אני סומך על הממשלה, על צה"ל ועל כוחות הביטחון; על החלטותיהם ועל ביצוע ההחלטות.
מה שחשוב בעיניי יותר הוא המסר של ה"אף על פי כן". המסר של החוסן הלאומי והחברתי, של קריאת תיגר על האוייב המנסה לעקרנו מכאן. כל מעשה טרור נגדנו רק יחזק את נחישותנו להעמיק את שורשינו במולדתנו, לנטוע עץ, לבנות בית, לחזק את החברה, ליצור את התרבות, לפתח את החינוך ואת המדע.
הכאב על כל ישראלי שנרצח במלחמת השחרור שלא הסתיימה ורחוקה מסיום, גדול. במקרה זה, נוסף לכך כאבי על ידידי יואב שורק, ששכל את בנו. ואני מאמין באמת, לא כקלישאה, שבבניין ציון וירושלים ננוחם.
יהי זכרו ברוך!

* הבמה לרוע ולשנאה – דברי ההספד של דוד גרוסמן על דביר שורק, עלם החמודות שנרצח כשהוא חובק את ספרו האחרון של גרוסמן, היו יפים, מרגשים ובעיקר – אמיתיים. ניכרים דברי אמת. עמדותיו הפוליטיות של גרוסמן ידועות והוא לבטח לא שינה אותן. אך נקודת המוצא שלו היא היותו חלק מן העם, חלק מן הציבור, וכשאחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו. בנו – בכולנו. האבל על נער שנרצח בשל היותו חלק מן האומה, אינו רק אבל פרטי, אלא אבל לאומי, וגרוסמן היטיב לבטא זאת.
לעומת דבריו היפים של גרוסמן בולטת שגרת השוקניה. כהרגלם, חלון הראווה שלהם, רוגל אלפר, לא מחמיץ הזדמנות לזרות שתן על כל פצע לאומי פתוח. בפשקוויל שפירסם בעקבות הרצח, הביע תמיכה ברוצחים ובוז לאבלים. הוא תומך ברוצחים, כי בעיניו לא היתה להם ברירה. "זה מה שקורה תחת משטר כיבוש קולוניאליסטי, שמנהיג מנגנון אפרטהייד, ולא מעניק לעם הנכבש שום תקווה." כלומר האשמים ברצח הם הנרצחים. הוא בז לאבל הלאומי, אותו הוא מכנה "אווירת האחדות וההתקרבנות." את האבלים הוא מאשים ב"ניצול רגשי הסולידריות שמנצל השכול," והוא מתבכיין על "ההשתקה האוטומטית" של השמחים לאידם של האבלים, והמסר המרכזי שלו הוא ש"עכשיו זה הזמן" לומר את דברי הנאצה והשנאה הבזויים שלו.
הבעייה אינה אלפר. אני משער שעם הבעייה הפרטית שלו הרפואה המודרנית יודעת להתמודד. הבעייה היא עם העיתון שנותן לו ולחבריו את הבמה להפצת הרוע, השנאה והנאצה בארץ ובעיקר בחו"ל.

* מחיר עסקת שליט – על פי ההערכות, חוליית המחבלים שרצחה את דביר שורק הופעלה בידי "מפקדת הגדה" המופעלת מעזה ומטורקיה בידי משוחררי עסקת שליט. דביר שורק, אם כן, הוא קורבן נוסף של עסקת שליט ושל הרוח הגבית שנתנה לטרור.
איני כותב זאת כדי להתחשבן על העבר, כי את העבר אין להשיב, אלא כדי להפיק לקחים לעתיד. מנהיגות אמת נבחנת ביכולת לקבל החלטות בלתי פופולריות ולעמוד בלחץ דעת הקהל הפופוליסטית. הרצון העז של הציבור הרחב לשחרר את גלעד שליט היה גילוי יפה של ערבות הדדית, אבל דמו של שליט אינו סמוק יותר משל הישראלים הרבים שנהרגו וכנראה עוד יהרגו כתוצאה מן העסקה.
אסור לחזור על הטעות הזאת, שהיא עצמה חזרה על טעויות קודמות, כדוגמת עסקת ג'יבריל, עסקת טננבאום ועוד. יש לחזור לרוח אנטבה.
לשם כך, על הממשלה לאמץ רשמית את המלצות ועדת שמגר בנושא עסקאות שבויים, ואולי אף לחוקק אותם בכנסת. נכון שמנהיגים אינם אוהבים לקבל החלטות שתכבולנה את ידיהם, אך כאן מדובר בביטחון הלאומי של ישראל.

* וגם חיים כ"ץ.

* זועבי הימנית – חנין זועבי ומפלגת בל"ד שייכים לגוש הימין.
על סמך מה אני קובע זאת?
אחרת למה הסססמולן מנדלבליט, המריונטה של "הקרן", החליט להגיש נגדם כתב אישום (כפוף לשימוע)?

* מפלגת ההומופוביה – אין חשש שנעם, מפלגת ההומופוביה, תיכנס לכנסת. היא גם לא תדגדג את אפס קצהו של אחוז החסימה. ובכל זאת, עצם קיומה של מפלגה כזאת מצער מאוד.
אך אני רואה דווקא את צד החיוב. הרי לא במקרה מפלגה כזו קמה עכשיו, ולא בעבר. הסיבה לכך היא העובדה שהחברה הישראלית, כולל החברה הדתית לאומית ברובה, מקבלת היום את הלהט"בים. השינוי בקבלת הלהט"בים הוא אחת המהפכות הדרמטיות ביותר בחברה הישראלית.
הקמת מפלגת ההומופוביה היא מלחמת מאסף חסרת סיכוי, של מיעוט הולך וקטן.

* חולם בהקיץ – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" קורא יוסי ביילין לליכוד ולכחול לבן לשנות את סדר היום של הבחירות, מדיון על נאמנות לנתניהו או קריאה להחלפתו, לדיון מדיני על הגבול המזרחי של ישראל. לשיטתו – אין חיה כזו פשרה טריטוריאלית, אין פתרונות מחוץ לקופסה, הוא דבק בפונדמנטליזם קנאי ועיוור במתווה האחד והיחיד שהוא מכיר – חלוקת הארץ לשתי מדינות כשהקו הירוק (עם "חילופי שטחים" סמליים) הוא הגבול בין המדינות. החלופה היחידה היא מדינה דו לאומית מהים עד הירדן. והגיע הזמן להחליט מה הגבול של ישראל, כלומר לבחור בין שתי החלופות.
הוא משוכנע, שאם זה יהיה סדר היום של הבחירות, כחול לבן, שמצהירה על התנגדותה למדינה דו-לאומית, תציע את ההצעה שלו. הוא גם משוכנע שזאת עמדתו של נתניהו, ואמנם הוא במיעוט בליכוד, אבל כיוון שכל ח"כי הליכוד חתמו על נאמנות לנתניהו, הם יתנו לו גיבוי למהלך כזה. ולכן, הוא מציע להקים ממשלת אחדות רוטציונית סביב המהלך של נסיגה לקו הירוק בהסכם עם הפלשתינאים, ואם זה לא יצלח – באופן חד צדדי.
הרעיון שהוא מציע מציאותי בערך כמו טענתו שיש ברמאללה פרטנר לרעיון הזה. לשיטתו, כל מה שחסר הוא פרטנר ישראלי, אך יש תקווה שבעקבות הבחירות יהיה גם פרטנר ישראלי.
כדרכו, ביילין חי במציאות מדומה, שבה הכול מסתדר איכשהו כדי שחזונו יוגשם. כך היה באוסלו, כך היה בהסכם ביילין-אבו מאזן וכו'. אך הוא סרבן התפכחות ומתעקש להיאחז במציאות המדומה, ולא להביט נכוחה במציאות.
קודם כל, אין שום פרטנר ברמאללה לרעיון הזה. עובדה, שהפרטנרים ברמאללה, קודם ערפאת ואח"כ אבו מאזן, דחו על הסף את הרעיון הזה שהוצע בידי ברק ובידי אולמרט. אכן, הם חותרים למדינה פלשתינאית עצמאית מהקו הירוק מזרחה, לאחר שכל שטחי יו"ש ובקעת הירדן יטוהרו אתנית מכל יהודי, חי או מת, כפי שקרה בהתנתקות. אולם הם בשום אופן אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, כלומר מדינה יהודית, ממערב לקו זה. הם עומדים על הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה במסגרת תביעת ה"שיבה". הם לא סטו במילימטר מהדרישה הזאת, שבעטייה דחו את הצעות ברק ואולמרט, את מתווה קלינטון ותוכנית קרי.
וכפי שביילין מדמיין מציאות באשר לפלשתינאים, כך הוא מדמיין מציאות באשר לעמדות ישראל. כחול לבן הבהירה חזור והבהר שהגבול המזרחי על פי התוכנית שלה הוא הירדן. הדבר כתוב במצעה, ורק בשבוע שעבר גנץ ויעלון ביקרו בבקעת הירדן ונשבעו לה אמונים כאזור ישראלי לעד, ואף הודיעו שיציגו בקרוב תוכנית לאומית לפיתוח בקעת הירדן הישראלית, במובנה הרחב ביותר. גם לטענה שנתניהו מוכן למתווה ביילין אין על מה להתבסס.
ביילין, כדרכו, הוזה בהקיץ.

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהיתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.
ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת היתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתוכנית.
לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.
ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.
ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תוכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.
רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.
כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* תשעה באב בגולן – בליל תשעה באב תשס"א (2001), בשנה הראשונה לשירותי כמנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות במועדון יונתן, לדתיים וחילונים, שנפתחה בקריאת מגילת איכה ונמשכה בהרצאה ושיחה. הופתעתי מהמיספר הרב של המשתתפים. ידעתי שבעבור מרבית החילונים, זו הפעם הראשונה שהם שותפים למשהו הקשור לתשעה באב.
מאז, לאורך 9 שנותיי בתפקיד, הקפדתי לערוך את האירוע בכל שנה, והיה זה אירוע הסיום של תוכנית "חברותא" – חילונים ודתיים לומדים יחד במקורות ישראל, שהפעלתי כל השנים.
המבחן האמיתי, האם האירוע הפך למסורת, היה לאחר שסיימתי את תפקידי. ואכן, האירוע נמשך, ובשנים האחרונות הוא מתקיים בבתי הכנסת העתיקים – המקוּמָמים בגולן. אני מקפיד להשתתף באירוע מדי שנה, למעט השנים שבהן ניהלתי את מרכז יובלים בתל-חי, שבהן אירגנתי אירוע דומה בכיכר צה"ל, הכיכר המרכזית בקריית שמונה. לצערי, לאירוע הזה אין המשך.
גם השנה השתתפתי בהתכנסות הזאת, בבית הכנסת העתיק עין קשתות (אום-אל-קנאטיר). בית הכנסת הגדול היה מלא מפה לפה באנשים רבים – דתיים וחילונים, נשים וגברים (ללא הפרדה וללא מחיצה, וחברינו הדתיים השתתפו כך בקריאה), מבוגרים, נוער וילדים. ישבנו על מזרונים, האזנו לקריאת מגילת איכה. לאחר קריאת מגילה, הרצתה בפנינו יוניי סקיבה מקיבוץ עברון, ילידת אתיופיה ופעילה חברתית בקהילת הישראלים יוצאי אתיופיה, שסיפרה את סיפור יהדות אתיופיה, את סיפורה המשפחתי והאישי כילדה שצעדה 650 ק"מ במבצע משה, על אתגרי הקליטה של קהילת אתיופיה וקשיי ההשתלבות, וקראה לסולידריות ושותפות במאבקי העדה.

* ביד הלשון: אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר? – בראיון ליומן הבוקר ב"כאן ב'" אמר בני גנץ: "אם בארזים נפלה שלכת, מה יגידו אזובי קיר?"
גנץ ציטט פסוק תלמודי (בבלי, מסכת מועד קטן – דף כ"ה, ע"ב) אך שגה בציטוט פעמיים. לא שלכת אלא שלהבת. לא "מה יגידו" אלא "מה יעשו".
שתי השגיאות נפוצות, ובעיקר ה"יגידו". במקרה זה ידוע מקור השיבוש – שיר וריקוד עם משנת 1960, בלחן של יזהר ירון ובביצוע של גאולה גיל. המילים, כך נכתב בשירונים וכן ב"זמרשת" הם "מן המקורות", אלא שהמקורות שובשו. ואולי השיבוש היה שגור לפני השיר, והשיר הנציח שיבוש נפוץ.
הארז הוא סמל לעוצמה ואזובי הקיר הם סמל לחולשה. מקור ההשוואה בין עץ הארז לאזוב הקיר הוא מקראי: "וַיְדַבֵּר עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א׳ ה', י"ג).
אורי הייטנר